גם השנה, כמו בכל שנה, תושבי הנגב מגלים שרותם ומפעלי ים המלח לבית כיל "מככבות", שוב, ברשימת המפעלים המזהמים עם ההשפעה הסביבתית השלילית הגדולה ביותר. גם השנה תושבי חיפה לא הופתעו לראות שבית הזיקוק, כרמל אוליפינים וגדיב מקבוצת בזן ממשיכים להופיע בראש אותה הרשימה המפוקפקת. וכך גם תושבי אשדוד ויבנה, שמתגוררים סמוך לבית הזיקוק פז אשדוד, ותושבי חדרה והסביבה ואשקלון והסביבה לגבי תחנות הכוח אורות רבין ורוטנברג.
גם תושבי חוף הכרמל והאזור, שנאבקו נגד הצבת אסדת לווייתן מול החוף, מחשש לפליטת זיהום, והתלוננו שוב ושוב על תקלות וחריגות, נוכחים שחרף הבטחות המשרד להגנת הסביבה האסדה היא מהמתקנים עם הסיכון הסביבתי הגדול ביותר בישראל.
שנה רודפת שנה והתושבים רואים שהמפעלים המזהמים, כלומר אלו בעלי פליטות מזהמים מרובות לאוויר, למקורות המים וליבשה ואלו שמפרים את הוראות החוק והתקנות בנושאי הגנת הסביבה, ממשיכים בשלהם, ומקסימום מחליפים ביניהם מקומות בעשירייה הראשונה או השנייה של הרשימה, כמו במשחק. שנה אחר שנה והמשרד להגנת הסביבה ממשיך בשלו: לדווח על המציאות ולא לשנות אותה.
דרך אגב, זו אינה הבעיה היחידה במדד הזה, שמדרג רק חברות הנסחרות בבורסה, ולכן אחד המפעלים המזהמים והסוררים בישראל, נשר רמלה, לא מופיע בו, דבר שמעוות את התמונה הגדולה. כי על פי המדד, אותן החברות שהניהול הסביבתי שלהן כושל, לרבות אי עמידה בדרישות החוק, ולכן הן מקבלות ניקוד שלילי, נהנות מניקוד חיובי, ולא פעם מירבי, ברכיב של ניהול סביבתי, "עבור פעילות לשיפור הביצועים הסביבתיים שלא מכוח חובה על פי דין". ממש עולם הפוך.
אם תשאלו את המשרד להגנת הסביבה, שמפרסם בכל שנה את מדד ההשפעה הסביבתית של המפעלים ואת רשימת 20 החברות שבראשו, המטרות של המדד הן "לספק לציבור (ובפרט למשקיעים, ע.ו) מידע השוואתי ופשוט על הביצועים והסיכונים הסביבתיים של חברות ציבוריות בעלות השפעה סביבתית גדולה והמפעלים שבבעלותן, ולסייע לחברות להתנהל בצורה אחראית יותר". האמנם?
האם בדקו במשרד להגנת הסביבה מה העלות-תועלת של הדוח הזה? האם מעבר לשיימינג רגעי הדוח הזה באמת אפקטיבי? והאם רק החברות צריכות להתנהל בצורה אחראית יותר, כלומר להפחית פליטות מזהמים ולציית לחוק, שני הרכיבים המרכזיים של המדד, או שאולי בראש ובראשונה המשרד להגנת הסביבה צריך להתנהג באחריות ולהבטיח לציבור שהזיהום יופחת והפיקוח והאכיפה על מנת לקיים את דרישות החוק יוחמרו?
בכל המאבקים הסביבתיים נגד מפעלי תעשייה בישראל האצבע המאשימה של הציבור היא לא רק מול המפעל, אלא, ואולי בעיקר, נגד המשרד להגנת הסביבה, שלא פועל מספיק לפיקוח ואכיפה תקיפים כנגד התעשייה המזהמת. ולראיה, בשימועים ובתביעות המעטות שהגיש המשרד בשנים האחרונות נגד מפעלי תעשייה בגין זיהום, כמעט תמיד נמצאו החריגות שביססו את התיק בבדיקות פתע.
פעילי הסביבה גם מלינים שהמשרד לא מפרסם נתונים חשובים, כמו נתוני הניטור בארובות או על הגדרות של המפעלים, ובכך לא מאפשר אכיפה סביבתית אזרחית יעילה. בכל המקרים הללו התשובה של המשרד, מעבר לזה שהוא פועל, כמובן, במלוא העוצמה, היא שיש מחסור במשאבים. לכן אולי הגיע הזמן שהמשרד יחלק את המשאבים הפנימיים אחרת ויפנה יותר משאבים להפחתת הפליטות והחריגות מאשר להצגתן.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןבהודעת המשרד עם פרסום הדוח צוין מפי השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, כי "על החברות להקפיד לפעול לפי עקרונות של אחריות סביבתית, ולמזער סיכונים לבריאות הציבור ולסביבה, ולדעת שאם לא יפעלו כך - המשרד יפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותו". אבל דוח הסיכונים שמציג המשרד למעשה מעביר את האחריות לציבור ומנקה את עצמו.
לכן הגיע הזמן שסילמן תפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותה. כי איך שזה נראה כרגע, מי שעומד בראש הרשימה של ההשפעה השלילית על הסביבה הוא דווקא המשרד להגנת הסביבה בעצמו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
