הנה חלפו להם כך וכך שבועות מאז הבוקר ההוא, שהתחיל ומאז לא ממש נגמר. הפיצוצים המשניים ותזוזת הלוחות הטקטוניים החברתיים-מדיניים לא יושלמו אלא עוד מספר שנים, ומי שמנסה לנבא איך, מה ולאן, הוא אמיץ או טיפש או שילוב של שתי התכונות (שממילא דומות זו לזו).
מעבר להשפעה האקוטית של המערבולת הזו, שאליה הוטחנו באחת, על כלל מישורי החיים והמוות שלנו, מעבר לתחושות הופכות-הבטן של חרדה קיומית, של אובדן ושל הפרה מצמיתה של סדרי עולם עליהם נסמכה כל ההוויה שלנו, יש גם את המחקר המדעי שאותו אנחנו מנסים לבצע.
כיצד מצליחים מדענים באוניברסיטת מחקר, המרוחקת מרצועת עזה עשרות קילומטרים בלבד, להניח בצד את אירועי השבועות האחרונים ולנסות לשקם ולאושש את קבוצות המחקר ולהשיב אותן אל תלם סיעורי המוחות, הניסויים והאנליזות? איך, למרות היכרות אישית עם שכול, עם כאב, עם קולגות, סטודנטים וסגל שאבדו או איבדו את היקר להם מכל, עם עתיד לוט בערפל ומלחמה המהדהדת סביב במספר חזיתות, איך פותחים בכלל מחשב, קוראים מאמר, כותבים גרנט?
לאסוף שברים ולהתחיל לאחות מחדש
קבוצת המחקר שלי מונה כחמישה עשר אנשי ונשות מחקר בשלבים שונים של קריירה אקדמית, מעמיתי מחקר בעלי תואר דוקטור ועד אחרון תומכי המחקר המבצעים פרוייקט במעבדה כסטודנטים לתואר ראשון. צברים וזרים, רווקים ובעלי משפחה, בנות ובנים, יהודים וערבים, תושבי העוטף והדרום ותושבי המרכז. תמהיל נאה ומזוקק של מה ומי שאנחנו בחברה הזו.
כל אחד הוא עולם ולכל אחד העולם הזה עמד מלכת כך לפתע פתאום. התפקיד של ראש הקבוצה הוא לקום בבקרים קשים אלה, לאסוף שברים ולהתחיל לאחות מחדש, בסבלנות ומתוך חרדת קודש. רסיסי הקבוצה שהייתה עד לא מזמן, נמצאים, צריך לעבוד קשה על מנת למצוא שוב את המסלול.
פשוט זה לא. האתגרים מרובים. מעמית המחקר שגר בקיבוץ גבים ונלחם על חייו וחיי משפחתו כחלק מכיתת הכוננות בקיבוץ ואז פונה לצפון, דרך מגויסי המילואים והמפונים הנוספים משדרות ורוחמה וכלה בסטודנטים צעירים שהכירו מקרוב חברים שנחטפו או נרצחו ופשוט אין להם חשק או יכולת אפילו להוציא את עצמם מהמיטה, בוודאי שלא לבצע ניסויים. וברקע כל אלה, גם החוויה האישית של כל ראש וראשת קבוצה. הלא גם אנחנו עוברים מצוקות רגשיות, לחץ, חרדות. גם אנחנו הכרנו, חווינו, יש לנו ילדים או אחיינים המצויים בחזית. איך מתעלים מעל האתגר העצום הזה ועומסים עלי שכם חמישה-עשר אנשים שעד לפני רגע היו קבוצה מלוכדת, וכעת הם בודדים, בודדים מאוד?
אני יכול לספר מה ניסינו לעשות אצלנו, לא יודע האם זהו המתכון הנכון, אם זו תרופת הנגד הרלוונטית או הנסיוב היעיל. הפתרונות יהיו שונים בין קבוצה לקבוצה ובין אדם לאדם. מה שעבד לנו, היה קודם כל לדבר ולהיפגש. מיד עם שוך הרעמים התעקשתי על מפגש זום שיכלול את כל חברי הקבוצה, בו פשוט דיברנו ונתנו לכולם את המקום להוציא ולהרגיש פחות לבד. המשא הכבד הוקל ולו במעט. מאז אנו מקפידים על מפגשי הזום אחת לכמה ימים, כחלק מהסתכלות על "הביחד" כקבוצת תמיכה בה מותר לפרוק ולהכיל.
שנית, חתרנו להגיע למעבדה. לא היה פשוט בימים הראשונים, בהיעדר מערכות חינוך, בהיעדר תחבורה הולמת, עם המון חששות וקרקע שעדיין לא התייצבה. אבל השיחה הקטנה על מדע במסדרון, הדיון על הזמנות נוגדנים או איזה מודל עכברי מתאים לשאלת המחקר, עושים איזה קסם. עצם ההתעסקות במדע המוכר, הישן והטוב שמחבר בינינו בשגרה, המדע שהפגיש בינינו מלכתחילה, שבשבילו כולנו שווים, כולנו אחד, כולנו יחד. עצם ההמרה של תחושות כמו פחד, כמו בדידות וכמו חוסר אונים למקומות המשרים ביטחון ורוגע, מהווה בטריות של עוצמה שיש בהן מספיק אנרגיה על מנת להוציא אותנו מבורות מאוד עמוקים.
גם קבוצת הוואטסאפ המעבדתית - פעילה כל הזמן. דברים אופטימיים, מחזקים, מרימים. לא עוד מאותו זרם תת תודעתי מסמם שנשפך עלינו מכיוון ערוצי הטלוויזיה והופך אותנו לזומבים מפוחדים, מזה שבענו די. הסתכלות קדימה, כמה שמסובך וכמה שכולם מוכי יגון, אין דרך קלה אולם אין דרך אחרת.
למרות הסיטואציה וחרף הימים הקשים, האופן שבו חברי המעבדה, קבוצות מחקר נוספות במחלקה, בפקולטה למדעי הבריאות, במוסד כולו ואף קולגות שלי, מתפקדים ומוציאים מים מהסלע באופן יומיומי, מעורר השראה ונותן לי המון סיפוק ומקום לאופטימיות בנוגע לעתיד המחקר והמדע. המקום הזה מושתת על ההון האנושי שלו, זה נכון במעבדות המחקר כשם שזה נכון בכל מקום בקמפוסים. אין דבר שאני סומך עליו יותר מאשר האנשים שהם המקום הזה, שיחזרו להצעיד את האוניברסיטה לימים יפים יותר.
ד"ר תומר קוקס, חוקר סרטן במחלקה למיקרוביולוגיה, אימונולוגיה וגנטיקה ע"ש שרגא סגל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
