עפרי אילני הוא מסוג האנשים שיכולים לכתוב טקסט פוליטי על כל נושא. רק זרקו לעברו מילה, ותראו לאן הוא ייקח אותה. מזגן, למשל. "זה באמת מאוד ישראלי", הוא אומר, "אנחנו סוגרים את עצמנו במרחבים מוגנים. 'חומת מגן', 'כיפת ברזל', החיבה הזאת שלנו למזגנים, למחסומים, לטכנולוגיות מבודדות. וילה בג'ונגל, בקיצור. פילוסופים בדרך כלל לא מדברים על מזגנים. אנחנו יכולים איכשהו לדמיין את זה שכדור הארץ יתחמם בשתיים או שלוש מעלות, אבל שלא יהיו לנו מזגנים? זה באמת מצב קטסטרופלי. אנחנו יצורים שכבולים לטכנולוגיה, והגורל שלנו תלוי גם במה שיקרה לכדור הארץ, אבל גם בטכנולוגיות שיגנו עלינו. יש בזה משהו טרגי מאוד, שאנחנו כאילו נפרדים מהחוץ ויוצרים לעצמנו מרחבים הרמטיים, מלאכותיים. תיבת נוח".
עוד כתבות למנויים:
יש גם משהו זמני במרחבים האלה. ברור שמתישהו החוץ יפרוץ פנימה, ולא באמת נוכל להגן על עצמנו.
"כן, יש משהו נאיבי וגם אנוכי במחשבה שהעולם יישרף אבל אתה תישאר מוגן. זה יאפשר אולי להחזיק מעמד קצת יותר זמן. אבל זה בכל זאת יוצר הרבה הבדלים מהותיים בין אנשים. בין מי שיש לו מזגן ובין מי שאין לו. כלומר, בין מי שנכנס לתיבה של נוח, ומי שנשאר בחוץ, במבול".
איתני טבע, מכשירי חשמל ביתיים, ציפורים פולשניות, גיקים ממושקפים, פילוסופים מודאגים, היפסטרים בזבזנים, מתנחלים בסנדלים ושאר יצורים אחרים מאכלסים את דפי ספרו החדש של אילני, "אנחנו אנשים חדשים" (הוצאת בבל). זו אסופת מאמרים שמסכמת כמעט עשור של כתיבה פובליציסטית ענפה, רובה במסגרת הטור השבועי "תחת השמש" במוסף "הארץ", אבל מופיעים בו גם מאמרים חדשים שרואים אור לראשונה.
קשה לכנס את כתיבתו של אילני תחת רעיון אחד, שכן היא נוגעת במנעד רחב של נושאים ("כל מה שקורה מתחת לשמש", הוא צוחק), אבל אם בכל זאת מתעקשים, אפשר לומר שהוא מנסה לאפיין את בני האדם על שלל מחשבותיהם, הרגליהם, מוזרויותיהם, ברגע הזה בזמן. "אנחנו אנשים חדשים" מסמן את אילני בתור אחד ההיסטוריונים המעניינים והחריפים שכותבים היום. הטקסטים שלו מקוריים, ביקורתיים, רדיקליים לפעמים, אבל תמיד כתובים בטון בוטח, רגוע, ובלשון נגישה, בין שהם עוסקים בקולוניאליזם ("הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים"), ובין שבקולינריה מזרח-אירופית ("הלאומיות הליכודניקית היא לאומיות פולנית שבה החזיר הוחלף בעוף"), או בביקורת טלוויזיה ("מתחת לתלבושות ולגינונים, הדמויות ב'משחקי הכס' נראות כמו אנשי הייטק בעמק הסיליקון"). אבל הנושא הבוער ביותר בכתיבתו של אילני הוא הקטסטרופה האקלימית שמאיימת להביא את האנושות לקיצה. נושא שמביא מראיינים לשאול שאלות בעלות גוון היסטרי.
אתה באמת חושב שבתוך כמה עשרות שנים כולנו נחיה במחנה פליטים?
"זאת לכל הפחות אופציה. יכולים לקרות כל מיני דברים, אבל כן, במסלול הנוכחי, בגלל משבר האקלים והמשבר האקולוגי בכלל, מדברים על מאות מיליוני פליטים. יכול להיות שיתמזל מזלנו, זה תלוי בהמון נסיבות מקריות או פחות מקריות. בין השאר איפה בעולם אתה נמצא, ואילו טכנולוגיות זמינות לך. אבל בהחלט הרבה אנשים בעולם יחיו במחנות פליטים. כבר עכשיו יש לא מעט פליטי אקלים".
איך אפשר לחשוב על משהו אחר, איך אפשר לתפקד בכלל, עם מחשבה כזאת?
"אני חי בתודעה הזאת במידה מסוימת. זה רדף אותי מאוד בשנים האחרונות באופן אישי. אתה יוצא לעבודה ועושה כל מיני דברים, אבל מה זה חשוב, כי הציוויליזציה בדרך להריסות. גם המצב הנוכחי בישראל - קורים פה דברים מסוכנים מאוד, בעיקר כל מה שקשור לכהניזם והכניסה של זה למיינסטרים, דבר בלתי נתפס. אבל זה כלום לעומת ההכחדה של האנושות. אם אתה חי בתודעה שיכול להיות שלא נוכל לחיות כאן פיזית כי אולי הכול יהפוך לשממה, אז יש גבול לכמה אתה יכול להתרגש מכל דבר. אבל היום אני רואה את הדברים קצת אחרת. כי יש כל מיני מרכיבים בלתי צפויים. הקורונה למשל הראתה לנו איך מצד אחד דברים יכולים להיעצר בבת אחת וקצת אימנה אותנו בזה, ומצד שני היא גם לימדה אותנו להיזהר מתחזיות שחורות מוגזמות. אתה יודע, דיברו אז על גופות ברחובות, ועל קץ האנושות כפי שהכרנו אותה. וזה הרי לא מה שקרה".
קראת לספר "אנחנו אנשים חדשים". על מי מדובר? לי כולם נראים אותו דבר.
"לאורך המאה ה-20 האנושות ניסתה ליצור אדם. אם זה הפשיזם, אם זה הקומוניזם, אם זו הציונות. היום אנחנו מבקרים את הניסיונות האלה, אבל אנחנו לא שמים לב שמפה לשם אנחנו יוצרים אדם חדש. הנפש שלנו שונה מאוד מזו של אנשים מהמאה ה-20. יש כל מיני טיפוסים שלא היו קיימים במאה שעברה. למשל גיקים. תראה את אילון מאסק או מארק צוקרברג, וגם שמחה רוטמן. הם סוג של חנונים שלא היה בדור של בן-גוריון, או אפילו בשנות ה-70. ואנחנו צריכים להתרגל לפסיכולוגיה של היצור הזה שקיים כמה עשרות שנים. גם זרמים חברתיים ופוליטיים כמו 'מי-טו' וה-Woke מנסים לעשות שבר דרמטי נורא מהעבר וליצור אדם חדש. מעבר לשאלות של אם זה טוב או רע - אנחנו צריכים לשים לב לזה. אנחנו מנסים ליצור אדם חדש בלי לחשוב על ההשלכות של זה".
אילו השלכות?
"אני מאמין שאנחנו באמת משתנים, שהנפש האנושית משתנה. זו אחת הסיבות שאנשים לא קוראים, לא רק כי אין להם סבלנות - כי לדמויות ברומנים מלפני מאה שנה יש הנדסה שונה מהנפש שלנו. יש שבר בינינו ובין האנשים האלה. אבל תמיד יש יהירות בניסיון ליצור אדם חדש. ובדרך כלל איכשהו המודחק חוזר. לפעמים זה נראה שדברים כן משתנים, ולפעמים פתאום זה מתפרץ. אתה מחנך ילדים, ופתאום הם מצביעים לבן גביר. אצלנו יש עוד מורכבויות, אבל נגיד בארה"ב, באנגליה, אנשים שם נחשפו לחינוך יותר פרוגרסיבי, ופתאום הם מצביעים לרעיונות ממש אפלים. זה חלק מהשבר של הניסיון הזה. זה קשה מאוד להנדס אדם חדש, אף פעם לא יוצא ממש מה שתיכננת".
ד"ר עפרי אילני נולד לפני 44 שנים ביישוב הקהילתי ספיר, אי שם בערבה. הורים יוצאי קיבוצים - תחייה, מורה לעברית ולביולוגיה, וגיורא, זואולוג שעסק במחקר נמרי מדבר יהודה, ומת בשנת 2009. יש לו ארבעה אחים ואחיות, שניים מהם מנישואיו הקודמים של אביו. הוא הצעיר בחבורה. "הילדות שלי הייתה כמו סיפור מדע בדיוני, יותר מאשר כמו רומן של עמוס עוז. בספיר גרו משהו כמו 100 משפחות. אבא שלי אהב את הערבה ואת הנגב בתור זואולוג וחוקר טבע והחליט לגור שם. זו הייתה סביבה חברתית עם די הרבה מצוקה. זה חור שלא ייאמן, אבל אני לא חוויתי את זה בתור חור. אמנם גדלתי בבית של עמידר, אבל מבחינתי זה היה כמו לגדול בטירה מכושפת, בממלכה הזאת שאבא שלי בנה. גידלנו שועלים ושפני סלע ונמרה בתור חיות מחמד".
נמרה!
"קראו לה עטר, לאמא שלה קראו שלומציון. כשהיא הגיעה אלינו היא הייתה גורה קטנה, כמו חתול. אבל די מהר היא הפכה לחתול גדול מאוד", הוא צוחק. "אני הייתי אז בכיתה א', ואני זוכר את זה בתור חוויה דרמטית מאוד. אני ידעתי שאין הרבה אנשים שגדלים עם נמרה בבית. היא אהבה לקפוץ עליי כי אני הייתי הכי קטן, והיא זיהתה את זה. עד שהיא גדלה ולא נתנו לה להתקרב אליי כי זה היה מסוכן. לגורים האלה יש סיכוי קטן לשרוד בטבע, לכן אבא שלי לקח אותה, בתקווה להחזיר אותה לטבע כשתגדל. למרבה הצער היא מתה בגיל שנה. זה היה עצוב מאוד, כמעט כמו לאבד בן משפחה. זו באמת לא הייתה ילדות סטנדרטית. פעם נשך אותי שפן סלע, כמעט כרתו לי את הרגל. היינו אוכלים טרמיטים. חיינו באופן שחתר תחת המוסכמות המתורבתות. אבא שלי היה בן אדם מאוד רומנטי, היה לו מין אידיאל כזה שאפשר לחיות כמו האדם הקדמון, בקרבה לטבע, לפני שיצאנו מאפריקה".
"אי-אפשר להגיד שמגיע לנו ללדת, כי אנחנו גברים. אתה צריך למצוא הסדר שבו זה מתאפשר, וצריך שלא תהיה אפליה בעניין הזה. אין לנו רחם, ובשביל ללדת צריך אישה. וצריך גם לשאול את דעתה בעניין הזה. זו לא איזו זכות טבעית לדעתי"
הוא לא נשמע כמו חוקר טבע טיפוסי. או בכלל כמו אבא טיפוסי.
"הוא היה בן אדם מאוד ספציפי ומאוד אקסצנטרי. אנשי טבע הם בדרך כלל כאלה מאצ'ואים מחוספסים, והוא לא היה כזה. הוא כתב שירה, הוא היה כנעני בתפיסת העולם שלו, הוא היה מסתובב עם מין קולר כזה עם חרוזים מאפריקה, הולך לכל מיני אירועים של היישוב לבוש בגלבייה. זה היה מאוד חריג בישראל של שנות ה-80. הוא היה אינדיבידואליסט, התרחק מאוד מהערכים של התנועה הקיבוצית. הוא שנא את הרעיון שמפקחים עליך ואומרים לך מה לחשוב ואיך צריך להתנהג. היה בו משהו כזה של למרוד בזה, לנפץ. הוא היה אומר כל מיני דברים כדי להדהים ולזעזע את היישוב שהיה בסך הכול די קרתני. ללא ספק הוא היה האדם הכי צבעוני שם ברדיוס של אלפי קילומטרים".
זה קשה לגדול בצילה של דמות דומיננטית כל כך?
"זה היה גם קשה. לפעמים הייתי מתפדח שהוא היה בא לאסיפות הורים בגלבייה, בייחוד בגיל ההתבגרות. בשנת 94' הוא עבר אירוע מוחי וזה היה לי לא קל בצורות אחרות. הוא היה בן אדם דומיננטי באישיות שלו, ואני די ברחתי מהתחומים שבהם הוא עסק. באתי לתל-אביב ובעולם של המקומונים שהייתי בו, של מדעי הרוח, לאנשים לא היה אכפת מחוקרי נמרים. רק בשנים האחרונות, עם כל העיסוק שלי בטבע ובאקולוגיה, התקרבתי קצת לנושאים שלו. והתחלתי בעצם לעשות איזו סינתזה עם זה".
הייתם קרובים?
"הוא השפיע עליי מאוד, והוא היה גם בן אדם רגיש, ואני חושב שהוא היה אבא טוב. אני לא הספקתי להתעמת איתו, כי ללא ספק היו דברים שכאדם בוגר לא הייתי אוהב באישיות הזאת שלו. הוא היה מאוד של המאה ה־20, עם האידיאל הזה של טבע טהור. גם לא דיברתי איתו על זה שאני הומו. כשיצאתי מהארון הוא כבר היה במצב גרוע. אז לטוב או לרע נחסכו ממני התמודדויות מסוימות שיכול להיות שהיו לי קשות. אבל אני מעריך אותו מאוד על הנון-קונפורמיזם שלו ועל העובדה שהוא היה אוטודידקט ורחב אופקים כל כך".
בטח לא קל לגדול כנער הומו ביישוב קטן, באזור מרוחק כל כך.
"זו אחת מהסביבות הכי הטרונורמטיביות שיש. הייתי חלש פיזית, ולא מעורב בכל האופנועים והטרקטורונים והסנפלינג. ממש לא הייתי בעניין. ביליתי הרבה זמן בספרייה. אני לא יודע אם זה עניין אינטלקטואלי או שזה הצד ההומואי שלקח לי זמן להבין אותו ולהכיר אותו. אבל כן הייתי שונה מהבחינה הזאת. ולא היה מודל אחר במרחק עשרות קילומטרים ממני. גדלתי בסביבה ששומעים בה פינק פלויד ולד זפלין, ולא הכרתי בכלל את מדונה למשל. הגעתי לעיר אחרי הצבא והסתובבתי כאן בסנדלי שורש, ונאלצתי לעבור סוציאליזציה די ברוטלית בתוך העולם הזה של אנשי רוח בתל-אביב. טרנספורמציה די דרמטית בין העולמות האלה".
יותר מ-20 שנה חלפו מאז. את סנדלי השורש החליפו נעליים אלגנטיות עם גרביים צבעוניים, ואת מקומה של השוטטות בין עצי השיטים תפסה שגרה אורבנית לעילא. מלבד הכתיבה הפובליציסטית, אילני עורך את כתב העת "הזמן הזה" של מכון "ון ליר" בירושלים, וגם מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. הוא לא צופה בטלוויזיה ("גם לא בסדרות"), ומעדיף לפגוש חברים או משפחה, לצאת למסיבות ("בעלות גוון קווירי"), או לבלות עם בן זוגו. רישיון נהיגה אין לו ("אחד הסירובים החשובים בחיי"). מעל הכורסה בסלון דירתו בדרום העיר, תלוי תצלום של פוחלץ של צבי.
"אני בעצמי לא כל כך מטייל. אני אומר את זה בכאב. אני בן אדם אורבני מאוד, והעניין הזה של השקיעה והחורבן של הטבע נטבע בי עמוק, עד כדי כך שאני בקושי יכול לצאת לטבע כי אני כל הזמן אומר לעצמי, אוי, זה הולך להיחרב. יש לי יראת כבוד לטבע, אבל אני חי בעולם פוסט-מודרני ואירוני יותר. אני כבר לא חי בין נמרים, אני חי בין צילומים של פוחלצים של צבאים.
"אני כותב בספר על המיינות. אתה יודע, זו ציפור פולשת, זו חיה שלא הייתה אמורה להיות כאן, זה כאילו טבע לא טבעי. גם להיות הומו זה לא בדיוק האידיאל של לחיות בצורה בריאה, של להקים משפחה ולהביא ילדים בקרבה לטבע. אני לא טוען שלהיות הומו זה לא טבעי, אבל אני חי בחיים מסוג אחר, חיים אורבניים ואפשר להגיד מלאכותיים".
אתה מרגיש קרוב למאבק על זכויות להט"ב בימינו?
"הזהות הלהט"בית בהחלט חשובה לי, נושא המחקר העיקרי שלי הוא היסטוריה הומוסקסואלית. אבל אני לא מרגיש כל כך בבית עם הצורה שזה מקבל עכשיו. שכל הזמן נוצרות המון זהויות, המון אותיות באל"ף-בי"ת. אני חושב שלהט"בים נמצאים בסכנה ושהמצב שלנו שברירי ופגיע, ואנחנו רואים את זה בכל מיני מקומות בעולם שיש בהם רגרסיות. ולפעמים נראה לי שסתם מנסים לחפש על מה להיאבק. לפני 20 שנה באמת היה צריך להיאבק על עצם הקיום. אבל עכשיו על פונדקאות ועל הורות, שמאוד מזדעזעים מזה שלא נותנים לנו - ואלה דברים שאני חושב שמגיע לנו - אני לא יכול להירתם לזעם הקדוש של ארגוני הלהט"ב בעניין הזה".
אני מניח שאם היית רוצה להביא ילדים והדבר הזה היה נמנע ממך, היית מדבר אחרת.
"אני לא כל כך אוהב את העניין הזה שפתאום להיות הומו, כמעט מצופה ממך לעשות ילדים ולהתחתן. אני חושב שצריך לאפשר נישואי להט"ב. אבל יש בי גישה קצת רומנטית להומוסקסואלית, שרואה בדבר הזה משהו קצת אופוזיציוני לצורת החיים הבורגנית-משפחתית".
4 צפייה בגלריה
''אני לא יכול להירתם לזעם הקדוש של ארגוני הלהט''ב בענייני פונדקאות''
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
כלומר, כי זוג גברים סיסג'נדרים, ביולוגית, טכנית, לא יכולים להביא ילדים.
"כן, אני חושב שאי-אפשר להגיד שמגיע לנו ללדת, כי אנחנו גברים. אתה צריך למצוא הסדר שבו זה מתאפשר לך אם אתה רוצה את זה. וצריך שלא תהיה אפליה בעניין הזה. אבל אתה יודע, אין לנו רחם, ובשביל ללדת צריך אישה. וצריך גם לשאול את דעתה בעניין הזה. זו לא איזו זכות טבעית לדעתי".
אתה לא רוצה להביא ילדים לעולם?
"העמדה שלי פחות קיצונית משהייתה בעבר. אבל בתוך הקונטקסט של ישראל, שהיא כל כך ולדנית, אני מרגיש שאני צריך להשמיע איזשהו קול קצת אופוזיציוני לזה. מה עוד, שהחיים שלי מלאים בלי זה. אני מודע לכך שזה יכול להיות קשה להרבה אנשים להעניק משמעות לחיים שלהם בלי להקים משפחה. זה לא דבר פשוט. בגלל זה אני לא מנסה לגזור מהחיים שלי איזו אמירה אוניברסלית, אבל אני מסור לרוח, לעולם של הרעיונות, ולהביא ילדים תהיה בגידה בזה".
ברמה הפרקטית, של זמן, של התמסרות?
"כן, זה קורה לאנשים וזה ניכר. אתה צריך להתמסר לילד. אבל גם הרוח רוצה תשומת לב. וזה הדבר הראשון שנופל כשמביאים ילדים. מפסיקים לקרוא, יורדים מהבמה הציבורית. אין זמן, רק לצרכים הבסיסיים, אין זמן גם לחברים, אז גם הם נושרים, במיוחד חברים הומואים שאין להם ילדים", הוא צוחק.
אבל מעבר לאופוזיציה ולעמדה הפוליטית, ברמה אישית – אין בך רצון להיות אבא?
"יש גם את ההיבט האקולוגי, המחיר הסביבתי של להביא ילד. וגם ההימור, של להביא ילד שישלם את המחיר של מה שהולך לקרות בכדור הארץ בעשורים הקרובים. ברמה האישית, לפעמים יש לי איזשהו נצנוץ, אבל זה לא חסר לי בחיים שלי. יש לי כל מיני אנשים בחיים. ממילא באיזשהו שלב הילד יהפוך לאיש מבוגר. זה משהו שאנשים לפעמים שוכחים. יש את השלב הזה שהורים אומרים — ואני לא מזלזל בזה — ש'זה הדבר הכי מופלא בעולם'. אבל אחר כך הוא הופך למתבגר שסוגר את הדלת ומאונן או לא יודע מה הוא עושה. ואז הופך לאיזה בן אדם מבוגר עם משכנתה. כמובן שזה גם חלק מההורות, אבל אנשים מבוגרים יש הרבה בעולם, וחלק מהם צריכים את האהבה ותשומת הלב שלנו. לא רק כבני זוג. נראה לי שלפעמים קצת שוכחים את זה. חברות אמיתית לאורך שנים יכולה להיות משמעותית לא פחות".
פורסם לראשונה: 07:33, 05.05.23
