ישראל היא מדינה צפופה, עם כ-9.5 מיליון תושבים שמאכלסים בעיקר ערים. כדי לנשום אוויר נקי מפיח ולהתעטף בסביבה ירוקה, במקום במגדלי בטון ובטורים של עמודי חשמל - רבים מאיתנו נוהגים לבקר במרחבים שבהם הטבע שולט: היערות, שלהם יתרונות מובהקים לבריאותנו הפיזית והנפשית. אבל האם באמת אכפת לישראלים מהיערות?
מחקר חדש ומקיף במיוחד, שיוצג בכנס מחקרי יער ושטחים פתוחים, שייערך על ידי קק"ל והאגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה ב-8 לדצמבר במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט שבאוניברסיטת תל אביב, בדק מה הישראלים חושבים על היערות המקומיים.
"בין כל האנשים שהשתתפו במחקר הייתה הסכמה כמעט גורפת על כך שיערות זה דבר חשוב", אומרת ד"ר קרן קפלן מינץ, חוקרת בתחומי הפסיכולוגיה הסביבתית והחינוך הסביבתי במכון שמיר למחקר ובאוניברסיטת חיפה, שהובילה את המחקר, שנערך במימון קק"ל, יחד עם פרופ' אופירה אילון, ד"ר ציפי עשת ואורלי נתן ממוסד שמואל נאמן. אבל עד כמה היערות חשובים לישראלים? האם אנחנו חושבים שהם תורמים לרווחת הציבור, או לנו באופן אישי? עם מי אנחנו מגיעים אליהם ואיך זה משפיע על מידת ההנאה שלנו מהיער?
חולים? קחו קצת יער
ב-1984 ניסוי אמריקני מפורסם הראה שחולים שהשקיפו ממיטת חוליים על נוף טבעי - החלימו מהר יותר מחולים שצפו בנוף שאין בו טבע; הם גם נזקקו לפחות משככי כאבים וסבלו פחות מסיבוכים אחרי ניתוחים. מאז, ההשפעה החיובית של השהות בקרבת צמחים ובטבע על בני האדם הפכה לעובדה ידועה, שמקבלת חיזוק מדעי שוב ושוב.
שורה ארוכה של מחקרים הראו שקרבה לטבע ולצמחייה עשויה לתרום לשיפור בהתאוששות מפגיעות, להפחתה בסיכון ללדת תינוקות במשקל נמוך, לשיפור בדימוי הגוף ולשמירה על תפקודים קוגניטיביים תקינים בתקופת הזקנה. זאת ועוד, הקרבה לצמחייה מקושרת לשיעורים נמוכים יותר של תחלואה ותמותה.
אז שהות בטבע או בסביבה ירוקה עושה לנו טוב, בגוף ובנפש. אבל האם הציבור הרחב מודע לכך? זה בדיוק מה שבדק החלק הראשון של המחקר.
1,009 משתתפים, שמהווים מדגם מייצג של כלל תושבי ישראל, התבקשו לדרג עד כמה להערכתם היערות בישראל חשובים לבריאות האדם והסביבה ועד כמה היערות תורמים לבריאותם האישית, מבחינה גופנית ומבחינה נפשית.
עבור השאלה עד כמה היערות חשובים באופן כללי, ממוצע התשובות היה 4.47 (מתוך 5), עבור התרומה של היערות לבריאות הנפשית – 4.21 ועבור הבריאות הגופנית – 3.7. מבין קבוצות האוכלוסייה השונות, ערבים העריכו במידה הרבה ביותר את מידת התרומה של היערות, ובתוך האוכלוסייה היהודית – החרדים העריכו את מידת התרומה של היערות במידה הפחותה ביותר.
כמה תשלמו על יער
מכיוון שקשה לקבל אומדן לשוויו של יער, משאב טבע שאין לו שוק תחרותי, החוקרות השתמשו ב"הערכה מותנית", שיטה שבה הערכת השווי נעשית באמצעות הצהרות של אנשים לגבי נכונותם לשלם על אותו "מוצר". במחקר, 848 משתתפים התבקשו לענות איזה סכום הם משערים שהיו מסכימים לשלם עבור קרן שתוקם לשיפור תשתיות ותחזוקת היערות וגם עבור עצם המשך קיום היער, בצורה של תרומה חד-פעמית, תרומה קבועה-שנתית, או גם וגם.
כשני שליש מהנשאלים ענו שהיו מוכנים לתרום עבור קיומו של היער, בעוד כשליש מהנשאלים השיבו שלא היו מוכנים לשלם כלל. ממוצע התרומה החד-פעמית של המשתתפים שהביעו נכונות לתרום עמד על 84 שקל, ממוצע התרומה הקבועה-השנתית עמד על 50 שקל וגובה התרומה השכיחה עמד על 100 שקל. בנוסף, נמצא שהאוכלוסייה הערבית הביעה נכונות לשלם יותר מאשר האוכלוסייה היהודית, וכן שהאוכלוסייה החרדית הייתה מוכנה לשלם במידה הפחותה ביותר.
לפי מידת הנכונות המתוארת, החוקרות הסיקו שהערך שאותו תושבי ישראל מעניקים לכל דונם יער שמנהלת קק"ל (900 אלף דונם) הוא כ-200 שקל: סך הכל, כ-180 מיליון שקל עבור כל היערות שקק"ל מנהלת.
ילדים זה שמחה, אבל לא ביער
בחלק אחר של המחקר, שהתנהל ביערות הזורע, בית קשת ושגב, חולקו ל-559 מבקרים שאלונים שבדקו מה הפעילויות האופייניות שאנשים מבצעים ביער ומה התחושות שהן מעוררות בהם.
בחלק זה התגלה שההרכב החברתי הנפוץ ביותר לביקור ביער היה מסגרת משפחתית מצומצמת, כש-67 אחוז מהנשאלים השיבו שהגיעו ליער עם ילדים ורק 6.5 אחוז העידו שבאו ליער לבדם. 66.7 אחוז מהמשתתפים אמרו שהגיעו ליער כדי לעסוק בפעילות מתונה (הליכה, צפייה בטבע או פעילות ליקוט), 53.3 אחוז השיבו שביקרו כדי להשתתף בפעילות נינוחה (פיקניק או שימוש במתקני משחק לילדים) ו-15.4 אחוז העידו שבאו במטרה לעסוק בפעילות ספורטיבית.
מתוך החלק שחשף את רגשותיהם של המשתתפים בביקור ביער נמצא שדיווח הרגשות החיוביים אצל מי ששהו עם ילדים ביער היה נמוך יותר מאשר אצל מי ששהו ביער ללא ילדים. בנוסף, רמת הרגשות החיוביים הייתה גבוהה יותר אצל מי שהשתתף בפעילות מתונה או ספורטיבית לעומת פעילויות אחרות.
מרשם ל"אמבטיית יער"
בחלק נוסף של המחקר החוקרות בדקו את הפעילויות הקהילתיות והחברתיות שמתקיימות ביערות: ביער הזורע מתנהל גן יער (שבו הילדים שוהים בחיק הטבע ברוב שעות פעילות הגן) שבו מתקיימת התוכנית החינוכית הראשונה בעולם מסוג "חינוך ביוספרי", שמטרתה לפתח את הקשר בין הילדים לסביבה שבה הם חיים; ביער בית קשת קיימות יוזמות של רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי שמערבות יהודים, נוצרים ומוסלמים מיישובי האזור במטרה לקדם את תחושת האחווה המשותפת סביב הנחל והטבע; וביער שגב מתקיים חוג "הליכה נורדית", הליכה בליווי שני מקלות שמקלה על המאמץ הפיזי שנדרש מהמשתתפים, שלדבריהן הוא ככל הנראה החוג היחיד מסוג זה בישראל.
לדברי החוקרות, חלק גדול מהפעילויות המגוונות הללו הן פרי יוזמות מקומיות של אנשי מקצוע, שמקבלים גיבוי מגופי חינוך, תרבות ועוד. "לעיתים קרובות, כשאנשים חושבים על יערות בישראל, הדבר מלווה במונחים של בילוי לסוף השבוע, ולא של פעילות באמצע שבוע או לקהילה. המחקר שלנו חידד את חשיבות היערות כיעד לפעילות של אמצע שבוע, שיכולה להשתלב בחיי היום יום", מספרת קפלן מינץ. "לכן חשוב להפנות את הגופים הקהילתיים, החינוכיים והבריאותיים לחשיבות ולפוטנציאל שיש לפעילויות ביערות". המלצה נוספת של החוקרות מיועדת לכולנו: "אמבטיית יער", פעילות שכוללת שהייה רגועה, איטית ומנותקת מגירויים חיצוניים ביער, לשם ריפוי פיזי ונפשי, שמוצאה ביפן ושהתפשטה לחלקים נרחבים בעולם.
"חשוב שאנשים יהיו מודעים לכך שהפעולה הפשוטה הזאת – יציאה אל הטבע – עשויה להועיל מאוד לבריאותם", מדגישה קפלן מינץ. "אני ממליצה לכל אדם להסתכל על המרחב שבו הוא חי ולמצוא את המקום שאליו הוא יכול לצאת, כי יש יתרון עצום לשהייה בטבע בכלל וביער בפרט".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
