"עבדים היינו – עתה בני חורין", שרים גם השנה מיליוני יהודים ברחבי העולם בבוא חג הפסח, כשהם מספרים את הסיפור המסורתי על עבדות עם ישראל במצרים - והיציאה המיוחלת לעבר העצמאות בארץ ישראל. אומנם מדובר בהתרחשויות שממוקמות בתקופה עתיקה ואחרת, וכיום עבדות ממוסדת אסורה בחוק בכל מדינות העולם (גם אם היא ממשיכה להתקיים) - אבל מסתבר שבממלכת החרקים עוד לא שמעו את החדשות. בקרב יצורים זעירים אלה אפשר למצוא שלל עבודות שנעשות בכפייה, בניגוד לרצונם (ולעיתים גם ללא מודעותם) של ה"עבדים" שמבצעים אותן. אז מי הם אותם בעלי מחוש שמשעבדים מינים אחרים לצרכיהם? איך הם עושים את זה? והאם אפשר ללמוד מהם איך להשיג בייביסיטר בחינם?
אלפי שפחות שמנקות, בונות, מאכילות - ומורדות
המקרה המאורגן ביותר של עבדות בטבע הוא כנראה זה של הנמלים מהסוג polyergus. מושבותיהן של נמלים אלה כוללות מעמד קטן של לוחמות, שמונה כמה מאות פרטים ושבראשו עומדת המלכה. מעמד זה נתמך בידי אלפי פועלות שדואגות לכל צרכיהן החומריים - ושמשתייכות בכלל לסוג אחר לגמרי של נמלים, ש"שועבד" על ידי הלוחמות. איך נמלים באורך 10-4 מילימטרים, שהן לא גדולות או מרשימות במיוחד, מצליחות לספק לעצמן אוכלוסיית עבדים צייתנית ללא הגבלה? באמצעות לוחמה כימית, שמובילה לשטיפת מוח.
כאשר נמלת polyergus מסיירת בשטח ומוצאת קן של נמלים שמשתייכות לסוג פורמיקה (formica) - הסוג שאותו הן נוהגות לתקוף, היא חוזרת לקן ומזעיקה את חברותיה. יחד הן נעות בטור של עד 10 מטרים, פולשות לקן הנתקף וגונבות ממנו מספר רב של צאצאים – זחלים וגלמים. יש לציין שעל אף שהנמלים הנתקפות עולות במספרן בהרבה על התוקפות, הן לא מסוגלות להתגונן מפניהן – וגם לא מנסות. הסיבה לכך היא שנמלי polyergus מפיצות אותות כימיים – אחת הדרכים העיקריות שבהן נמלים מתקשרות זו עם זו – ואלה מבלבלים את הנמלים הנתקפות. כשהצאצאיות שנחטפו גדלות בקן נמלי ה-polyergus, הן לומדות מגיל צעיר לזהות את ריח שובותיהן כריח של המושבה שלהן. לכן, הן מבצעות את כל הפעולות שנדרשות מהן עבור תחזוקת הקן, בדיוק כפי שהיו עושות בקן המקורי שלהן.
למעשה, בין 90-80 אחוז ממושבת ה-polyergus מורכבת מאותן שפחות שבונות את הקן, מנקות אותו, דואגות לגידול הצאצאים, מוצאות מזון ואף מאכילות מפה לפה את הנמלים ה"שליטות". במובן מסוים, ייתכן שאפשר "לסלוח" לנמלי ה-polyergus, מכיוון שכיום כבר אין להן ברירה: במהלך האבולוציה הן הפכו לתלויות לחלוטין בשימור אוכלוסיות עבדים, ואיבדו את היכולת לדאוג לעצמן או לעשות כל דבר מלבד פשיטות אלימות על קנים אחרים, לקיחת עבדים חדשים בשבי ורבייה. חובבי היסטוריה יוונית עשויים לראות דמיון בין החברה הנמלולית הזאת לבין ספרטה, שבה נתמכה קבוצה קטנה של אזרחים שקידשו את תורת הלחימה בידי האוכלוסייה ההלוטית המשועבדת שחיה במקום, שהייתה גדולה בהרבה.
עם זאת, מסתבר שלשטיפת מוח יש מגבלות - וחלק מהנמלים שנשבות מתכננות נקמה. בשנים האחרונות עולות במחקר עדויות למספר דרכים שבהן נמלי פורמיקה ששועבדו מחבלות בקן מבפנים – בין אם זה בהרג של צאצאי נמלי polyergus, בניסיונות להתרבות בעצמן בתוך המושבה או ממש בבריחה ושחרור מהשעבוד. ומי יודע, אולי בעוד אלפי או מיליוני שנים, בתל או בגינה שלצד ביתכם ישבו נמלים מסביב לשולחן חג ארוך במיוחד וישירו באמצעות נקישת מלתעות על תקופת העבדות והשחרור המיוחל שבסופה.
דרושה בייביסיטר, תשלום: לא רלוונטי
הורים צעירים עשויים להתעניין במיוחד בחלק הזה, שמציג בעל חיים שמצא דרך להשיג פונדקאית, מזנון ובייביסיטר במכה אחת. אמרו שלום לצרעה הטפילית Dinocampus coccinellae, שפיתחה מערכת יחסים נצלנית במיוחד עם מי שהיא כנראה החיפושית האהובה בעולם: מושית השבע (Coccinella septempunctata), שמוכרת יותר בכינויה "פרת משה רבנו". כיאה לצרעות טפיליות, גם זו מטילה את ביציה בתוך גופם של קורבנות תמימים, כדי שהזחלים שיבקעו מהן יוכלו לאכול את מארחיהם-בכפייה מבפנים. עם זאת, הדבר המופלא והמיוחד אצל הצרעה הזו הוא מה שקורה לאחר שהזחל שלה אכל לשובע מבטנה של החיפושית. שלושה שבועות אחרי שהוטלה הביצה, הזחל פורץ מבטנה של החיפושית והופך לגולם בין רגליה. החיפושית האומללה ששועבדה לצרכיו של הרך הנולד נותרת בחיים – ולמעשה הופכת באותו הרגע למשותקת, נשארת לעמוד מעל הגולם ומרטיטה ללא שליטה את גופה – מה שמפחיד טורפים אפשריים. הנחמה היחידה שאולי יכולה להיות למי שנכמרו רחמיהם על החיפושיות, היא שכרבע מהן שורדות את החוויה המזוויעה ולאחר מספר ימים יוצאות מן השיתוק שתקף אותן וממשיכות בדרכן כאילו דבר לא קרה. האם הן זוכרות את מה שעבר עליהן? נקווה שלא, אך ככל הידוע לנו עוד לא דווח על חיפושית שפנתה לפסיכולוג.
אגב, היכולת המורכבת והביזארית של הצרעה לשתק את החיפושית בדיוק ברגע שבו הוא פורץ מבטנה, שבועות לאחר המגע הראשוני, הייתה עד לאחרונה תעלומה גמורה. לפני מספר שנים גילו חוקרים את השותף לעבירה: נגיף שהצרעה מחדירה לחיפושית יחד עם הביצה שלה. הנגיף מתפשט במוח החיפושית – אך הזחל מדכא גנים קריטיים במערכת החיסון שלה, וכך מונע ממנה להילחם בו. כשהזחל מפסיק לעשות זאת, מערכת החיסון תוקפת את תאי המוח הפגועים – ולמעשה, גורמת לנזק שמוביל לשיתוק הזמני. ועל כך נאמר – אאוץ'.
שומרי ראש פרטיים ועצבניים במיוחד
החרק האחרון ברשימתנו מגייס לצרכיו צוות נאמן של שומרי ראש שנע לכל מקום יחד איתו ושנכון בכל עת להילחם כדי להגן עליו. בניגוד לצרעה המלחיצה או לנמלים הלוחמניות, הפעם נדמה שמדובר ביצור סימפטי בהרבה – פרפר קטן ויפה בשם Narathura japonica, שכנפיו מעוטרות בכתמים בצבע כחול מבריק. אבל ככל הפרפרים, כדי להגיע לשלב היפה והמכונף עליו להתחיל ראשית בתור זחל שמנמן, איטי ולכאורה נטול הגנה. לכן, הפרפר האסייתי פיתח שיטה לשעבד לו מאבטחות עצבניות במיוחד.
מספר מיני חרקים (כמו כנימות לדוגמה) מפרישים נוזלים עתירי סוכר כדי לגייס נמלים שישתו אותו בשקיקה, ויגנו על מקורו – וכך גם עליהם. מה שמייחד את זחל הפרפר שבו אנחנו עוסקים הוא שבתוך הנוזל שהוא מפריש מצויים גם חומרים כימיים שמשפיעים על התנהגותן של הנמלים, שלמעשה "מסוממות" על ידי הזחלים: הנמלים שניזונות ממנו מפסיקות להתרוצץ, נשארות בסביבת הזחל והופכות לתוקפניות. כשהזחלים מאותתים על מצוקה, בעזרת מחושים מיוחדים, הנמלים מתחילות להתרוצץ ולהסתער על כל מה שמתקרב לזחל.
כיצד הדבר מתאפשר? אנליזה של מוח הנמלים הראתה שהחומרים שהזחלים מפרישים משפיעים על רמות הדופמין של הנמלים – חומר כימי שמופרש בגופם של יצורים חיים (כולל האדם) ושידוע כמווסת התנהגות מוטורית ואגרסיביות בנמלים. לפי האנליזה, לנמלים שניזונו מהזחל היו רמות נמוכות יותר של דופמין מאשר לאלו שלא ניזונו ממנו. יש לציין שהנמלים יכולות לשרוד מצוין גם בלי לשתות את הנוזל המתוק – אך ללא הגנת הנמלים, זחלי הפרפר חסרי אונים בפני טורפים. אפשר לקחת את סיפורם של הנמלים המשועבדות בתור אזהרה לכולנו – שימו לב מה אתם שותים!
מגוון גדול – אחריות גדולה
איך ייתכן שהתנהגויות של חטיפה, שטיפת מוח, שיתוק באמצעות נגיף וסימום, שנדמה שנלקחו מספר מדע בדיוני מופרך במיוחד, התפתחו בצורה טבעית? ומדוע בכל פעם שהטבע עושה משהו מטורף מגלים שמי שעומד מאחורי זה הוא חרק? "יש כל כך הרבה מינים של חרקים, שההסתברות שיעלו מתוכם סיפורים מטורפים היא גדולה", מסביר ד"ר איתי רנן, מנהל המארג – התוכנית הלאומית להערכת מצב הטבע בישראל וראש המעבדה האנטומולוגית לאקולוגיה יישומית במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. לפי רנן, סביר להניח שמרבית ההתנהגויות המוזרות של עולם החרקים עדיין לא מוכרות למדע. "אנחנו מכירים בערך מיליון מינים של חרקים – בעוד שההערכות הן שבטבע קיימים בין 5 ל-80 מיליון מינים".
רנן לא מופתע מכך שחרקים עושים שימוש בחבריהם כאשר הם יכולים לעשות זאת, מפני שלדבריו דרכו של הטבע היא ניצול של כל חומר, מקור אנרגיה או יצור שרק אפשר. אך גם אם עדיף שלא נלמד מהחרקים המשעבדים לקח מוסרי בנוגע ליחס הראוי לאחר, רנן מציע תובנה אחרת מסיפוריהם. "ככל שאנחנו לומדים ומבינים את המורכבות של המערכת האקולוגית ואת התלות של מינים זה בזה, אנחנו מבינים גם את הרגישות הגדולה של המערכת", הוא אומר. "אם נפגע במין אחד של נמלים, למשל, ייתכן שנפגע גם בפרפרים שתלויים בקיומן ושייעלמו יחד איתן. חשוב שנשמור על מערכת אקולוגית עשירה ומגוונת במינים טבעיים". לדבריו, למערכת אקולוגית מגוונת יתרונות רבים גם עבורנו, בני האדם – למשל, היא מוגנת יותר מפני מינים פולשים. "בסופו של דבר, המגוון הזה שומר עלינו", הוא מסכם.
