כלבת ים אחת, נזירית ים תיכונית, המכונה יוליה, החליטה פתאום, בלי התראה מוקדמת, "לנחות" על חוף הים האורבני של ישראל כדי לנוח ולהחליף את פרוותה. היא נצפתה לראשונה בבוקר יום שישי שעבר, כשעלתה על החוף מול שכונת עג'מי ביפו, ומאז נכנסה אל המים וחזרה, הלוך ושוב, ואף החליפה מיקום, כשהיא מושכת תשומת לב רבה מהציבור הרחב ומהתקשורת. אלפי סקרנים הגיעו לצפות בה מרחוק, לחזות בפלא ולצלם. אחרים התנדבו לשמור עליה, כדי של יופר השקט סביבה ולא תופרע מנוחתה או שנתה, וחלילה שלא תפגע. גם בכלי התקשורת מצאו זמן ומקום בתוך סיר הלחץ המקומי של מאבקים פנימיים וחיצוניים לדווח על המחזה הנדיר. אבל צריך להודות שלמרות רגעי האופוריה הללו, בואה של יוליה חייב להיות צלצול השכמה לכולנו, כיוון שהמתח בין האדם לסביבה הולך וגובר והטבע הבתולי והפראי נמצא בסכנה גדולה מתמיד.
כלבת הים יוליה באחד מחופי תל אביב, בחמישי בבוקר
(צילום: רועי שוורץ ורוברט גרין)
כשמו, כלב הים הנזירי הים תיכוני חי במימי הים התיכון, ואוכלוסייתו מונה כמה מאות פרטים. הם מגיחים מדי פעם מן הים אל היבשה, ונחים לא פעם בחופי יוון, טורקיה וקפריסין. בעשור האחרון נצפו כמה מהם גם בקרבת החוף של ישראל. אבל יוליה היא הראשונה שהסכימה לכבד אותנו, לעלות מהים אל היבשה ולהשתזף בשמש המקומית.
כלב ים הוא יונק וטורף, אפילו טורף על, כמונו, ויש לו תפקיד חשוב בשרשרת המזון ובמערכת האקולוגית הימית. אולם כמו מינים רבים בטבע ובאזורנו, כלב הים הנזירי הוכרז לפני כעשור כמין בסכנת הכחדה חמורה, ואפילו כאחד מ-12 היונקים הנדירים בעולם. הסיבה לכך היא פעילות אנושית מתמשכת וגוברת, שפוגעת בבעלי החיים ובסביבה שלהם, החל בציד ובהרס בתי גידול בשל תעבורה ימית והקמת מתקנים ותשתיות בים ועל החופים, ועד לשינויים בטמפרטורה ובריכוז החמצן בים בשל משבר האקלים וזיהום הים בשפכים.
למעשה מדובר בתהליך, שהוביל בשנים האחרונות להכחדה המונית, המכונה ההכחדה השישית, אך בשונה מחמש ההכחדות ההמוניות שהתרחשו לפני כן ונגרמו כתוצאה מתהליכים טבעיים, ההכחדה הנוכחית אינה רק ההכחדה ההמונית הראשונה בעידן האנושות, אלא גם הכחדה הראשונה מעשה ידי אדם. יתרה מכך, הכחדה זו מתרחשת בפרק זמן קצר ביותר, יחסית לכל ההכחדות הקודמות. נוסף על כך היא מקיפה לא רק מינים רבים, אלא גם מערכות אקולוגיות מגוונות באזורים נרחבים על פני כדור הארץ.
ההתרגשות מהעלייה של כלבת הים יוליה אל החוף צריכה להזכיר לנו כמה התרחקנו והתנתקנו מהטבע, עד כדי ניכור. להזכיר לכולנו איך שכחנו שהטבע הוא מקור חיינו ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. יוליה גם החזירה לנו את חווית הפליאה, שיש בה מין ערבוב קמאי של השתאות, שמחה ויראה, שמפעימים את הנפש. את החוויה היְלִידִית, הפשוטה והטהורה, שיש בה גילוי של היופי והכוח של הטבע והתפעמות ראשונית מסדרי עולם. אפילו את המבט במשהו נשגב. היא גם השיבה לנו את הסקרנות, במנוגד לאדישות שאופפת אותנו ביום יום נוכח הטבע שסביב, ובעיקר מול מצבו העגום והמתדרדר, וגם לימדה אותנו, מבלי שידעה, ריסון ואיפוק: לעמוד מרחוק ולא לגעת, לעצור לרגע ולחשוב, להתפלא ולהתפעל.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהאם כלבת ים אחת קטנה-גדולה, שהצליחה להחזיר אלינו ברגע את כל הטבע כולו ולהעלות על פנינו חיוך, תצליח גם להזכיר לנו שצריך להרהר בעולם שסביבנו ולערער על מוסכמות אנושיות שהתבססו עם השנים והפכו אותנו למין שולט ומשתלט בין מגוון המינים? האם נשכיל לעמוד מול המראה שיוליה מציבה לפנינו? המשבר האקולוגי-אקלימי שאנחנו נמצאים בעיצומו משנה סדרי עולם ובתוך כך גם את האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא האתגר הגדול ביותר שניצב היום בפני כל אחת ואחד מאיתנו.
נדמה, שאחרי הכל, בדרכה שלה, יוליה מבקשת מאיתנו להנמיך את האגו ולהגביר את האקו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
