שנים ארוכות שתושבי מפרץ חיפה ופעילי הסביבה באזור דורשים שינוי, או למעשה פינוי. הם דורשים לסגור את התעשייה הפטרוכימית המזהמת, על בית הזיקוק, מאגרי הדלקים והתזקיקים ותעשיות ההמשך השונות; הם דורשים לקדם במקומה, תרתי משמע, מתחמי תעסוקה נקייה, פארקים ועוד; הם דורשים איכות סביבה ואיכות חיים; הם דורשים אופק לאזור ולתושביו. שנים ארוכות של מאבקים ואכזבות, של תחלואה עודפת ותמותה ושל התעלמות של ממשלות ישראל לדורותיהן ושל פרנסי העיר. והנה, בשנים האחרונות משהו השתנה, ונדמה היה שהרכבת כבר יצאה מהתחנה.
הסנונית הראשונה הפציעה בשנת 2018 עם דו"ח מקינזי, שעסק בעתיד התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה והוגש למועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. הדו"ח קבע כי בשל השינויים הגלובליים והמקומיים בתחום הדלקים המאובנים, החלופה הכדאית ביותר למשק הישראלי היא סגירת מתחם בתי הזיקוק (בז"ן) עד שנת 2030 וניצול הקרקע היקרה בלב המפרץ לפיתוח כלכלי-חברתי של האזור. הדו"ח עצמו פורסם ב-2020 עם השחרות.
שנה אחר כך, בשנת 2019, פרסמה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) את תוכנית "עמק החדשנות" להוצאת התעשייה המזהמת מהמפרץ, שכללה תכנון של מגוון חלופות לשימוש בקרקע לאחר ניקוי, ממתחמי עסקים ופנאי ועד לאזורי מגורים חדשים. אמנם עם חילופי גברי ברמ"י התוכנית הלכה והתמסמסה, אך בשנת 2021 הקימה הממשלה הקודמת ועדת מנכ"לים של משרדי הממשלה השונים, וזו בחנה את עתיד התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה ואת עתיד האזור כולו והמליצה לפנות את התעשייה הפטרוכימית בתוך 10 שנים.
הוועדה הגישה את מסקנותיה רגע לפני שהממשלה התחלפה, אך הממשלה החדשה הבטיחה לאמץ את המסקנות ולפעול בהתאם. בו בזמן קיבלו המסקנות רוח גבית מעידן עופר, הבעלים של בז"ן, שהצהיר שגם הוא תומך במהלך לפינוי בז"ן, ובנוסף אושרה תוכנית המתאר החדשה למטרופולין חיפה, במטרה להוביל לשינוי הדרגתי של המטרופולין הצפוני, תוכנית הכוללת שינוי של ייעוד הקרקע מתעשייה פטרוכימית לתעסוקה, מגורים, לוגיסטיקה ושטחים פתוחים.
והנה, סוף סוף, בקרוב צפויה הממשלה לדון בהצעת מחליטים חדשה בנוגע ל"אסטרטגיה לפיתוח ולקידום מפרץ חיפה", "במטרה להוביל לפיתוח ולקידום כלכלי-חברתי של מפרץ חיפה בפרט, ושל מטרופולין חיפה בכלל, הכולל חזון ליצירת מוקדי תעסוקה ומגורים עשירים ואיכותיים עבור תושבי צפון מדינת ישראל, ושיפור באיכות האוויר והסביבה של תושבי המפרץ".
אולם קריאה בטיוטת ההצעה החדשה מראה כי ההבטחות הגדולות מקבלות שוב תפנית, ולא רק שהפינוי מתרחק, לא קצוב בזמן ונתון לחסדי משרד האנרגיה, כלומר להיערכות משק האנרגיה והתחבורה לשינויים, הרי שמדובר בעצם בפינוי-בינוי. ולא, לא מדובר רק בבינוי של מתחמי תעסוקה, פארקים ובתי מגורים על הקרקע שתתפנה באזור חוות המכלים של תש"ן בקריית חיים ובשטח מפעל דשנים של ICL (כימיקלים לישראל לשעבר, שגם היא בבעלות עופר) - סוגיה שגם היא צריכה עדיין להתברר לעומק, בהקשר של הזיהום והשיקום של הקרקע, על העלויות שלו ועל האפשרות להקים שם חלופות שונות.
למעשה ההצעה החדשה כוללת בינוי של מסוף חדש לצורך פריקת תזקיקים מיובאים בתחום נמל המפרץ בחיפה, לצד הקמת והסבת מתקנים לאחסון והנפקה של מאות אלפי טון תזקיקים (בנזין, סולר ודלק מטוסים), גז פחממני מעובה (גפ"מ) וביטומן בשטח בתי הזיקוק. כלומר בעוד שתהליכי הייצור והזיקוק יסגרו ביום מן הימים, יתווספו לאזור תנועת אוניות רבות ומערך אחסון ושינוע של דלקים שונים, על כל הסכנות והזיהום הכרוכים בכך.
אך מה שמדאיג אפילו יותר בהצעת המחליטים החדשה הוא שלא נראה כי מדינת ישראל מתכוונת להיגמל מדלקים מזהמים מהר כל כך ולעבור לאנרגיות מתחדשות ולתחבורה חשמלית. ואם נוסיף לכך את התוכניות השונות של בז"ן לייצור מימן מגז טבעי במפרץ, לייצור פולימרים שונים ועוד, אז נדמה שנקבל את אותה הגברת בשינוי אדרת. יתרה מכך, חלופה בדמות שינוע הדלקים והתזקיקים דרך נמלי אשקלון או אשדוד, כדי להפחית או לייתר את האחסון בחיפה, אולי תפתור את הבעיה בחיפה אבל תעביר אותה למקום אחר.
משבר האקלים ומשבר הזיהום הכימי סומנו זה מכבר כאתגרים הגדולים ביותר של האנושות, עם השפעה מידית על בריאות הסביבה הטבעית והסביבה האנושית. הדלקים הפוסיליים השונים, וביניהם גז טבעי ותזקיקי נפט, הם הגורמים המרכזיים לפליטות גזי חממה ומזהמי אוויר מעשה ידי אדם, ולזיהום של מקורות מים וקרקע. לממשלת ישראל יש הזדמנות אמיתית להוביל שינוי גדול לא רק במפרץ חיפה אלא במשק האנרגיה כולו, אבל נדמה ששוב היא בוחרת בדרכים הישנות והמזהמות.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
