נתתי הרצאה במכון קרולינסקה והסברתי שם שחברות התרופות הגדולות כמעט לא עורכות מחקרים על מלריה, וגם לא עושות דבר בנוגע למחלת השינה ומחלות אחרות שפוגעות רק בעניים ביותר.
סטודנט שישב בשורה הראשונה אמר, "מגיע להם מכות."
"אהה," אמרתי. "אני באמת הולך לנוֹברטיס בסתיו הקרוב." (נוברטיס היא חברת תרופות עולמית שבסיסה בשווייץ, ואני הוזמנתי לשאת שם הרצאה.) "אם תסביר לי מה אני אשיג ולמי אני צריך לתת מכות, אני יכול לנסות את זה. למי אני צריך לתת מכות? סתם לכל מי שעובד שם?"
"לא, לא, לא. לבוס," אמר הבחור.
"אהה. בסדר. זהו דניאל ואזֶלה." זה היה שמו של הבוס אז. "טוב, אני מכיר קצת את דניאל ואזלה. כשאני אראה אותו בסתיו, אני צריך לתת לו אגרוף בפרצוף. הכול יהיה בסדר אז? הוא יהיה לבוס טוב ויבין שהוא צריך לשנות את סדר העדיפויות במחקרים של החברה?"
סטודנט אחר ענה, "לא, אתה צריך להחטיף לחברי מועצת המנהלים."
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"טוב, זה בעצם מעניין, כי אני בוודאי אשא דברים לפני המועצה אחרי הצהריים. אז אני אשאר רגוע בבוקר כשאפגוש את דניאל, אבל כשאבוא למועצה, אלך ואחטיף לכל מי שאני יכול. ברור שלא יהיה לי זמן להפיל את כולם, אז הם בטח יעצרו אותי אחרי שאחטיף לשלושה או ארבעה. אבל כדאי לי לעשות את זה? אתם חושבים שזה ישפיע על המועצה לשנות את מדיניות המחקר שלה?"
"לא," אמר סטודנט שלישי. "נוברטיס היא חברה ציבורית. זה לא הבוס או המועצה שמחליטים. אלה בעלי המניות. אם המועצה תשנה את סדר העדיפויות, בעלי המניות פשוט יבחרו מועצת מנהלים חדשה."
"נכון מאוד," אמרתי. "בעלי המניות הם אלה שרוצים שהחברה תוציא את הכסף שלה על מחקרי מחלות של אנשים עשירים. ככה הם מקבלים החזר טוב על המניות שלהם."
אז הכול בסדר מבחינת העובדים, הבוס ומועצת המנהלים.
"בעצם, השאלה היא" — הסתכלתי על הסטודנט הראשון שהציע את האגרוף בפרצוף — "מי הם בעלי המניות בחברות הגדולות האלה?"
"טוב, אלה העשירים," הוא ענה במשיכת כתף.
"לא. זה ממש מעניין, כי המניות של חברות התרופות יציבות מאוד. כשהבורסה עולה ויורדת, או כשמחירי הנפט עולים ויורדים, המניות של התרופות ממשיכות להניב החזרים יציבים למדי. מניות של חברות רבות מסוגים אחרים מושפעות מהכלכלה — הן עולות או יורדות כשאנשים מבזבזים כספים או מקצצים בהוצאות — אבל חולי סרטן תמיד זקוקים לטיפול. אז מי הם בעלי המניות בחברות היציבות האלה?"
הקהל הצעיר שלי תלה בי עיניים, פניהם נהפכו לסימן שאלה הגדול.
"אלה קרנות הפנסיה."
דממה.
"אז אולי אני לא צריך לתת מכות לאף אחד, כי אני לא אפגוש את בעלי המניות. אבל אתם תפגשו. בסוף השבוע הזה, לכו לבקר את סבתא שלכם ותנו לה אגרוף בפרצוף. אם אתם מרגישים שאתם צריכים מישהו להאשים אותו ולהעניש אותו, אלה האזרחים הוותיקים והצורך החמדני שלהם במניות יציבות.
"ואתם זוכרים את הקיץ האחרון, כשיצאתם לטיול תרמילים, וסבתא נתנה לכם עוד קצת כסף לטיול? טוב, אולי אתם צריכים להחזיר לה את זה, כדי שהיא תחזיר לנוברטיס ותבקש מהם להשקיע בבריאות של אנשים עניים. ואולי כבר הוצאתם את הכסף הזה, ואתם צריכים להחטיף אגרוף לעצמכם."
אינסטינקט ההאשמה הוא הדחף למצוא סיבה פשוטה וברורה שתסביר למה משהו קרה. היה לי דחף כזה לא מזמן, כשהתקלחתי במלון וסובבתי את ידית המים החמים עד הסוף. שום דבר לא קרה. ואז, כעבור כמה שניות, נצרבתי במים רותחים. ברגעים ההם כעסתי על השרברב, ואחר כך על מנהל המלון, ואחר כך על מי שאולי פתח את המים הקרים בחדר הסמוך. אבל זאת לא היתה אשמתו של איש מהם. אף אחד לא התכוון לגרום נזק, ואף אחד לא התרשל, אולי חוץ ממני, כי לא היתה לי סבלנות לסובב את הידית בהדרגה.
נדמה שאנחנו רואים בטבעיות רבה את היכולת להחליט מתי הדברים משתבשים, וזה בוודאי בגלל מישהו רע שיש לו כוונות רעות. אנחנו אוהבים להאמין שדברים קורים מפני שמישהו רוצה שהם יקרו, שלבני אדם יחידים יש כוח ואמצעים: שאם לא כן, העולם היה נראה לנו לא צפוי, מבלבל ומפחיד.
אינסטינקט ההאשמה גורם לנו להגזים בחשיבותם של אנשים יחידים או של קבוצות מסוימות. האינסטינקט הזה למצוא צד אשם מסיט את יכולתנו לפתח הבנה אמיתית של העולם, המבוססת על עובדות: זה מסיט את תשומת לבנו, כי אנחנו מחפשים באובססיביות את מי להאשים, ואז זה חוסם את הלמידה שלנו, כי ברגע שאנחנו מחליטים למי לתת אגרוף בפרצוף, אנחנו מפסיקים לחפש הסברים במקום אחר. זה מערער את יכולתנו לפתור את הבעיה ולמנוע ממנה להופיע שוב, כי אנחנו תקועים עם האשמה פשטנית שמסיטה אותנו מהאמת היותר מורכבת ומונעת מאיתנו למקד את האנרגיה שלנו במקומות הנכונים.
לדוגמה, הטלת האשמה בתאונה אווירית על טייס מנומנם לא תעזור לעצור תאונות נוספות. במקום זה עלינו לשאול: למה הוא היה מנומנם? בעזרת אילו תקנות נוכל להימנע מטייסים מנומנמים בעתיד. אם נחדל לחשוב כשנמצא טייס מנומנם, לא נשיג שום התקדמות. כדי להבין את הבעיות המשמעותיות ביותר של העולם עלינו לחפש מעבר לאדם האשם ולבדוק את המערכת.
אותו האינסטינקט פועל גם כשהכול מתנהל כשורה. "תביעת זכות" באה בקלות כמו "הטלת אשמה". כשמשהו מתנהל כשורה, אנחנו ממהרים לתת את הקרדיט לאדם יחיד או לסיבה פשוטה, אלא שגם אז, זה בדרך כלל מורכב יותר.
אם אנחנו באמת רוצים לשנות את העולם, אנחנו צריכים להבין אותו. הליכה בעקבות אינסטינקט ההאשמה לא תעזור.
משחק ההאשמה מגלה לעתים קרובות את ההעדפות שלנו. אנחנו נוטים לחפש את האנשים הרעים שמאשרים את האמונות הקיימות שלנו. בואו נסתכל על כמה מהאנשים שאליהם אנחנו אוהבים להפנות את האצבע: אנשי עסקים מרושעים, עיתונאים שקרנים וזרים.
עסקים
אני תמיד מנסה להיות אנליטי, ואף על פי כן, לעתים קרובות האינסטינקטים שלי מכריעים אותי. במקרה המסוים הזה, אולי קראתי יותר מדי קומיקס על "דוד קמצוץ", הדוד העשיר והקמצן של דונלד דאק. אולי התעצלתי אז לחשוב על חברות התרופות המסחריות, כמו שקרה לסטודנטים שלי כעבור שנים רבות. בכל אופן, כשיוניצ"ף ביקשו ממני לבדוק הצעה לאספקת כדורים נגד מלריה, התעורר בי חשד. המספרים נראו מוזרים, וחשבתי שאני עומד לחשוף איזו הונאה. חשבתי שאיזה עסק לא ישר מנסה לשחד את יוניצ"ף, ואני תכף אגלה איך.
יוניצ"ף מפרסמים מכרזים הפונים לחברות התרופות כדי לספק תרופות לתקופה של עשר שנים. פרק הזמן הארוך וההיקף של החוזים מושכים אליהם את המשתתפים שנוטים להציע מחירים טובים. ואולם במקרה הזה, עסק משפחתי קטן שנקרא ריבופארם, שבסיסו בלוגאנו שבאלפים השווייצריים, הגיש הצעה נמוכה להדהים: למעשה, המחיר שהם ביקשו לכל כדור היה נמוך מהעלות של חומרי הגלם.
התפקיד שלי היה לעבור על ההצעה ולגלות מה הולך שם. טסתי לציריך, ומשם במטוס קטן טסתי לנמל התעופה הקטן של לוגאנו. ציפיתי להיפגש עם נציג של משהו זול ועלוב, אבל במקום זה הסיעו אותי בלימוזינה אל המלון הכי מפואר שהייתי בו מעודי. התקשרתי הביתה לאגנטה ולחשתי לה, "סדיני משי."
למחרת בבוקר הסיעו אותי למפעל כדי לבדוק אותו. לחצתי את ידו של המנהל ומיד פתחתי בשאלות: "אתם קונים את חומרי הגלם מבודפשט, הופכים אותם לכדורים, מכניסים את הכדורים לאריזות, מכניסים את האריזות לארגזים, מכניסים את הארגזים לקונטיינר ומובילים את הקונטיינר לגנואה. איך אתם יכולים לעשות את כל זה בפחות מהעלות של חומרי הגלם? אתם מקבלים מחיר מיוחד מההונגרים?"
"אנחנו משלמים להונגרים את אותו המחיר שמשלם כל אחד אחר," הוא אמר לי.
"ואספתם אותי בלימוזינה? איפה אתם עושים את הכסף שלכם?"
הוא חייך. "זה עובד ככה. לפני כמה שנים ראינו שהרובוטיקה הולכת לשנות את התעשייה הזאת. בנינו את המפעל הקטן הזה, עם מכונת הכדורים הכי מהירה בעולם, שאנחנו המצאנו. גם התהליכים האחרים שלנו אוטומטיים מאוד. המפעלים של החברות הגדולות נראים כמו סדנאות של בעלי מלאכה בהשוואה לשלנו. אז אנחנו מזמינים אספקה מבודפשט. ביום שני בשש בבוקר, החומר הפעיל, כלורוקין, מגיע לכאן ברכבת. ביום רביעי אחרי הצהריים, אספקה של כדורי מלריה לשנה שלמה לאנגולה נארזת בארגזים מוכנים למשלוח. ביום חמישי בבוקר הם בנמל גנואה. הקונה מטעם יוניצ"ף בודק את הכדורים וחותם שהוא קיבל אותם, והכסף עובר עוד באותו יום לחשבון הבנק שלנו בציריך."
"נו, באמת. אתם מוכרים את זה במחיר נמוך ממה שקניתם."
"זה נכון. ההונגרים נותנים לנו אשראי לשלושים יום, ויוניצ"ף משלמים לנו אחרי ארבעה ימים בלבד. זה משאיר לנו עשרים ושישה ימים להרוויח ריבית בזמן שהכסף שוכב בחשבון שלנו."
וואו. המילים נעתקו מפי. בכלל לא חשבתי על אפשרות כזאת.
מוחי היה חסום ברעיון שיוניצ"ף הם החבר'ה הטובים, ושחברת התרופות הם החבר'ה הרעים עם כוונות מרושעות. הייתי בור גמור בנוגע לכוח ההמצאה של עסקים קטנים. התברר שגם הם בחורים טובים, ושיש להם יכולת פנטסטית למצוא פתרונות זולים יותר.
האופנה החביבה היום על אינטלקטואלים ופוליטיקאים היא לשלוח אצבע מאשימה אל התקשורת על כך שאינה מדווחת את האמת. נראה לי שאולי אפילו אני עצמי עשיתי זאת בפרקים קודמים.
במקום להאשים את העיתונאים, עלינו לשאול: למה התקשורת מציגה תמונה מעוותת כל כך של העולם? האם העיתונאים באמת מתכוונים לתת לנו תמונה מעוותת? או שיכול להיות הסבר אחר?
(אני לא נכנס לוויכוח על המצאה מכוונת של פייק-ניוז. זה משהו אחר לגמרי ולא קשור כלל לעיתונות. ודרך אגב, אני לא מאמין שהאשם העיקרי בתפיסת העולם המעוותת שלנו הן הפייק־ניוז: זה לא שרק עכשיו התחלנו לקבל תמונה מעוותת על העולם. אני חושב שזה תמיד היה כך.)
ב-2013 העלינו לרשת תוצאות מ-Gapminder's Ignorance Project. הממצאים הגיעו מיד לכותרות ב-BBC וב-CNN. שני הערוצים פרסמו את השאלות שלנו באתרי הרשת שלהם, כדי שאנשים יוכלו לבחון את עצמם, והם קיבלו אלפי תגובות שניסו לנתח למה התקבלו תוצאות גרועות כל כך.
אחת התגובות לכדה את תשומת לבי: "אני מוכן להתערב שאף עיתונאי לא עבר את המבחן."
התלהבנו מהרעיון והחלטנו לנסות לבדוק אותו, אבל חברות הסקרים אמרו שאין אפשרות להגיע אל קבוצות של עיתונאים. המעסיקים שלהם סירבו להתיר להם להיבחן. כמובן, הבנתי. אף אחד לא רוצה שהסמכות שלו תוטל בספק, ולסוכנות ידיעות רצינית עלולה להיגרם מבוכה גדולה אם יתברר שהיא מעסיקה עיתונאים שלא יודעים יותר משימפנזים.
ברגע שאומרים לי שדברים אינם אפשריים, אני באמת מתלהב לנסות. ביומן שלי, בשנה ההיא, היו שני כנסים של תקשורת, אז לקחתי איתי את השאלונים. הרצאה של עשרים דקות אינה מספיקה לכל השאלות שלי, אבל יכולתי לשאול כמה שאלות. הנה התוצאות. כמו כן כללתי בטבלה את התוצאות מכנס של מפיקי סרטים תיעודיים מובילים — אנשים מ-BBC ו-PBS, "נשיונל ג'יאוגרפיק" וערוץ דיסקברי, וכיו"ב.
נראה שהעיתונאים ויוצרי הסרטים האלה לא יודעים יותר ממה שיודע הציבור הכללי, כלומר, פחות מהשימפנזים.
אם זה המצב בכללותו אצל עיתונאים ויוצרי סרטים תיעודיים — ואין לי סיבה להאמין שרמות הידע יהיו גבוהות יותר בקרב קבוצות אחרות של כתבים, או שהם היו מצליחים יותר בשאלות אחרות — הם לא אשמים. עיתונאים ויוצרי סרטים תיעודיים אינם משקרים — כלומר, הם לא מטעים אותנו במתכוון — כשהם מפיקים דיווחים דרמטיים על עולם מחולק, או על "הטבע מחזיר מכה", או על משבר אוכלוסייה, שהם דנים בו בנעימה רצינית עם נגינת פסנתר עגמומית ברקע. אין להם בהכרח כוונות רעות, ואין טעם להאשים אותם. כי רוב העיתונאים ויוצרי הסרטים שמדווחים לנו על העולם מקבלים בעצמם מידע מוטעה. אל תעשו דמוניזציה לעיתונאים: הם לוקים באותן תפיסות מוטעות כמו כל אחד אחר.
6 צפייה בגלריה
האופנה החביבה היום על אינטלקטואלים ופוליטיקאים היא לשלוח אצבע מאשימה אל התקשורת
(צילום: AFP)
העיתונות שלנו אולי חופשית ומקצועית וחותרת לאמת, אבל עצמאית אין פירושה מייצגת: גם אם כל דיווח נכון לחלוטין כשלעצמו, עדיין נוכל לקבל תמונה מטעה דרך סך כל הסיפורים שהכתבים בוחרים לספר. התקשורת אינה ולא יכולה להיות ניטרלית, ואל לנו לצפות שתהיה.
התוצאות של סקר העיתונאים מחרידות למדי. אבל לא יועיל להאשים את העיתונאים כשם שלא יועיל להאשים את הטייס המנומנם. במקום זאת עלינו לחתור להבין למה יש לעיתונאים תפיסת עולם מעוותת (תשובה: מפני שהם בני אדם, עם אינסטינקטים דרמטיים), ואילו גורמים שיטתיים מעודדים אותם לייצר חדשות מוטות ודרמטיות יתר על המידה (לפחות חלק מהתשובה: הם חייבים להתחרות על תשומת הלב של הצרכנים, שאם לא כן, הם יאבדו את מקום העבודה שלהם).
כשאנחנו מבינים את זה, ברור לנו שלגמרי לא מציאותי ולא הוגן לקרוא לתקשורת להשתנות בדרך זו או אחרת כדי שתוכל לתת לנו שיקוף טוב יותר של המציאות. שיקוף מציאות הוא לא משהו שניתן לצפות שהתקשורת תעשה. אל לנו לצפות שהתקשורת תספק לנו תפיסת עולם מבוססת על עובדות, כשם שלא נחשוב להשתמש בצילומי חופשה בברלין במקום במערכת ג'י־פי־אס שיעזרו לנו לנווט ברחובות ברלין.
פליטים
ב-2015 טבעו 4,000 פליטים בים התיכון כשניסו להגיע לאירופה בסירות גומי מתנפחות. תמונות של גופות ילדים טבועים שנסחפו אל חופים של אתרי נופש עוררו זעזוע וחמלה. איזו טרגדיה. בחיים הנוחים שלנו ברמה 4 באירופה ובמקומות אחרים, התחלנו לחשוב: איך ייתכן שקורה דבר כזה. את מי להאשים?
עד מהרה מצאנו את התשובה. הרשעים היו המבריחים האכזריים ורודפי הבצע שהוליכו שולל משפחות נואשות וגבו מהם 1,000 אירו לנפש על מקומות במלכודות המוות המתנפחות שלהם. חדלנו לחשוב והתנחמנו בתמונות של סירות הצלה אירופיות שהצילו את האנשים האלה מהמים הסוערים.
אבל למה הפליטים לא באו לאירופה במטוסים נוחים, או במעבורות, במקום לצעוד ברגל ללוב או לטורקיה ואז להפקיד את חייהם ברפסודות הגומי המתנדנדות האלה? בסופו של דבר, המדינות החברות באיחוד האירופי חתומות על אמנת ז'נבה, והיה ברור שהפליטים מסוריה שסועת המלחמות יהיו זכאים לבקש מקלט על פי תנאי האמנה. התחלתי להציג את השאלה הזאת לעיתונאים, לחברים ולאנשים המעורבים בקבלת מבקשי מקלט, אבל אפילו החכמים והנדיבים שביניהם ענו לי תשובות מוזרות מאוד.
אולי הם לא יכלו להרשות לעצמם לטוס? אבל ידענו שהפליטים שילמו 1,000 אירו על כל מקום בסירת גומי. נכנסתי לרשת ובדקתי וראיתי שהיו המון כרטיסים מטורקיה לשוודיה ומלוב ללונדון בפחות מ-50 אירו.
אולי הם לא יכלו להגיע לנמל התעופה? לא נכון. רבים מהם כבר היו בטורקיה או בלבנון ויכלו בקלות להגיע לנמל התעופה. וידם השיגה לקנות כרטיס טיסה, והמטוסים לא היו מלאים. אבל בדלפק הרישום, אנשי חברות התעופה מונעים מהם לעלות למטוס. למה? בגלל הנחיה של המועצה האירופית מ-2001 שמסבירה למדינות החברות איך להיאבק בהגירה לא חוקית. ההנחיה הזאת אומרת שכל חברת תעופה או מעבורת שמביאות לאירופה אדם בלי מסמכים הולמים חייבות לשלם את כל העלויות הכרוכות בהחזרתו של אותו אדם לארץ מוצאו. ההנחיה, כמובן, אומרת גם שזה לא חל על פליטים שרוצים לבוא לאירופה על בסיס זכותם למקלט על פי אמנת ז'נבה, אלא רק על מהגרים לא חוקיים. אבל הטענה הזאת חסרת משמעות. כי איך יכול מישהו בדלפק הרישום של חברת התעופה לברר בתוך 45 שניות אם מישהו פליט או לא פליט על פי אמנת ז'נבה — משהו שייקח לשגרירות לפחות שמונה חודשים? זה בלתי אפשרי. אז התוצאה המעשית של הנחיה הגיונית לכאורה היא שחברות תעופה מסחריות לא נותנות לאף אחד לעלות למטוס בלי אשרה. והשגת אשרה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, כי לשגרירויות האירופיות בטורקיה ובלוב אין משאבים לטפל בפניות. פליטים מסוריה, עם זכות תיאורטית להיכנס לאירופה על פי אמנת ז'נבה, אינם מסוגלים למעשה לטוס, והם חייבים לבוא דרך הים.
אבל למה הם חייבים לבוא בסירות איומות כאלה? למעשה, גם מאחורי זה עומדת מדיניות האיחוד האירופי, מפני שזאת מדיניות של האיחוד האירופי להחרים את הסירות כשהן מגיעות. ולכן אפשר להשתמש בסירות לנסיעה אחת בלבד. המבריחים לא יכולים להרשות לעצמם, גם אם היו רוצים, לשלוח פליטים בסירות בטוחות, כמו ספינות הדיג שהביאו 7,220 פליטים יהודים מדנמרק לשוודיה במשך כמה ימים, ב-1943.
הממשלות האירופיות שלנו טוענות שהן מכבדות את אמנת ז'נבה המקנה זכות לפליט ממדינה שסועת מלחמות להגיש בקשה ולקבל מקלט. אבל מדיניות ההגירה שלהן עושה למעשה צחוק מהטענה הזאת ויוצרת באופן ישיר את שוק התעבורה שבו שולטים המבריחים. אין כאן שום סוד; למען האמת, צריך רק טמטום חושים או מוח אטום כדי לא לראות את זה.
יש לנו אינסטינקט למצוא מישהו להטיל עליו את האשמה, אבל רק לעתים רחוקות אנחנו מביטים במראה. אני חושב שאנשים חכמים וטובים לא מצליחים לעתים קרובות להגיע למסקנה הנוראה והמעוררת אשמה שמדיניות ההגירה שלנו עצמנו היא האחראית לפליטים הטובעים.
זרים
זוכרים את הפקיד ההודי בפרק 5 שדחה באופן משכנע כל כך את הטענה שהודו וסין אשמות בשינויי האקלים? השתמשתי אז בסיפור הזה כדי לדבר על חשיבות המדידה לפי נפש, אבל זה מראה כמובן גם איך מציאת האשם יכולה להסיט אותנו מראיית המערכת כולה.
הרעיון שיש להאשים את הודו, סין ומדינות אחרות שעולות מרמה לרמה בשינויי האקלים, ושיש לאלץ את האוכלוסיות שלהן לחיות בעוני כדי לפתור את הבעיה, הוא רעיון מזעזע שמבוסס היטב במערב. אני זוכר שבמהלך הרצאה על מגמות גלובליות בְטֶק יוניברסיטי בוונקובר, סטודנטית גלוית לב אמרה בקול נואש: "הם לא יכולים לחיות כמונו. אנחנו לא יכולים לתת להם להמשיך להתפתח ככה. פליטות הפחמן שלהם יהרגו את הפלנטה." מזעזע לשמוע כל כך הרבה פעמים את אנשי המערב מדברים כאילו הם מחזיקים שלט-רחוק בידיהם ויכולים להחליט החלטות על חיים של מיליארדי אנשים במקום אחר בלחיצת כפתור בלבד. כשהסתכלתי סביב, ראיתי שהסטודנטים האחרים לא הגיבו כלל. הם הסכימו איתה.
את רוב פליטות הפחמן הדו־חמצני שהצטברו באטמוספרה פלטו במהלך חמישים השנים האחרונות מדינות שנמצאות עכשיו ברמה 4. פליטות הפחמן הדו־חמצני לנפש בקנדה עדיין גבוהות פי שניים מאלה של סין ופי שמונה מאלה של הודו. האם אתם יודעים איזו כמות מדלק המאובנים שורף בכל שנה המיליארד העשיר ביותר? יותר ממחצית. ואז המיליארד השני בעשירותו שורף מחצית ממה שנשאר, וכן הלאה וכן הלאה, עד המיליארד העני ביותר, שאחראי על אחוז אחד בלבד.
יעברו שני עשורים לפחות עד שהמיליארד העני ביותר יצליח לעבור מרמה 1 לרמה 2 ויגביר את פליטת הפחמן הדו־חמצני לאטמוספרה בשני אחוזים בקירוב. יעברו עוד כמה עשורים עד שהם יעלו לרמות 3 ו-4.
בנסיבות האלה, זאת הוכחה לאינסטינקט ההאשמה — הקלות שבה אנחנו במערב נוטים להסיר מעלינו את האחריות ולהטיל אותה על אחרים. אנחנו אומרים, "הם" לא יכולים לחיות כמונו. הדבר הנכון לומר הוא, "אנחנו לא יכולים לחיות ככה."
האיבר הגדול ביותר בגוף הוא העור. לפני הופעת הרפואה המודרנית, אחת המחלות הנוראות ביותר שאפשר לתאר היתה עגבת, שהתחילה כפרונקל מגרד, ואז כרסמה את דרכה אל העצמות, עד שחשפה את השלד. לחיידק שגרם למראה הדוחה הזה ולכאב הבלתי נסבל היו שמות רבים במקומות שונים. ברוסיה קראו לזה המחלה הפולנית. בפולין זאת היתה המחלה הגרמנית; בגרמניה, המחלה הצרפתית; ובצרפת, המחלה האיטלקית. האיטלקים האשימו את הצרפתים חזרה, וקראו לזה המחלה הצרפתית.
האינסטינקט למצוא שעיר לעזאזל נטוע עמוק כל כך בטבע האנושי, עד שקשה לדמיין שהשוודים יקראו לפצעים הפתוחים המחלה השוודית, או שהרוסים יקראו לה המחלה הרוסית. ככה אנשים מתנהגים. אנחנו זקוקים למישהו שנוכל להאשים, ואם אדם זר יחיד יבוא לכאן עם המחלה, נוכל בשמחה להאשים מדינה שלמה. אין צורך בחקירה נוספת.
האשמה וטענה
אינסטינקט ההאשמה מניע אותנו לייחס כוח והשפעה ליחידים יותר ממה שמגיע להם, לטוב או לרע. מנהיגים פוליטיים, ומנכ"לים בפרט, נוטים לטעון שהם חזקים יותר ממה שהם באמת.
מנהיגים חזקים?
לדוגמה, מאו היה בלי ספק דמות חזקה יוצאת מן הכלל שלפעולותיה היו תוצאות ישירות על מיליארד בני אדם. לעתים קרובות מאוד, כשאני מראה את מספרי הילודה הנמוכים באסיה, מישהו אומר, "זה בוודאי בגלל מדיניות הילד-האחד של מאו."
אבל למדיניות הילד-האחד הידועה לשמצה היתה השפעה פחותה ממה שנוטים לחשוב. הצניחה המהירה העצומה משישה תינוקות לשלושה לכל אישה סינית, התרחשה בעשר השנים שקדמו למדיניות הילד-האחד. בשלושים וחמש השנים שהמדיניות הזאת היתה בתוקף, המספר מעולם לא ירד מ-1.5, אם כי הוא ירד בלי כפייה במדינות אחרות רבות, כמו אוקראינה, תאילנד וקוריאה הדרומית. בהונג קונג, שבה לא יושמה מדיניות הילד־האחד, המספר ירד אפילו מתחת לתינוק אחד לאישה. כל זה מעיד על גורמים אחרים שמילאו כאן תפקיד — הסיבות שכבר ציינתי בנוגע לשאלה מדוע נשים מחליטות ללדת ילדים — חוץ מהצו הנחרץ של איש רב כוח, וזאת אפילו לא היתה המדיניות של מאו. היא הונהגה אחרי מותו.
השפעתו העצומה של האפיפיור על ההתנהגות המינית של מיליארד הקתולים בעולם מזכה גם אותו בקרדיט. ואולם למרות הגינוי הברור של השימוש באמצעי מניעה שבא מצדם של כמה אפיפיורים ברצף, הסטטיסטיקה מראה שהשימוש באמצעי מניעה מגיע ל-60 אחוזים בארצות עם רוב קתולי, לעומת 58 אחוזים בשאר העולם. במילים אחרות, אין הבדל. האפיפיור הוא אחד ממנהיגי המוסר הבולטים בעולם, אבל נראה שאפילו למנהיגים עם כוח פוליטי גדול, או עם סמכות מוסרית, אין שלט־רחוק שיכול להיכנס לחדר השינה.
בחלקים הכפריים העניים ביותר של אפריקה, הנזירות הן אלה שעדיין מספקות שירותי רפואה בסיסיים רבים. כמה מהנשים המעשיות, החרוצות והחכמות האלה נעשו קולגות קרובות שלי.
האחות לינדה, שאיתה עבדתי בטנזניה, היתה נזירה קתולית אדוקה שלבשה שחורים והתפללה שלוש פעמים ביום. הדלת למשרדה תמיד היתה פתוחה — היא סגרה אותה רק בזמן התייעצות רפואית — ועל חזית הדלת, הדבר הראשון שראיתם כשנכנסתם היה פוסטר של האפיפיור על נייר מבריק. יום אחד, היא ואני היינו במשרדה והתחלנו לדון בעניין רגיש. האחות לינדה קמה וסגרה את הדלת, ובפעם הראשונה ראיתי מה היה בצד הפנימי שלה: פוסטר גדול אחר ואליו מוצמדות מאות שקיות קטנות של קונדומים. כשהאחות לינדה הסתובבה וראתה את פרצופי המופתע, היא חייכה — כדרכה, לעתים קרובות, כשגילתה את הסטריאוטיפים הרבים שלי על נשים כמוה. "המשפחות זקוקות להם כדי לעצור גם איידס וגם תינוקות," היא אמרה בפשטות והמשיכה בדיון שלנו.
המצב בנוגע להפלה שונה. למדיניות הילד־האחד היתה השפעה. היא גרמה למספר לא ידוע של הפלות כפויות ועיקורים כפויים. בכל העולם היום, נשים ונערות עדיין נופלות קורבן לגינוי דתי בגלל הפסקת היריון. הוצאת ההפלות אל מחוץ לחוק אינה עוצרת אותן, אבל ההפלות נעשות מסוכנות יותר, והסיכון לחיי הנשים גובר.
חשודים סבירים יותר
טענתי לעיל שאנחנו צריכים להסתכל על המערכות ולא לחפש מישהו להאשים כשדברים משתבשים. עלינו גם לתת יותר קרדיט לשני סוגים של מערכות כשהדברים מתנהלים כשורה. השחקנים הבלתי נראים מאחורי רוב ההצלחות האנושיות הם פרוזאיים ומשעממים בהשוואה למנהיגים הכול־יכולים הגדולים. ואף על פי כן אני רוצה לשבח אותם, אז בואו נסקור את הגיבורים שלא שוררו להם שירי תהילה: מוסדות וטכנולוגיה.
מוסדות
רק במדינות מעטות, מדינות שיש בהן מנהיגים הרסניים במיוחד וסכסוכים יוצאי דופן, ההתפתחות החברתית והכלכלית נעצרה. בכל מקום אחר, אפילו במקומות שיש בהם נשיאים הכי לא מוכשרים שניתן להעלות על הדעת, היתה התקדמות. נשאלת השאלה אם המנהיגים באמת חשובים כל כך. ונראה שהתשובה היא לא. האנשים, ההמונים, הם שבונים חברה.
לפעמים, כשאני פותח את ברז המים כדי לשטוף פנים בבוקר ומים חמים זורמים כמו קסם, אני מברך בשקט את מי שאפשרו את זה: השרברבים. לא פעם, כשאני במצב רוח כזה, אני נפעם ממספר ההזדמנויות שבהן עלי להכיר תודה לעובדי ציבור: אחיות, מורים, עורכי דין, שוטרים, כבאים, חשמלאים, רואי חשבון ופקידות קבלה. אלה האנשים הסמויים מן העין שעובדים ברשת של שירותים משולבים שמרכיבים את מוסדות החברה. אלה האנשים שאותם אנחנו צריכים לשבח כשדברים מתנהלים כשורה.
ב-2014 נסעתי לליבריה לעזור במלחמה באבולה. חששתי שאם המגֵפה לא תיעצר, היא תוכל בקלות להתפשט ליתר העולם ולהרוג מיליארד בני אדם ולגרום נזק יותר מכל מגפה ידועה בתולדות העולם. המאבק בווירוס האבולה הקטלני הצליח לא הודות למנהיג הרואי אחד, וגם לא הודות לארגון הרואי אחד כמו "רופאים ללא גבולות" או יוניצ"ף. הוא הצליח באופן פרוזאי ולא דרמטי הודות לעובדי ממשלה ועובדי בריאות מקומיים שיצאו למסעות הסברה ציבוריים ושינו מנהגי קבורה עתיקים בתוך כמה ימים; הם סיכנו את חייהם כדי לטפל בחולים גוססים, והודות לעבודה הזהירה, המסוכנת והמעיקה, הם מצאו ובודדו את כל האנשים שהיו איתם במגע. משרתים אמיצים וסבלניים של חברה מתפקדת מוזכרים לעתים רחוקות בלבד — אבל הם המושיעים האמיתיים של העולם.
טכנולוגיה
המהפכה התעשייתית הצילה את חייהם של מיליונים לא מפני שהיא יצרה מנהיגים טובים יותר אלא מפני שהיא ייצרה דברים כמו חומרי ניקוי כימיים שאפשר להשתמש בהם במכונות כביסה אוטומטיות.
הייתי בן ארבע כשראיתי את אמי ממלאת מכונת כביסה בפעם הראשונה. זה היה יום גדול לאמי; היא ואבי חסכו כסף במשך שנים כדי שיוכלו לקנות את המכונה הזאת. סבתא, שהוזמנה לטקס החנוכה של מכונת הכביסה החדשה, התרגשה עוד יותר. היא היתה מחממת מים על עצי הסקה ומכבסת ביד כל חייה. עכשיו היא עמדה לצפות בחשמל שיעשה את העבודה. היא התלהבה כל כך, עד שהתיישבה מול המכונה לאורך כל מחזור הכביסה, מהופנטת. בשבילה, המכונה היתה פלא.
היא היתה פלא גם בשביל אמי ובשבילי. זאת היתה מכונת קסמים. מפני שביום ההוא אמרה לי אמי, "עכשיו, הַנְס, העמסנו את הכביסה. המכונה תעשה את העבודה. אז עכשיו אנחנו יכולים ללכת לספרייה." תודה לך, תיעוש, תודה לך, מפעל פלדה, תודה לך, תחנת כוח, תודה לך, תעשייה כימית, תודה שנתתם לנו את הזמן לקרוא ספרים.
שאלה: לכמה אנשים בעולם יש גישה כלשהי לחשמל?
א: 20 אחוזים
ב: 50 אחוזים
ג: 80 אחוזים
חשמל הוא צורך בסיסי, מה שאומר שלרוב הגדול — כמעט כל אחד ברמות 2, 3, ו-4 — כבר יש חשמל. ואף על פי כן, רק אחד מארבעה נשאלים השיב את התשובה הנכונה. התשובה הנכונה היא החיובית ביותר, כרגיל: ל-80 אחוז מהאנשים יש גישה כלשהי לחשמל. האספקה לא יציבה, ולעתים קרובות יש הפסקות חשמל, אבל העולם צועד לשם. עוד ועוד חיבורים לרשת. בית אחר בית.
אז בואו נהיה מציאותיים לגבי תקוותם של חמישה מיליארד בני אדם בעולם שעדיין מכבסים את בגדיהם ביד ויעשו כל שביכולתם כדי לממשה. איננו יכולים לצפות שהם יאטו מרצונם את הצמיחה הכלכלית שלהם, מפני שזה יהיה לא מציאותי. הם רוצים מכונות כביסה, תאורת חשמל, מערכות ביוב הגונות, מקרר לאחסן בו מזון, משקפיים, אם ראייתם נחלשת, אינסולין, אם יש להם סוכרת, ותחבורה כדי לצאת לנופש עם המשפחה, בדיוק כמו שאתם ואני רוצים.
אם אנחנו לא נהיה מוכנים לוותר על הדברים האלה ונתחיל לכבס ביד את הג'ינס והסדינים שלנו, למה לצפות שהם יוותרו? במקום למצוא מישהו להאשים אותו ולצפות שהוא ייקח את האחריות להציל את כדור הארץ מהסכנות העצומות של שינויי האקלים, דרושה תוכנית ריאליסטית. עלינו להפנות את המאמצים להמצאת טכנולוגיות חדשות שיאפשרו ל-11 מיליארד בני אדם לחיות את החיים שעלינו לצפות שהם כולם שואפים אליהם. החיים שאנחנו חיים עכשיו ברמה 4, אבל עם פתרונות חכמים יותר.
מחלותיהם של העניים ביותר, למרבה הצער, לא נחקרו מספיק, ולא באשמת הבוס או מועצת המנהלים, או בעלי המניות. מה נרוויח אם נפנה אליהם אצבע מאשימה?
כמו כן נתגבר על הדחף להאשים את התקשורת בכך שהיא משקרת לנו (על פי רוב היא לא משקרת), או בכך שהיא נותנת לנו תמונת עולם מעוותת (מה שבדרך כלל נכון, אבל לעתים קרובות לא בכוונה). נתגבר על הדחף להאשים את המומחים שמתמקדים יותר מדי באינטרסים ובהתמחויות שלהם עצמם, או בהבנה שגויה של הדברים (מה שלפעמים הם עושים, אבל לעתים קרובות מתוך כוונות טובות). למעשה, נתגבר על הדחף להאשים אדם אחד או קבוצה אחת בכל דבר, מפני שהבעיה היא שכאשר אנחנו מזהים את האיש הרע, גמרנו לחשוב. וזה כמעט תמיד מסובך יותר מזה. כמעט תמיד מדובר בסיבות רבות שפועלות זו על זו — במערכת. אם אנחנו רוצים באמת לשנות את העולם, עלינו להבין איך הוא באמת פועל ולשכוח מאגרופים בפרצוף.
עובדתיות היא... לזהות מתי נעשה שימוש בשעיר לעזאזל ולזכור שהטלת האשמה על אדם אחד מסיטה לעתים קרובות את ההתמקדות מהסברים אפשריים אחרים וחוסמת את יכולתנו למנוע בעיות דומות בעתיד.
כדי לשלוט באינסטינקט ההאשמה, נפסיק לחפש שעירים לעזאזל.
• נחפש סיבות, לא רשעים. כשמשהו משתבש לא נחפש יחידים או קבוצה כדי להאשים אותם. נבין שדברים רעים יכולים לקרות בלי שמישהו התכוון להם. במקום זה ננצל את האנרגיה שלנו להבנת הסיבות המשולבות הרבות, או המערכת, שיצרו את המצב.
• נחפש מערכות, לא גיבורים. כשמישהו טוען שבזכותו נעשה משהו טוב, נשאל אם היינו מקבלים את התוצאה הזאת ממילא, גם אם האדם הזה לא היה עושה דבר. ניתן למערכת קצת קרדיט.
