אֵבל הוא אחת התחושות הקשות ביותר שאנחנו יכולים לחוות כבני אדם. כשאדם שאהבנו נפטר, החברה מספקת לנו מסגרת ברורה שיכולה להקל עלינו בהתמודדות עם הכאב האדיר, שכוללת בין השאר טקסים כגון הלוויה, שבעה ואזכרות, תמיכה חברתית והכרה מצד הקרובים אלינו והתחשבות מצד מקום העבודה. עם זאת, כשחיית המחמד שלנו הולכת לעולמה, גם אם היגון שאנחנו חשים קשה מנשוא, לא עומדים לרשותנו טקסים ומנהגים מוכתבים - ובמקרים רבים, אנחנו נתקלים באטימות, בחוסר הבנה ואף בזלזול מצד החברה. תופעה זו, שזכתה למונח המקצועי "יגון משולל זכויות", נפוצה מאוד, והיא עלולה להגדיל אף יותר את הכאב שאנחנו חווים.
"האבל שאנחנו חשים כשבעל חיים קרוב נפטר הוא כבד מאוד", מסבירה ריבי מאיר, יועצת מקצועית למטפלים בחתולים ולשעבר ראש העמותה למען החתול בישראל. "צריך לזכור שבעלי החיים שלנו הם הקרובים אלינו ביותר פיזית, הם איתנו יום-יום, ולכן טבעי לחוש אבל כשהם הולכים לעולמם. לאבד חיית מחמד קרובה זה בדיוק כמו לאבד בן משפחה קרוב".
"יגון משולל זכויות (Disenfranchised grief) הוא כל אבל שלא מוכר ומכובד בקלות על ידי החברה", מסבירה סטפני רוג'רס, יועצת אבל ומומחית להתאוששות מאובדן חיות מחמד. מלבד מוות של בעלי חיים, גם אובדן בני אדם קרובים עלול להוביל ליגון משולל זכויות: בין השאר כשמדובר בהפלה, או במוות כתוצאה מהתאבדות, מאיידס ואף מקורונה.
"באובדן משולל זכויות, אנחנו מאבדים אוטומטית את התמיכה החברתית המועטה שיש לאבלים", אומרת רוג'רס. "אנשים רבים מסתכלים על בעלי חיים כיצורים שהערך שלהם נמוך מזה של בני אדם, והדבר מוביל לכך שרבים לא לגמרי מבינים את הקשר שקיים בין אדם מסוים לבין בעל חיים". לדבריה, לא מדובר בהכרח באנשים "רעים" - אלא לרוב בכאלה שלא חוו אובדן מסוג זה, או שלא באו ממבני משפחה שבהם בעלי חיים היו בני משפחה אהובים.
"אנשים מרגישים חופשיים לומר לנו דברים שהם שמעו אחרים אומרים או שהם קראו ברשתות החברתיות, כמו - 'זה רק כלב', או 'למה שלא תשיג חתול אחר', או 'הרי ידעת שהם לא יחיו אותו זמן כמוך'", אומרת רוג'רס. "כל הדברים האלה מבטלים את מערכת היחסים שחווינו עם חיית המחמד ואת הרגשות שלנו. אנשים שמתאבלים נמצאים גם ככה במקום פגיע מאוד, כך שאם אנחנו פונים למישהו שחשבנו שהוא חבר או לבן משפחה בציפייה טבעית לקצת סימפתיה, ואנחנו נתקלים במקום זאת ביחס מזלזל, נהסס מאוד לחלוק שוב אי-פעם את מה שאנחנו מרגישים".
לדבריה, יגון משולל זכויות מוביל להוספת של שכבה נוספת של בידוד לאבל – כשאבל הוא מלכתחילה חוויה מבודדת.
גודל היגון כגודל האהבה
במקרים רבים, גם המתאבלים עצמם מושפעים ממה שהחברה משדרת להם, וסבורים שהכאב שהם מרגישים "לא לגיטימי". "רבים מהמתאבלים יודעים שהם אוהבים מאוד את חיית המחמד שלהם, ושהאבל שהם חשים קשה מאוד, אבל הם סוחבים את התפיסה החברתית השגויה שלפיה מדובר 'רק' בבעל חיים, ושהם לא אמורים להרגיש כה מוצפים מהמוות שלו", אומרת רוג'רס. "מצד שני, הכאב שחשים במקרים כאלה כה גדול, שהוא בהחלט יכול לגרום לאנשים לפקפק בשפיות שלהם ולחשוב שהם משתגעים, או להיות סבורים שהם מתאבלים בצורה לא-נכונה – ושאם אם היו מתאבלים כראוי, הם לא היו חווים כאב כה רב".
במקרים כאלה, כדאי לנסות לכמת את גודלה של האהבה שאנחנו חשים לחיית המחמד. האם היא בגודל של כדור? בגודל של אצטדיון? לרוב, אנשים לא יכולים להעריך את גודלה, או משווים אותה למשהו עצום, כמו פלנטה. "גודלה של האהבה שאנחנו חשים הוא גם גודל היגון שלנו", מבהירה רוג'רס. "אנחנו תמיד מתאבלים ביחס ישיר למידה שבה אנחנו אוהבים".
החלטה אוהבת ואמיצה
חוסר ההכרה החברתית באבל על אובדן בעלי חיים מוביל לכך שקשיים שונים שהאבלים חווים לא מקבלים מענה. דוגמה לכך היא תחושות אשמה שרבים מרגישים עקב ביצוע המתת חסד – זאת על אף שבמקרים רבים, מדובר בדרך ההומנית ביותר שבה בעל חיים שנמצא במצב סופני יכול לסיים את חייו. פעמים רבות, האשמה תתבטא באמירות קשות מצד האדם האבל, כמו "הרגתי את הכלב שלי", או "שילמתי למישהו כדי שיהרוג את החתול שלי". "המילה 'להרוג' כוללת בתוכה כוונה זדונית, ואין לה מקום כשמדברים על המתת חסד", מבהירה רוג'רס. "חשוב מאוד לשנות את השפה שאנחנו משתמשים בה".
"צריך להבין שמה שעשינו כשבחרנו בהמתת חסד היה לקבל החלטה אוהבת ואמיצה עבור יצור חי שהיה תלוי בנו לחלוטין לכל אורך חייו", אומרת רוג'רס. "מערכת היחסים בין הבעלים ובעל החיים דומה יותר מכול לזו של הורה וילד, כי הם תלויים בנו בכל דבר: בין אם מדובר באוכל, במים או בעשיית הצרכים – ולכן, חלק מהאחריות שלנו היא שלא לתת להם לסבול שלא לצורך בסוף חייהם. כשמבינים את זה, קל יותר לראות שאשמה היא לא רגש שמתאים להחלטה לבצע המתת חסד".
אבל הוא לא מחלה
הסבל שחווים האבלים מוביל אותם במקרים רבים לתהות מתי הם יפסיקו לחוש יגון. לדברי רוג'רס, לא מדובר בשאלה "נכונה" בהקשר זה. "אחת מהתפיסות המוטעות המסוכנות באמת בנוגע לאבל היא שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ושאפשר לסמן על ציר זמן מתי הוא ייגמר", היא אומרת. "למעשה, אבל לא מסתיים לעולם. אנחנו יכולים לחוות אובדן בגיל 20, ולבכות בגללו גם בגיל 80". עם זאת, לדבריה, עוצמתו של הכאב משתנה עם הזמן, והיא הופכת לפחות אקוטית.
אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם האבל שאנחנו חווים? "חשוב להבין שאבל הוא לא מחלה, ולא משהו שצריך לתקן, אלא תהליך חיים טבעי שמגיע בתגובה לאובדן", אומרת רוג'רס. "למרות מה שהחברה מכחישת-האבל שלנו משדרת לנו, המטרה היא לא להתגבר ולהמשיך הלאה, אלא לשלב את האובדן בחיינו, ולהבין איך להמשיך את הקשר עם מי שאיבדנו". לדבריה, הדרך היחידה החוצה מהכאב היא פשוט לאמץ אותו אל ליבנו.
"באופן טבעי, בני אדם, כמו כל היצורים התבוניים, יודעים איך להתאבל", אומרת רוג'רס. "אנחנו צריכים פשוט לסמוך על עצמנו, ולהקשיב לתחושות הבטן האינטואיטיביות שלנו. הדבר יכול לתת לנו הקלה, ולהפוך את הכאב למשהו שאפשר לחיות איתו".
לגלות אמפתיה לאבלים
אבלים רבים זוכים להקלה כשהם מדברים עם חיית המחמד שמתה. אחרים מוצאים תמיכה באינטרנט, שם נמצאים אנשים רבים מספור שחווים תחושות דומות, ושמבינים את עומק ועוצמת הכאב. חשוב גם שלא לנסות "למחוק" את חיית המחמד מחיינו – מובן שאין צורך להשאיר את כלי האוכל שלה ברחבי הבית, אבל איסוף וזריקה מיידית של כל חפציה של החיה (ואף מעבר דירה) עלולים להיות דרך לא-בריאה לנסות ולהכחיש את מציאות האבל והאובדן, במקום להתמודד עם הכאב.
בנוסף, במקרים רבים, החברה מעודדת את מי שאבלים על בעל חיים שהלך לעולמו לאמץ במהרה חיית מחמד אחרת במקומו, כמעין "תחליף". עם זאת, מאיר מזהירה מפני נקיטה בצעד כזה. "חשוב לחכות ולהתאבל, כי אין להם תחליף ואף פעם לא יהיה", היא אומרת. "יש אהבה בלב, ותמיד אפשר להביא בעל חיים נוסף כשמרגישים מוכנים – אבל זה חייב להיות בזמן המתאים".
לאנשים הקרובים לאלה שאיבדו חיית מחמד, מאיר קוראת לגלות אמפתיה. "חשוב להבין שעבור מי שאבלים, מדובר בנפש חיה שהייתה קרובה אליהם מאוד, כמו בן משפחה או חבר קרוב", היא אומרת. "חשוב שלא לזלזל בכך, ולהבין שהאבל הוא תהליך, וצריך לעבור אותו".
מעבר לכאב שנגרם בגללו, אבל, כולל כזה שנגרם עקב אובדן של חיית מחמד, עשוי להיות הזדמנות לבחון את חיינו – ולהשתנות. "יש אנשים שחווים אובדן ואומרים – 'זה היה קשה מאוד, אבל למדתי דברים על עצמי, על משפחתי ועל הקהילה שלי, ואני לא רוצה לחזור לשגרה'", אומרת רוג'רס. "לפעמים, אנשים אבלים משנים את העולם. יגון הוא אחד מהזמנים בחיינו שבהם שינוי אמיתי הוא אפשרי, וכדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להרשות לעצמנו לחוות את האבל באמת – ולהיפטר מהשיפוטיות", היא מסכמת.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
