חיטה היא אחד הגידולים החקלאיים חשובים בעולם, שהזין תרבויות שלמות לאורך ההיסטוריה האנושית. גידול החיטה החל באזורנו, אזור "הסהר הפורה", שנחשב גם ל"ערש הציוויליזציה", ומאז היא כבשה את העולם כולו. בשנת 2021 גידלו בעולם כ-770 מיליון טונות של חיטה, על שטח של כשני מיליארד דונמים, שהם בערך 16 אחוז מהשטחים הניתנים לעיבוד בעולם. החיטה צורכת יותר שטח מכל גידול אחר, וגידולה מספק בממוצע לכל אדם בעולם שני קילוגרמים של קמח וגרעינים בכל שבוע. חיטה לבדה מספקת כחמישית מצריכת הקלוריות והחלבונים של אוכלוסיית העולם, והיא קריטית לביטחון התזונתי שלנו כבר עשרת אלפים שנה.
גם בארץ ישראל מגדלים חיטה בשטחים נרחבים: כמיליון דונמים משמשים לגידול הדגן, שהם כרבע מכלל השטחים החקלאיים בישראל וכחמישה אחוזים משטח המדינה כולה. מרבית החיטה גדלה בדרום הארץ, כאשר מחצית מהשטח מיועד לגידול גרגרים לתזונת האדם, והשאר מספוא למאכל לחיות משק.
אנו מגדלים כ-150 אלף טונות של חיטה בשנה, אבל הכמות הזו היא פחות מעשירית מהצריכה הלאומית שלנו - כשני מיליון טונות בשנה, מהם כמחצית משמשת למאכל חיות המשק. את הרוב המוחלט של החיטה שלנו אנו מייבאים, בעיקר מארצות הברית, מאירופה, ומדרום אמריקה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
איך מינים גדלים? לא תמיד בצורה מסודרת
משב רוח לא רענן
ג'ל נגד סרטן
התלות התזונתית שלנו במדינות אחרות עלתה לכותרות לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה שהביאה לעליית המחירים בעולם, אך תלות זו איננה ייחודית לחיטה. אף על פי שאנו מייצרים ומגדלים לעצמנו את מרבית העוף, מוצרי החלב, הפירות והירקות שלנו בעצמנו, רוב התזונה שלנו עדיין מגיעה מעבר לים. בשנת 2020 למשל, 97 אחוזים מאספקת הדגנים ומוצריהם בישראל היו מייבוא, כמו גם מרבית השמנים, הסוכרים, הדגים ובשר הבקר. "יותר מ-80 אחוזים מהקלוריות שלנו מיובאות", אמרה נגה קרונפלד-שור, המדענית הראשית של המשרד להגנת הסביבה.
מלכת החורף
חיטה גדלה במגוון תנאים, ביותר מ-120 מדינות ברחבי העולם. עם זאת, רוב הגידול הוא באזורים בעלי אקלים ממוזג, כמו באירופה ובצפון מזרח סין. החיטה הנפוצה ביותר היא חיטת החורף, שנזרעת בסתיו, שורדת את החורף הקר, גדלה במשך האביב ונקצרת בסופו או בקיץ. זני חיטת החורף מורגלים לקור מקפיא, ויחלו לפרוח רק לאחר חשיפה לתקופת קור ממושכת. זנים אלו גם משיגים את היבול הרב ביותר בעולם, עם תנובה ממוצעת של 700 קילוגרמים גרעינים לדונם במערב אירופה. כלומר, חיטת החורף משגשגת במקום שבו הכפור פוגע במרבית הגידולים החקלאיים.
באזורים הממוזגים מגדלים גם זנים נוספים, המכונים חיטת אביב. זורעים אותם באביב, הם גדלים עם גשמי האביב והקיץ ונקצרים בסתיו. במדינות בעלות חורף נעים וקיץ יבש, כמו ישראל, חיטת האביב נזרעת בסתיו ונקצרת באביב, בסמוך לשבועות.
יצרניות החיטה הגדולות בעולם הן האיחוד האירופי, סין והודו, והן גם הצרכניות הגדולות ביותר. עם זאת, הצריכה לנפש הגבוהה ביותר היא במדינות צפון אפריקה ובמדינות מרכז אסיה, כ-150 קילוגרמים לאדם בשנה – פי 2.5 מהממוצע העולמי. בין רבע לשליש מכלל החיטה שמגדלים בעולם מיועדת לייצוא, עם מסחר שנתי של כ-200 מיליון טונות בשווי של כ-60 מיליארד דולר בשנת 2021. מרבית היצוא מקורו במדינות אירופה, הכוללות את רוסיה ואוקראינה, ובצפון אמריקה.
4 צפייה בגלריה
רוב החיטה גדלה באזורים הממוזגים. מפת גידולי החיטה בעולם בשנת 2000, ככל שהאזור כהה יותר, תנובת החיטה גבוהה יותר | מקור: AndrewMT, Wikipedia
הגידול ביבול
העולם ראה מהפכה אדירה בגידול החיטה ב-60 השנים האחרונות. המהפכה הירוקה הכניסה את המדע אל גידול החיטה, והגדילה מאוד את תפוקת השדות, בעולם המתפתח ובכלל. חוקרים פיתחו זני חיטה חדשים, שיטות משופרות ומדויקות לעיבוד הקרקע, ושימוש נרחב בדשנים סינתטיים. שיפורים אלו ממשיכים כל העת, ואינם קופאים על השמרים. בששת העשורים האלה גדל יבול החיטה העולמי פי 3.5, כמעט בלי להגדיל את שטחי גידולה. בתקופה זו גדלה אוכלוסיית העולם פי 2.6, גידול שהתאפשר בזכות השיפורים בחקלאות, שגם מנעו ממיליונים לרעוב.
הגדלה משמעותית של יבול השדות באזורים היבשים מחייבת השקייה. למשל במצרים ובמקסיקו, שבהן מקובל להשקות את השדות, היבול הממוצע הוא כ-600 קילוגרמים לדונם. לפי מחקר משנת 2021, השקיית שדות החיטה בעולם יכולה להגדיל את התוצר העולמי בשליש ולספק את הביקוש הגובר בשל גידול אוכלוסיית העולם. עם זאת, במקרים רבים אין בנמצא די מים להשקיה, או שעלויות של תשתיות ההשקיה מונעות את יישומה.
גם בישראל חל שיפור משמעותי ביבול השדות, מממוצע של 100 קילו לדונם בשנות השישים, ל-200 ואף 300 קילו ויותר. עם זאת, גידול החיטה בישראל הוא ברובו המוחלט גידול בעל, בלי השקיה מלאכותית, וזמינות המים היא גורם מגביל בו. לכן יש שונות גדולה ביבול השדות בין שנה לשנה ובין אזורי הארץ. היבולים בצפון, או בשנה ברוכת גשמים, גבוהים מיבולי הנגב או מן היבולים בשנות בצורת. לא רק כמות הגשמים משפיעה על היבול, גם פיזורם לאורך העונה, עצמתם, והתזמון שלהם הם בעלי חשיבות רבה. עליית הטמפרטורה וגלי חום גם הם מחמירים את המחסור במים ואת העקה שחווים הצמחים.
4 צפייה בגלריה
לתנובה בישראל שונות רבה בשל התלות במזג האוויר. יבול החיטה בישראל (ירוק) מול חיטת החורף במערב אירופה (כתום) והחיטה המושקית במצרים (אדום) | מקור: https://ourworldindata.org/
מעצמה גרעינית?
ישראל כאמור רחוקה מלספק בגידול עצמי את צריכת החיטה שלה, בייחוד בשל המחסור בשטחי גידול ובמי גשם או השקיה. למעשה, בגלל שכל קילוגרם גרגרי חיטה בעולם דורש בממוצע כ-1,200 ליטרים של מי גשם, ובנוסף כ-300 ליטרים של מי השקיה, יבוא החיטה לישראל מגלם בתוכו כמות מים דומה לצריכת המים של כלל המשק. עם זאת, ייתכן שישראל יכולה לעזור לשוק החיטה העולמי לעמוד באתגרי העתיד.
משבר האקלים צפוי לפגוע ביבול החיטה, הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות היבול, בזמן שאוכלוסיית העולם גדלה ועמה הרעב לדגן. התחממות, גלי חום, בצורות, שטפונות, שינויים בדפוסי הגשמים, כל אלו משפיעים על החיטה ועל שכיחות המחלות והמזיקים שלה. השקיה יכולה למתן את השפעות שינוי האקלים, וניתן גם להרחיב את שטחי הגידול, אך נראה שלא די בכך. יש לפתח זני חיטה חדשים בעלי יבולים משופרים, עמידות בפני מחלות ומזיקים, וכן עמידות בפני תנאי חום, יובש ומליחות. עם זאת, לאורך השנים האנושות צמצמה מאוד את מגוון זני החיטה שאנו מגדלים, ועימו צומצם גם המגוון הגנטי העומד לרשותנו לפיתוח זנים חדשים.
(בימוי: ליאור ממון; הפקה: האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה)
מיזם ארץ החיטה אוסף ומשמר זרעים מזנים מסורתיים, שבמשך אלפי שנים גידלו אותם חקלאים בארץ ישראל. זנים אלו משמשים בנק של גֵנים זמינים לצורך שיפור וטיפוח זני חיטה עתידיים. התקווה היא שהשוני הרב בין זנים אלו לבין זני החיטה המודרניים יאפשר לפתח מגוון רחב של תכונות רצויות לזנים העתידיים, מטעם משופר ועד לעמידות למחלות ולמזיקים, ויכולת לגדול בתנאי יובש וחום. בנוסף, ישראל מובילה במיזמים טכנולוגיים במטרה לצמצם את צריכת המזונות מן החי, מה שעשוי להפחית מאוד את כמות הגידולים החקלאיים שאנו זקוקים לה. תזונתנו בארץ תלויה ברובה בגידולים מעבר לים, אך בעזרת שמירה על משאבי הטבע שלנו והמשך טיפוח המדע והטכנולוגיה אנו עשויים לסייע באופן משמעותי לדורות רבים, כאן וברחבי העולם.
ד"ר יובל רוזנברג, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
