חוקרים ישראלים מצאו כי זנבנים החיים בסביבה חקלאית, חיים בצורה שונה מאלה שחיים בסביבה טבעית. במאמר, שפורסם בכתב העת ecology letters נמצא בין היתר כי הזנבנים נפגעים מההשפעות האנושיות - והם מתים מוקדם יותר, לעומת אלו שלא מושפעים מפעילות בני האדם.
המחקר, שאותו הובילה פרופ' לי קורן מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, נערך באוכלוסיית זנבנים שנמצאת במעקב החל משנת 1971, והתפרסמה בעקבות עבודותיהם של צמד החוקרים המיתולוגיים פרופ' אמוץ זהבי ופרופ' אבישג זהבי, מנסחי תיאוריית ההכבדה.
הזנבנים חיים בקבוצות שמונות 2 עד 20 פרטים. בקבוצה יש זוג דומיננטי, שמתרבה עד ארבע פעמים בשנה, והם חיים חיים שיתופיים. צאצאי הזנבנים חיים בקבוצה שנה עד שלוש שנים, במהלכן הם מסייעים להוריהם להאכיל את הגוזלים הצעירים. בהמשך הבוגרים והבוגרות הצעירים רוכשים מעמד חברתי בקבוצה, עוזבים אותה או מתים.
המעמד החברתי נקבע על פי גיל הפרט, ונפרד לזכרים ולנקבות. הפרטים שעוזבים הם בעיקר נקבות, והעוזבים עשויים לפרוש כקבוצה או כיחידים, להצטרף לקבוצה קיימת, לייסד קבוצה חדשה או להמשיך כבודדים.
האוכלוסייה חיה בשמורת שיזף בערבה, הגובלת בארבעה מושבים חקלאיים שמשפיעים על סביבת המחיה של המינים המתקיימים בה. החוקרים השתמשו בנתונים שנאספו במהלך שש שנים על הרבייה והמעמד החברתי של הזנבנים. ממצאי המחקר החדש מראים שבית הגידול קשור לכשירות הפרטים וששטחי חקלאות מאיצים מאפיינים שונים בסיפור החיים של הציפור, ביניהם הגיל שבו נרכשת הדומיננטיות ודפוסי עזיבת הקבוצה.
פרופ' קורן הצטרפה לפני שש שנים לקבוצה שחוקרת זנבנים. עוד קודם לכן, כסטודנטית צעירה השתתפה בקורס בחצבה עם החוקר הידוע אמוץ זהבי. "הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים", הסבירה. את הדוקטורט שלה עשתה על התנהגות חברתית בשפני סלע, ומאוחר יותר יצרה קשר עם עודד קינן והמחקר הנוכחי נולד.
"רצינו לדעת איך התרחבות החקלאות משפיעה על התרבות וההתנהגות של הזנבנים. באתי עם אג'נדה, לפיה חקלאות זה רע. להפתעתנו, גילינו שהזנבנים הסתגלו לסביבה החקלאית, וזו איפשרה להם לחיות לא רע ולהצליח. בעצם, יש להם הרבה יותר משאבים והם יכולים להעמיד הרבה יותר צאצאים".
יחד עם זאת גילו שלצד ההצלחה בתחום הרבייה, הזנבנים סובלים מתמותה גדולה יותר. "מדובר בפיצוי. הזנבנים יכולים לעזוב את הקבוצה שלהם בגיל צעיר יותר, להגיע לעמדת מפתח בגיל צעיר יותר ולהעמיד יותר צאצאים. בקבוצות זנבנים באזורים טבעיים, שלהם יש יותר עוזרים לטפל בגוזלים, לוקח לפרט יותר זמן להגיע לעמדה דומיננטית. והרבייה יותר איטית. אבל הם מעמידים צאצאים ששורדים יותר. יש להם גם יותר עזרה".
לעזיבה המוקדמת את הבית יש כנראה השפעה שלילית על שרידות האחים הצעירים. המחקר מראה שבתי הגידול שעברו שינויים מסביבה טבעית לסביבה חקלאית משפיעים על החברתיות ועל אסטרטגיית היסטוריית החיים. כאמור, המחקר מלמד שזכרים מבתי גידול מוּפָרִים עזבו את קבוצות המוצא שלהם מוקדם יותר בהשוואה למקביליהם מבתי גידול טבעיים. החוקרים משערים גם שבתי גידול מופרים, בעיקר בתנאים סביבתיים קיצוניים כמו אלה השוררים בערבה, עלולים להפוך למלכודת אקולוגית מאחר שהם מושכים אליהם פרטים בשל הזדמנויות הרבייה, אך למעשה הישרדות הפרטים בהם נמוכה.
אז מדוע הזנבנים מתים מוקדם יותר? אחת התיאוריות היא שהם סובלים מרמה גבוהה יותר של מתח. "אנחנו יודעים מבעלי חיים ובני אדם עם קשרים חברתיים ענפים, שככל שרמות סטרס נמוכות יותר כך הם יותר מאריכי חיים. בשפני סלע בעין גדי גילינו שפרטים בקבוצות יותר שוויניות מאריכים חיים", אומרת פרופ' קורן. מחקר זה הוא הראשון ששילב בין השפעות בית הגידול הן על כשירות הפרט והן על החברתיות. הוא פותח דלת לשאלות חדשות על האבולוציה של התנהגות חברתית שיתופית ועל התאמתם של מינים חברתיים לשינויים סביבתיים.
במחקר השתתפו פרופ' קורן והדוקטורנט אלחנדרו אלמן, ד״ר עודד קינן מאוניברסיטת בן גוריון ומו"פ מדבר וים המלח, אנריקה קסאס ומנואל ארבלו מאוניברסיטת דה לה לגונה באיים הקנריים בספרד.
