בכל הקשור לביצועים סביבתיים: הפחתת זיהום האוויר, זיהום מקורות המים וזיהום הקרקע ופליטות גזי חממה, שמירה על בריאות הציבור ועל השטחים הפתוחים על המגוון הביולוגי שבהם, וניהול תשתיות אנרגיה, תחבורה ופסולת, מדינת ישראל היא מדינה נחשלת ונכשלת. כך עולה מדוח חריף ובלתי משתמע לשתי פנים, שפרסם השבוע הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (ה-OECD), ובו סקירה מקיפה של ההבטחות, התוכניות והפעולות בתחום בישראל בעשור האחרון.
נחשלת, כיוון שהיא משתרכת רחוק אחרי המדינות הדמוקרטיות והמפותחות בעולם בכל ההיבטים הסביבתיים: במעבר משימוש בפחם וגז מחצבים בתחנות הכוח לאנרגיה מתחדשת עם אגירה; במעבר מתחבורה פרטית מבוססת דלקים מזהמים לתחבורה ציבורית וחשמלית; במעבר מהטמנת פסולת למחזור והשבת אנרגיה; בקידום כלכלה מעגלית וכלכלה מאופסת פחמן; ובקידום פיתוח שלא נוגס בשטחים פתוחים וערכיים ולא מאיים על הטבע המקומי הייחודי.
ונכשלת, כיוון שלא רק שהיעדים שהציבה ישראל להפחתת פליטות, לצמצום נסועה פרטית, לטיפול בפסולת ולהגנה על הסביבה הטבעית מלכתחילה נפסדים, הרי שממשלות ישראל לדורותיהן כשלו בישומם.
להלן כמה נקודות מרכזיות מהדוח: זיהום האוויר בישראל כבד, גם אם יש מגמת ירידה בעשור האחרון, ומרבית אזרחי ישראל חשופים לזיהום חלקיקי מעל לערכי איכות האוויר המומלצים על ידי ארגון הבריאות העולמי. זיהום זה גורם לתחלואה כבדה ולתמותה של כ-2,500 ישראלים בשנה, בהערכת חסר, ומשית עלויות של מיליונים על המשק; כמות המינים בטבע המאוימים בישראל גבוהה מבכל מדינה אחרת ב-OECD - כמעט 60% ממיני היונקים המקומיים נמצאים תחת איום; היקף ההטמנה של הפסולת גבוה מאוד וחלקו בפליטות הפחמן גדול - הטמנה של כ-80% מהפסולת, שתרמה לכ-8% מסך פליטות גזי החממה בישראל בשנת 2019 לעומת 3% בממוצע במדינות ה-OECD; גם החדירה של רכבים חשמליים ואנרגיה סולארית לשוק היא מהנמוכות בין מדינות הארגון - בישראל בשנת 2020 רק 0.1% היו רכבים חשמליים ו-6% היו כלי רכב היברידיים והיקף האנרגיה המתחדשת בייצור החשמל עומד כיום על כ-10%.
אבל מה שזועק עוד יותר הוא הפער העצום בין הפוטנציאל למצב בשטח. בעוד שכל העולם עובר לאנרגיות מתחדשות, אצלנו הפוטנציאל הסולארי עצום ולא ממומש, בעיקר בשל הבחירה של ממשלות ישראל לדורותיהן לקדם את הגז הטבעי ולשים מקלות בגלגלי המתחדשות. גם התחבורה הציבורית תקועה כשהפקקים חוגגים, והמדינה מפתחת עוד ועוד כבישים, מחלפים ומנהרות. בד בבד, לא רק שאזרחי ישראל מייצרים יחסית הרבה פסולת, הרי שהמדינה לא מתקדמת עם הטיפול בפסולת, למרות שבשונה מהטמנת פסולת, שמובילה לזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים ולפליטות עיקר המתאן בישראל – גז חממה אגרסיבי, בכל העולם מיושמים כבר מזמן פתרונות יעילים יותר. בתוך כך, המגוון הביולוגי הייחודי של ישראל, שיכול להיות נכס גדול, הפך לנטל, כשוועדות התכנון מבקשות חדשות לבקרים לכבוש שטחים פתוחים וערכיים ומאיימות על הטבע.
אם אתם שואלים את עצמכם למה? הרי איכות הסביבה ובריאות הציבור הם נושאים שצריכים לעניין כל אחת ואחד, כל מפלגה ומפלגה וכל ממשלה וממשלה, בלי הבדל דת, גזע ומין? הרי שפה בדיוק קבור הכלב. כי בפוליטיקה הישראלית נושא שלא מייחד ולא מבדל מפלגה זו או אחרת לא זוכה לתשומת לב מהבוחרים ומנבחריהם. אם נוסיף לכך את העובדה שהמאבק במשבר האקולוגי-אקלימי הוא תהליך מתמשך וסיזיפי, לרוב מול כוחות חזקים במשק ומול ציבור שמסרב לשנות הרגלים, בעוד שהפוליטיקה בישראל היא קצרת טווח וקצרת רואי ואין יציבות שלטונית, נגלה שרוב נבחרי הציבור עוסקים בנושאים שיאפשרו להם לגזור סרטים ולהיבחר מחר שוב.
תוסיפו לכך את העובדה שאנחנו מדינה מפותחת מבחינה כלכלית אבל מדינה מתפתחת מבחינת ילודה, כשהשילוב בין גידול אוכלוסין ועלייה באיכות החיים במדינה קטנה גורם לצפיפות, למאבק על השטחים ביבשה ובים ולעלייה בפליטות מזהמי האוויר והפחמן, השפכים והפסולות. אך מעל לכל, הסיבה המרכזית לעובדה שמשק האנרגיה בישראל תקוע עדיין עם דלקים מאובנים לייצור חשמל, שהמכוניות הפרטיות המזהמות שולטות בכבישים ושהבנייה נוגסת בכל חלקה טובה, היא שהמשק שלנו ריכוזי ושקבוצות מעטות של בעלי הון עם אינטרסים צרים, זרים וקצרי טווח הן אלו שמנהלות לא פעם את המדינה בפועל.
המשבר האקולוגי-אקלימי הוא האתגר הגדול ביותר העומד כיום בפני האנושות. כולם יודעים ומבינים לאן פנינו ושעלינו לעשות שינוי משמעותי, התחזיות מדאיגות, ובמקרה של מדינת ישראל הן מפחידות יותר, והמציאות מקדימה לא פעם את ההערכות של המדענים, ואפילו הפתרונות ידועים והטכנולוגיות מוכרות. אבל הבעיה במדינת ישראל היא במדיניות.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןאנחנו חייבים להציב מסגרת חוקית מקדמת סביבה, מחוק אקלים עם יעדים, וכלי פיקוח ואכיפה משמעותיים ועד חוק פסולת. אנחנו צריכים לקדם רגולציה פרו-סביבתית, בכל תחום ותחום, מתחבורה ואנרגיה מתחדשת ועד תכנון ובנייה, כזו שתפתח חסמים ותעדיף חלופות ירוקות. עלינו ליישום מודלים של כלכלה מעגלית וכלכלה מאופסת פליטות פחמן, ולהשית מס פחמן שיעודד ייצור נקי יותר וישמור על התחרותיות שלנו בשווקים הגלובליים. אנחנו צריכים לקדם אנרגיה סולארית על מבנים, במרחב העירוני, באזורים חקלאים ובשטחים מופרים, ולקדם מיקרו גריד ורשתות חכמות ומתקני קצה לטיפול בפסולת. אנחנו צריכים להכין תוכניות מפורטות, מתוקצבות, מפוקחות ומבוקרות, עם יעדי ביניים וגמישות, כי הידע והטכנולוגיות בתחום כל הזמן מתקדמים. אך מעל לכל אנחנו חייבים להבין שהנושא מורכב שכזה מחייב שיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, ואפילו הקמת מועצה לאומית סביבתית במשרד ראש הממשלה, ובעיקר שצריכים לשים את האגו בצד ולעסוק באקו.
דוח הביצועים הסביבתיים של מדינת ישראל, ולמעשה אי-הביצועיים הסביבתיים, מציב מול כולנו מראה, ומה שמשתקף בה היא הזנחה מתמשכת ומחדל שהולך להתפוצץ לנו בפנים. מעבר לפגיעה בבריאות הציבור והטבע ובכלכלה המקומית, התעלמות מההשלכות של המשבר האקולוגי-אקלימי והמשך במסלול של עסקים כרגיל פוגעים גם בחוסן הלאומי ובביטחון שלנו, ובעיקר מקפחים את הזכויות של הדורות הבאים אחרינו. ממשלת ישראל חייבת לחשב מסלול מחדש ולהתמודד עם האיומים והסיכונים שעומדים לפנינו. כי אחרי הכל, מה נאמר לילדים ולנכדים שלנו, שיצטרכו לשאת בנטל שהשארנו להם?
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
