קקאו הוא כיום חומר גלם פופולרי מאוד ומהווה את הבסיס למאכלים ומשקאות מגוונים. בעוד שבעבור רבים מדובר על מוצר מזון רגיל למדי, עבור בני המאיה היה מדובר באוצר של ממש. למרות זאת, כעת התגלה כי לא היה מדובר במוצר שנצרך רק על ידי האליטה, אלא גם על ידי האדם הפשוט.
הקקאו הגיע אל העולם המערבי לאחר שעבר מסע רב שנים, החל מימי תרבות המאיה והאימפריה האצטקית, דרך הספרדים שכבשו את דרום אמריקה, ולבסוף הפצה אל שאר ארצות אירופה והעולם, כאשר הוא משקף את התרבויות שבהן נצרך בראי תרבותי ואמנותי. בעבר, עד לפרוץ המהפכה התעשייתית, נחשב הקקאו למוצר יוקרתי שהיה שווה בערכו לזהב ומוצר ממנו נהנו רק בני המעמד העליון בחברות שונות.
הקקאו נחשב לבעל תכונות מיסטיות רוחניות וככזה שימש לטקסים דתיים ואף נחשב למוצר בעל תכונות מרפא רבות, עד עצם היום הזה במקומות מסוימים, אם כי המהפכה התעשייתית הפכה אותו למוצר נפוץ ואכיל שכמעט כל אדם יכול להרשות לעצמו. שמו הבוטני של עץ הקקאו הוא Theobroma cacao, שפרושו "משקה האלים", כשמקור השם בשפת בני המאיה והוא אף התגלה על כלי חרס ששימשו לשתיית משקאות קקאו.
עבור בני תרבות המאיה העתיקה, קקאו התפרש כמתנה שנשלחה מהאלים ולכן נחשב קדוש. פולי הקקאו לא שימשו רק כמטבעות (מציורים ועדויות היסטוריות בנות אותה תקופה ניתן ללמוד כי תמורת 4 פולי קקאו ניתן היה לקנות דלעת, תמורת 10 פולי קקאו ניתן היה לקנות ארנבת ותמורת 100 פולי קקאו ניתן היה לקנות עבד), אלא נכללו בטקסים דתיים וטקסי התבגרות מיוחדים - כך שהחזקתם היוותה סמל סטטוס של ממש או אמצעי סחר שאותו החליפו בתמורה לסחורות אחרות כגון בגדים, נוצות ואבנים יקרות. על פי האמונה הרווחת, הקקאו היה זמין יותר ואף נשלט על ידי בני המעמד הגבוה של תרבות המאיה. אם כן, בהנחה כי הקקאו היה זמין לעשירים, נשאלת השאלה מה עשו החקלאים שגידלו קקאו ומה עשו אותן קהילות של אנשים שחיו בין מטעי הקקאו?
מחקר חדש, בהובלתם של שני חוקרי אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, אנאבל פורד ומתנג'ה דה פריס, נערך במטרה להשיב על השאלות הללו - על ידי בחינת שאריות קקאו משרידי כלי קרמיקה עתיקים. תוצאות הדגימות שביצעו השניים, שפורסמו בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, הראו כי הקקאו היה נגיש לכלל האוכלוסייה והיה בשימוש בחגיגות ובאירועים מיוחדים בכל השכבות של החברה דאז.
"ההנחה הרווחת הייתה שקקאו בו השתמשו בני המאיה היה בשימוש בלעדי של בני המעמד העליון", אמרה פורד, אנתרופולוגית עם התמחות במסו-אמריקה (אזור ותרבות במדינות מרכז אמריקה) ומנהלת של מרכז המחקר MesoAmerican באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, שעורכת מחקר מזה 40 שנים על עיר המאיה העתיקה אל פילאר. "עכשיו אנחנו יודעים שההנחה הזו שגויה, שכן הגישה לקקאו הייתה מותרות לכולם, ללא כל הבדלי מעמדי", הוסיף דה פריס, עמיתה למחקר ומי שמשמש כיו"ר המחלקה לכימיה וביוכימיה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה.
כדי לבדוק את מידת השימוש בקקאו, המחקר בחן 54 שברי קרמיקה עתיקים מהתקופה הקלאסית המאוחרת של המאיה, שהגיעו במקור מאל פילאר - הממוקמת בין בליז לגואטמלה - ומייצגים חתך רוחב של תושבי המאיה הקדומים. המחקר כלל ניתוח כימי של שברים אלה - במיוחד של הסמנים הביולוגיים לקקאו: קפאין, תאוברומין ותאופילין. "גילוי החתימות הכימיות של הקקאו איפשר להבין טוב יותר מי צרך אותו, בעיקר אם היו אלה בני המעמד הגבוה בלבד או גם פשוטי העם", אמרה פורד.
בבחירתם את שברי החרסים, העדיפו פורד ודה פריס את הכדים שמהם שתו, ככל הנראה, משקאות שהיו מבוססי קקאו. בנוסף, נבדקו גם קערות, צנצנות וצלחות, כשהמכנה המשותף לכל שרידי הכלים היה עדות לקקאו. הממצא הפתיע את החוקרים, אולם אז הם הבינו את השימוש שנעשה בכל כלי שכזה - הקערות היו טובות לערבוב, הצנצנות התאימו לחימום משקה הקקאו והצלחות נועדו לשם הגשת המזון שתובל ברטבים מבוססי קקאו, כמו למשל מולה פובלנו (שמקורו בפואבלה שבמקסיקו), הטעם הפופולרי ביותר של רוטב המולה שעטף מאכלי עוף ומכיל בתוכו קקאו.
"עכשיו, כשאנחנו יודעים שנוכחות הקקאו קיימת בכל סוגי הכלים, אנו מעוניינים להבין את אופן ההפצה והשימוש הרחב יותר שלו. בשורה התחתונה, בניגוד לכל מה שהיה נהוג לחשוב עד כה, ממצאי המחקר הראו כי הקקאו היה נפוץ במשקי הבית הרגילים ולא רק באלה של בני המעמד הגבוה. לכן, מדובר במחקר פורץ דרך בכל הנוגע לשימוש בקקאו בתרבות המאיה", אמרה פורד.