בבוקר 7 באוקטובר התעוררה פרופ' ענת מריל, מהחוג למדעי הקוגניציה והמוח והחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, בביתה במבשרת ציון. "בן זוגי העיר אותי ביד אחת וביד השנייה הגיש לי כוס קפה, ואמר: 'קומי, יש מלחמה'". כמו רובנו, גם פרופ' מריל זוכרת בבהירות היכן הייתה כשהבינה את גודל האסון שהתחולל באותו יום ארור. מה בעצם גורם לזיכרון מאותו יום נורא להרגיש כל כך ברור? פרופ' מריל וארבעה חוקרי זיכרון נוספים, שלומדים את הדרכים שבהן פועל המוח כדי ליצור זיכרונות, מספרים לנו כיצד עובד המוח במקרים של טראומות לאומיות או אישיות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
התופעה שבה רבים מאיתנו זוכרים אירוע היסטורי בעל משמעות שנחקק בנו, בדרך כלל כזה שקשורים בו טראומה ואובדן, כמו למשל אסון מגדלי התאומים או מוות של דמויות כמו יצחק רבין או הנסיכה דיאנה, נקראת "זיכרון פלאש". פרופ' מריל מסבירה: "'זיכרון פלאש', מפני שבתחושה שלנו הוא מדמה צילום עם הבזק. הכול מאד חי, ברור וחד".
5 צפייה בגלריה
הלם בציבור אחרי מותו של רבין. כולנו חושבים שאנחנו זוכרים את האירוע הזה
(צילום: זיו קורן)
אנחנו לא זוכרים את האירועים האלו אחרת, במערכת נפרדת, על אף שזה אולי מרגיש שהאירועים הללו נצרבים בנו באופן שונה מאחרים. "אין לנו היום עדות לכך שקיימת מערכת קוגניטיבית שמוקדשת ל'זיכרון פלאש'", מסבירה פרופ' מריל. "לכולנו יש את החוויה כאילו יש לנו זיכרון מיוחד לאירועים האלו. התחושה שהזיכרון צרוב באופן מדויק, חי ומלא היא כנראה אשליה. בדרך כלל זוכרים במידה סבירה של דיוק את המאורע, כ-60% או 70%, אבל זה מרגיש כאילו זה 100%".
היו כבר כמה הזדמנויות היסטוריות לבחון מה אנחנו זוכרים מטראומות קולקטיביות, מסבירה פרופ' מריל. "כשהתפוצצה מעבורת החלל הצ'לנג'ר בשנת 1986, עוד באותו היום יצאו חוקרים לשטח ותיעדו מי שמע ומה, וכתבו את כל הפרטים. הם תיעדו את הפרטים ברמה דייקנית, כמו למשל מה לבשו הנשאלים כששמעו על כך, ואז בדקו שוב אחרי שנה, שנתיים ועשר שנים מה הם זוכרים אל מול התיעוד של מה היה באמת, כלומר הצליבו מידע בין הזיכרונות שלנו לבין העובדות".
מה שהתגלה מהבדיקות החוזרות, מסבירה פרופ' מריל, הוא פער בין פרטי המציאות כפי שהיא הייתה באותו יום לבין הפרטים מהזיכרון של אותו יום. "החיות והביטחון הגבוה שיש לך בזיכרון פלאש אינם ערובה לדיוק, כמו כל סוג אחר של זיכרון", היא מסבירה.
אז איך בכל זאת אני זוכרת את מה שאני זוכרת?
"עדיין אין תשובה ברורה. התיאוריה הכי טובה היא של קידוד חוזר ונשנה, למשל לאחר רצח יצחק רבין דיברת על זה לא מעט. סיפרת על זה בכל שנה ביום הזיכרון. היו הרבה חזרות על הסיפור. לכן, חלק מהפרטים שחוזרים על עצמם מקודדים היטב".
למה הזיכרון הזה "נכתב" מחדש פעמים רבות? בגלל שאנחנו מוקפים באנשים שרוצים לשמוע על כך, וגם כי אנחנו אוהבים לדבר על כך בעצמנו. "כשאת חווה טראומה פרטית, פעמים רבות לא תרצי לדבר על זה, או שמגוון האנשים שתדברי איתם על זה יהיה מוגבל. כשישנה טראומה ציבורית, כולם מדברים על זה המון", מבהירה פרופ' מריל. "את קוראת על זה כתבות, זה נוכח בתקשורת. אלו גם אלמנטים שנכנסים לזיכרון, כלומר קיים מנגנון חברתי, נסיבות שמאפשרות לך לקודד את זה טוב, וזה חוזר שוב בכל שנה".
החזרה על הסיפור מחזקת אותו, אבל בכל חזרה אנחנו עלולים לטעות בשחזור של הסיפור. "כשאת מעלה קובץ למחשב, נפתחת האפשרות לשנות אותו. באופן דומה כשאת מעלה זיכרון, הוא פתוח לשינויים. למרות זאת, קובץ הוא לא דימוי נכון לזיכרון, כי קובץ הוא דבר שמעלים כמו שהוא. זיכרון, לעומת זאת, הוא דבר שאנחנו בונים מחדש בכל פעם שאנחנו מעלים אותו".
לכן, מסבירה פרופ' מריל, "אנחנו לא מדברים על שליפה של זיכרון אלא על בנייה מחדש. אנחנו לא קוראים מכרטיסייה או מקובץ. בגלל שאנחנו בונים מחדש את הזיכרון בכל פעם שאנחנו נזכרים, יש אלמנטים שונים בקוגניציה שיכולים להשפיע עליו - מה סביר היה שיקרה, מה היינו רוצים שיקרה - ולכן יכולות להשתרבב טעויות. כך, גם אם אני בטוחה שהודיעו לי על רצח רבין בטלפון, אולי זו דווקא הייתה השכנה שפגשתי במדרגות. היזכרות היא פעולה יצירתית ולא קריאה של קובץ. אנחנו כל הזמן מקודדים ומשחזרים את העולם באופן אקטיבי ויצירתי, אנחנו לא מכונות הקלטה".
ישנם חוקרים שכבר בוחנים את הדרך שבה אנחנו זוכרים את אירועי אותו היום. עופר פרל, חוקר זיכרון וטראומה וזיכרון אוטוביוגרפי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, יצר סקר שבוחן מה אנחנו זוכרים וזוכרות, אם בכלל, מאירועי 7 באוקטובר. לדבריו, יותר מ-8,000 איש כבר ענו. "התשובות למחקר לא מפסיקות להגיע. ההיענות לזה גבוהה במיוחד בגלל הרלוונטיות והרצון לתרום איכשהו", הוא מספר.
בסקר ביקש פרל מהמשתתפים לרשום מה הם זוכרים מהרגע שבו למדו על המתקפה. "עצם הכתיבה מעלה את הזיכרון מחדש. כלומר, אנחנו ניגשים לזיכרון ומנסים לדלות ממנו", הוא מסביר. "לכן תוכן התשובה לא רלוונטי, רק עצם זה שהלכת ובדקת עם עצמך בראש".
התשובות, לפי פרל, מבהירות שהרוב זוכרים בבירור ובאופן קוהרנטי איפה היו ומה עשו. "רבים אמרו שמאוד קל להם להיזכר, אין התפלגות כי כולם זוכרים היטב. כולם אמרו שהזיכרון חי כרגע, אבל מבחינת שחזור של סדר האירועים יש כבר מנעד. יהיה אפשר לחזור על אותו הניסוי בעוד שנה או עשר שנים, ולהבין איך ממד הזמן השפיע - אם אלו שישבו באופקים זוכרים את האירוע טוב יותר ממי שישב בנס ציונה".
מה אפשר להסיק מכך שהרוב טענו שהם זוכרים בבירור את אותו היום?
"אפשר להבין מזה שזה מידע רלוונטי עבורם, זה רגע שנכנס לזיכרון".
עבור רובנו, עד כמה הזיכרון של היום הזה אמור להיות נגיש?
"מצבים של דחק משפיעים על הזיכרון. כשאנחנו נדרשים לתגובת 'לברוח', 'לקפוא' או 'להילחם', כלומר כשיש חשש אמיתי לחיינו, זה גורם להרס היכולת לייצר את הזיכרון האפיזודי של האירוע. לכן יש שיגידו שהם לא זוכרים בכלל את האירוע הטראומטי, אלא יחפשו שבבים של זיכרון. זאת מפני שהקידוד של הזיכרון קורה בתנאים קשים עבור המוח".
הזיכרון האנושי גמיש יותר מכפי שאנחנו מעריכים, לדברי פרל. "כל דבר שאנחנו קוראים לו זיכרון אוטוביוגרפי, כזה שמגדיר אותנו, אנחנו בעלי הכוח לעצב אותו לטובת נרטיב שמשרת אותנו. אנחנו יכולים לשנות אותו וללוש אותו פעם אחרי פעם. אנחנו מספרים לעצמנו דברים, אבל אפשר לעצב את חוסר האונים הזה למשהו שמשרת אותנו".
גם פרל זוכר באופן ברור איפה היה כשלמד על המתקפה: "הייתי אצל ההורים שלי בראשון לציון עם הילדים, התעוררנו מהאזעקות. הבנתי מהר, אבל היה אתגר להגיע לממ"ד עם ילדים על הידיים. היה קשה גם הצורך לחשוף אותם לכך שיש איום, ולכן הערנו אותם מהשינה. אין לי זיכרון חד מאוד משאר היום".
פרופ' אדי ברקאי מאוניברסיטת חיפה זוכר באופן בהיר מאוד את בוקר שבת 7 באוקטובר. "אני זוכר בדיוק מה היה באותו היום. בדקתי איפה הילדים שלי, וידאתי שלא היו במסיבה. יש לי בת בשדרות, וידאתי שהיא בסדר. ישבתי מול הטלוויזיה, ולאט-לאט הבנתי מה קורה".
גם אם לא היינו קרובים למקום הסכנה בבוקר שבו הכול התחיל, חווינו אירוע טראומטי, מסביר פרופ' ברקאי. "אירוע טראומטי הוא כזה שמסכן את הקיום שלנו, והמנגנון הבסיסי אומר שצריך לזכור אותו. למרבה הצער אנחנו זוכרים אותו גם כשהאירוע חלף ואיננו. למשל, גם אם התפוצץ לידך מטען לפני יותר משלושים שנה, כל פיצוץ קטן יחזיר את האירוע הזה. יש מנגנון חזק מאוד לזיכרונות טראומטיים. בדרך כלל הם מדוכאים, וכשהם מופעלים הם משתלטים".
אם אני לא זוכרת בבהירות את 7 באוקטובר, האם יש לזה משמעות?
"המשמעות היא שהחלק הרציונלי במוח החליט שהוא מגן על החלק הרגשי. זה יפה, כי אכן היית באופן יחסי לא במצב של סכנה באותו היום. בגלל שלא היית בסכנה, זה תהליך בריא. זה הולך לרדוף את כולנו עד יום מותנו, וצריך לזכור את זה בצורה שנוכל לחיות איתה. המערכת הגנה עלייך. את המנגנון הזה, של ההגנה, אנחנו עדיין לא מכירים מספיק טוב מבחינה מדעית".
5 צפייה בגלריה
מכוניות מפויחות באתר פסטיבל ''נובה''. ''יש מנגנון חזק מאוד לאירועים טראומטיים''
(צילום: יובל חן)
אם אינכם זוכרים את אירועי 7 באוקטובר, זה פשוט מפני שזו הדרך שבה הזיכרון שלכם עובד. שִכחה, בניגוד לדעה הרווחת, אינה דבר שלילי, מסבירה אליזבת קנסינגר מאוניברסיטת בוסטון, מחברת הספר "למה אנחנו שוכחים ואיך לזכור טוב יותר" שיצא בפברואר השנה.
בריאיון לכתב העת של הרווארד הסבירה: "לשכוח זה חשוב, מפני שאם בכל פעם שניסינו לחזות משהו על העתיד או להבין מה קורה כעת היינו צריכים לסנן את מה שאנחנו עוברים כעת, או כל מה שאי פעם קרה לנו, זה לא יעיל. יש יעילות גדולה ב'קיצוץ' הזה, מפני שהוא מאפשר לנו להשתמש בחלקים מהעבר שלנו שסביר שתהיה להם רלוונטיות להבנה של מה שקורה כעת, או מה יקרה מחר או בשנה הבאה".
בבוקר 7 באוקטובר, פרופ' יניב אסף התעורר בהפתעה מוחלטת. "הבת שלי העירה אותנו ואמרה שיש אזעקה. היה רגע של הלם, מאיפה זה הגיע? עד שהגענו למקלט מהקומה הרביעית, שמענו בדרך את הבומים ואת כיפת ברזל והבנו שזה כנראה אמיתי ולא תקלה. לקח זמן להבין מה קורה".
פרופ' אסף מאוניברסיטת תל אביב מסביר שישנו קשר חזק בין הרגשות שלנו לבין הזיכרונות שלנו. "מערכות הזיכרון והרגשות קשורות לתחושת הישרדות. אלו מערכות משולבות במוח. מערכת הזיכרון הראשית, ההיפוקמפוס, ממוקמת בקצה של האמיגדלה, שהיא מרכז הרגשות. הם מעבירים מידע מאחד לשני ממש טוב. טראומה וזיכרון אינם דברים נפרדים. טראומה היא ביטוי של מערכת העיבוד של הרגשות".
5 צפייה בגלריה
ההיפוקמפוס, מערכת הזיכרון הראשית, עובדת בהרמוניה עם האמיגדלה, מרכז הרגשות
(עיבוד מחשב: shutterstock)
"הרשת הרגשית במוח מורכבת מכמה אזורים, ובתוכה יש עיבוד חרדתי", מבהיר פרופ' אסף. "כלומר, רגשות יכולים להוביל לחרדה. אם מתפתחת תגובה חרדתית משמעותית, או הפרעה, בקצה שלה תתפתח טראומה".
אירועי 7 באוקטובר מזכירים לפרופ' אסף מחקרים שביצע כתוצאה מטראומה קולקטיבית אחרת שהתרחשה בשנים האחרונות: סגרי הקורונה. לראשונה אי פעם נדרש הציבור הישראלי להתבודד בביתו ולא לצאת מחשש להידבקות. "סגרי הקורונה לא היו באותו סדר גודל. הקורונה היתה בעוצמה נמוכה יותר", הוא מבהיר. "עם זאת, בסגר הראשון היו הרבה אלמנטים של הפתעה, מפני שפתאום היה צריך להכנס לבית ולא לצאת. אצל הרבה אנשים היו פחדים רבים, שגרמו לתגובות חרדה. סביר להניח שיש אפקטים דומים שנבעו מהשביעי באוקטובר".
פרופ' אלון קורנגרין מהמרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן זוכר את בוקר 7 באוקטובר דרך "ערימת פיצות ו-15 חבר'ה מבועתים על הדשא". באותה שבת הוא הוזעק אל קבוצת סטודנטים בינלאומיים שהגיעה לאוניברסיטה יומיים לפני לכן. "רצתי אליהם עם פיצות. הגעתי ליום הזה מאוחר, הייתי צריך לתפקד ולא חוויתי את מה שמדינת ישראל חוותה".
הזיכרון שלנו פועל בכמה מישורים, מסביר פרופ' קורנגרין. "הזיכרון שלנו הוא אישי, אנקדוטלי ואסוציאטיבי. אנחנו לא זוכרים את האירוע הלאומי כמו שרואים בטלוויזיה או כמו שהוא מתואר, אלא בהקשר האישי שלנו. כשיש לנו טראומה, אנחנו תמיד חווים אותה באופן אישי, אבל כשאנחנו מספרים את הסיפור, אנחנו מספרים אנקדוטות. כך למשל החוזרים מהשבי של חמאס מייצרים סיפור, שמאפשר להם למסגר את מה שקרה בצורה שהופכת לחלק מהם. עם הזמן הסיפור הזה משתכלל".
כשאנחנו לא זוכרים, מבהיר פרופ' קורנגרין, זה קורה לפעמים בגלל עייפות או לחץ. "חלק מהזיכרונות שלנו נצרבים בלילה, בחלק מהמנגנונים. הם דורשים שנישן כדי שהזיכרונות מאותו יום ייצרבו בצורה עמוקה. חלקם יישכחו. לכן, אם מישהו עייף או לחוץ, לפעמים הזיכרונות לא יישמרו".
ישנו רגש שיכול לחזק את הזיכרונות שלנו ממאורע מסוים: חרדה. לפי מחקר שהתפרסם בשנת 2018, לאנשים שסובלים מחרדה יש זיכרון טוב יותר. עם זאת, אם החרדה גדולה מדי, היא עלולה לפגוע בזיכרון שלנו, ולגרום לנו לזכור פרטים ניטרליים באופן שלילי. המחקר שפורסם בכתב העת "Brain Sciences" בחן סטודנטים עם רמות חרדה שונות, שהתבקשו לזכור מילים מסוימות. כשהם קישרו מילים לתמונות שליליות, הם גילו שהסטודנטים עם רמות החרדה הגבוהות זכרו אותן טוב יותר. כלומר, לאלו שסובלים מחרדה יש זיכרון טוב יותר, מפני שהזיכרון מקושר לרגש שלילי. בריאיון למגזין "TIME" הסבירה אחת החוקרות, מיירה פרננדס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ווטרלו בקנדה: "חרדה גורמת לתחושת מודעות מחודדת יותר, וגורמת לך לשים לב לפרטים שלא היית שמה לב אליהם אחרת".
