שֶׂכְוִי הצווארון (Bonasa umbellus) הוא עוף ממשפחת הפסיוניים שחי בצפון אמריקה ומשמש מטרה פופולרית לציידים חובבים. השכווי חי על הקרקע ביערות ודגם נוצותיו מספק לו הסוואה מעולה בתוך הסבך. אך באביב, עם בוא עונת החיזור, הזכרים מאבדים את זהירותם ומתהדרים בצווארון של נוצות כהות בולטות. כמו כן הם מנכסים לעצמם טריטוריה ופוצחים במצגי תיפוף כנפיים כדי למשוך נקבות. במהלך המופע הזה הם חובטים בכנפיהם במהירות ומשמיעים סדרה של צלילים שהמרווח ביניהם הולך ומתקצר.
(הזכרים פוצחים במצגי תיפוף כנפיים כדי למשוך נקבות. מופע השכווי)
אך מתברר שאובדן הביישנות לא מוגבל רק לחיזור. תושבים בפנסילבניה, ארצות הברית, דיווחו על כמה וכמה פרטים שלא היו חששניים כמו רוב חבריהם, ובאופן מוזר מאוד פיתחו התנהגויות שמאפיינות עופות מבויתים, או לפחות כאלה שרגילים לחברת האדם. חלקם אפילו קיבלו שמות ותועדו ברשתות החברתיות. מיסטר גראוס (Grouse; "שכווי" באנגלית), למשל, מלווה כבר שלוש שנים את ביל הרטליין המתגורר ביער.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
האם יש יותר הריונות בגלל אוזמפיק ודומותיה?
תאי דם מצופים
צוללנית בבקבוק - שהיא גם רקדנית
הוא עוקב אחריו, נוסע איתו על הטרקטור, עומד על כתפו ומלווה אותו בנסיעות. שכווי אחר נצפה עומד על ירכו של צייד מופתע, ומוכרים גם בוב השכווי וגראוסי. השכווים הללו נוטים להיות חברותיים בצורה מוזרה, אבל לפעמים הם גם תוקפניים. נראה שהם טריטוריאליים בצורה מוגזמת, עד כדי כך שהם מנסים להניס גם בני אדם משטחם במקום לראות בהם איום שצריך להימלט מפניו.
(שכווי ידידותי מלווה נהג בתוך הרכב שלו)
נכון להיום לא ברור איך התפתחה ההתנהגות התמוהה הזו, שנוגדת את הדחפים הטבעיים של חיית בר, ובמיוחד חיה שמשמשת מטרה לציידים. אך מחקר מסוף השנה שעברה, שנערך במטרה לפתח אסטרטגיות להגנה על אוכלוסיית שכווי הצווארון בפנסילבניה, גילה תגלית גנטית שעשויה לרמז על תשובה לתעלומה ולכוון למחקרי המשך שיפצחו אותה.
אוכלוסיות מבודדות
אוכלוסיית שכווי הצווארון בפנסילבניה הצטמקה ב-70 אחוז מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. האיום העיקרי על האוכלוסייה הוא קיטוע בית הגידול שלה – היער – למקטעים שאין ביניהם חיבור, עקב בנייה, סלילת כבישים ועוד. הקיטוע עלול להפריד בין אוכלוסיות ולא לאפשר לגֵנים שלהן להתערבב. סכנה נוספת שמאיימת עליהם היא הדבקה בקדחת מערב הנילוס. כל אלה, בשילוב עם לחץ הציד על האוכלוסייה, עלול להביא להכחדת השכווים.
באמצעות ריצוף גנטי של שכווים מאזורים שונים, שבהם היער רציף או מקוטע, חוקרים יכולים לבחון עד כמה הקיטוע של היערות פוגע במגוון הגנטי של האוכלוסיות בכל אזור. הגישה הזאת, שנקראת "גֶנוֹמיקה של אוכלוסיות", מאפשרת לזהות אוכלוסיות מבודדות ופגיעות יותר מאחרות, גם בתוך אותו מין ביולוגי.
באופן מעודד, החוקרים לא זיהו פגיעה משמעותית במגוון הגנטי של פרטים מהאוכלוסיות השונות של השכווים, והמגוון הגנטי נשמר גם באוכלוסיות שהופרדו אלה מאלה במקטעי יערות מבודדים. אולם מהנתונים עלה ממצא בלתי צפוי: הריצוף הגנטי הצביע על כך שקיימות שתי קבוצות שונות גנטית, שאינן קשורות למיקום הגיאוגרפי של הפרטים.
החומר הגנטי, ה-DNA, ארוז בגופנו ובגופם של כל בעלי החיים במולקולות ארוכות המכונות כרומוזומים. במחקר התגלה שאצל אחת מקבוצות השכווים יש ריכוז של שינויים רבים ברצף הגנטי בכרומוזומים 4 ו-20. השינויים נבעו כנראה מאינוורסיה כרומוזומלית – תהליך שבו מקטע ב-DNA מתהפך, מהראש לזנב, ומתחבר לשאר הרצף כשהוא הפוך. במקרה הזה ההיפוך השפיע על יותר מ-800 גֵנים.
2 צפייה בגלריה
השינויים נבעו כנראה מאינוורסיה כרומוזומלית – תהליך שבו מקטע ב-DNA מתהפך, מהראש לזנב, ומתחבר לשאר הרצף כשהוא הפוך
(אילוסטרציה: Shutterstock, J. Marini)
מחקרים קודמים מצאו קשר בין אינוורסיה כרומוזומלית לשינויים בתכונות בעלות חשיבות רבה לשרידותם של עופות, כגון נדידה, צבע הנוצות, אסטרטגיות רבייה ועוד. החוקרים משערים שההתנהגות הידידותית יתר על המידה של שכווי הצווארון עשויה להיות קשורה להיפוך הזה. ייתכן למשל, שבאזורים המהופכים ב-DNA שלהם יש גֵנים שקשורים לוויסות הורמונלי. אם יש פגיעה בוויסות רמתו של הורמון שאחראי על תגובת "הילחם או ברח", למשל, התגובה הטבעית של פחד עלולה להשתבש. במקרה כזה, ייתכן שבמקום תגובת הבריחה נקבל התנהגות מוזרה כמו זאת של השכווי.
כדי לבדוק את הקשר בין העופות הידידותיים להיפוך הכרומוזומלי הוציא הוועד לשמירת טבע של פנסילבניה קריאה לתושבים לדווח על שכווים ידידותיים. יותר ממאה דיווחים כאלה הגיעו ואנשי הוועד יצאו לחפש את השכווים הללו ולקחת מהם דגימות DNA לריצוף גנטי. כדי ללכוד אותם היה צריך להשמיע להם קולות שדומים לקולות התיפוף שהם משמיעים. לשם כך השתמשו במנועי ג'יפים ואפילו במסור שרשרת חשמלי. משנלכדו השכווים בדקו את הזוויג ואת הגיל שלהם לפי צבעי הנוצות ודגם צמיחתן, ולקחו מהם דגימת DNA. בדרך הזאת לכדו שבעה פרטים – כולם זכרים – וכולם שוחררו מיד בחזרה לטבע. כעת נשאר לחכות ולראות אם השכווים הידידותיים אכן יראו דגם גנטי אחיד שיוכל לשפוך אור על הסיבה הגנטית להתנהגותם המוזרה.
קרן אור, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
