המהפכה המשפטית הוציאה אל הרחובות מאות אלפי ישראלים, בהפגנות ענק, שמתקיימות בהתמדה ובאמונה רבה, כמו שלא ראינו אף פעם במדינה. המאבק של ההמונים הוא על אופייה הדמוקרטי של המדינה, על הצביון שלנו כחברה ועל זכויות אדם. אליהם מצטרפים מיליוני ישראלים, שחרדים מהשינויים החוקתיים, מהפילוג בעם ומהפגיעה ביחסי החוץ של ישראל, וכן מאיומים ביטחוניים מבית ומחוץ.
בעוד שבתחילת המחאה ניתן היה להבחין בקבוצות שניסו לייחד ולבדל את עצמן, במסרים אלו ואחרים, מהר מאוד הבינו כולם שצריך להתאחד מאחורי מכנה משותף רחב, שעיקרו דאגה לדמוקרטיה, לביטחון המדינה ולמשילות ולמצב הכלכלי ויוקר המחייה. אבל המחנה הזה, שנוצר כתגובת נגד ופתאום גילה את כוחו ואת הנושאים שחשובים לו, לא יוכל להשיג את היעדים הנכספים הללו מבלי להבטיח גם את ההגנה על הסביבה ועל בריאות הציבור. כי בסופו של יום בלי דמוקרטיה אין איכות סביבה, אבל בלי הגנה על הסביבה אין איכות חיים ואין זכויות בסיסיות, לא לנו ולא לדורות הבאים אחרינו.
דווקא עכשיו, כשכולם נעמדים יחד עם דגל אחד וסביב נושאים גדולים, חשובים ומשותפים, אסור לנו שוב לזנוח את האיומים הסביבתיים מבית ומחוץ. כי איכות הסביבה ובריאות הציבור הם לא סוגיות של שמאל או של ימין, והם לא מבחינים בין דת, גזע, מין או מגדר. אבל במציאות שאין בה צדק, הוגנות ושוויון, החלשים יותר, כלכלית ו/או גופנית, הם גם הראשונים להיפגע מזיהום האוויר, מקורות המים והקרקע ומשינויי האקלים, על אף שהם לרוב פחות משפיעים עליהם.
במרבית התחומים וההיבטים הסביבתיים ישראל נמצאת הרחק מאחורי מרבית המדינות המפותחות ואף מאלו המפותחות פחות. רובה ככולה של הפסולת, שאנחנו מייצרים בכמות גדולה יחסית לנפש בהשוואה עולמית (ממוצע מדינות ה-OECD עומד על 538 ק"ג פסולת לנפש, בשנה לעומת 680 ק"ג פסולת לנפש בישראל) מוטמנת באתרים מוסדרים (כ-80% מהפסולת שנאספת באופן מסודר לעומת ממוצע של 40% במדינות ה-OECD), או מושלכת או נשרפת באין ספור אתרים פיראטיים.
בשני המקרים הללו היא גורמת לזיהום של הקרקע ושל האוויר, באין-ספור מזהמים וביניהם בכמות נכבדת של חומרים מסרטנים וחשודים כמסרטנים (כ-70% מכלל הפליטות הלאומיות מכל המגזרים), ופולטת גזי חממה (כ-75% מפליטות המתאן בישראל - גז חממה אגרסיבי מאוד - מקורן במגזר הפסולת ו-9% מכלל פליטות הפחמן בישראל הן מגז מטמנות). אנחנו עדיין שורפים דלק מאובנים לרוב, ובין היתר פחם, להפקת חשמל (כ-90% מהחשמל בישראל מופק באמצעות שריפת דלקים מאובנים), למרות שהשמש פה זורחת ולא פעם קופחת כ-300 ימים בשנה, ובתוך כך פולטים מזהמי אוויר מסוגים שונים ופחמן דו-חמצני, שתורם להתחממות האטמוספרה ולשינויי האקלים, ולא מצליחים לקדם מעבר לאנרגיות מתחדשות.
מאגרי המים שלנו מרוקנים ומזוהמים, והמים המותפלים, שהחליפו אותם (כ-70% מהצריכה הלאומית), מיוצרים באמצעות אנרגיה רבה וחסרים מרכיבים ומינרלים הכרחיים לבריאות הגוף ולתפקודו, כגון מגנזיום ויוד. אין פה מספיק תחבורה ציבורית, וזו הקיימת לא יעילה - בתדירות, בהדירות, במהירות ובקישוריות, ולא פועלת בסופי השבוע ובחגים, ובמקומה הכבישים מלאים ופקוקים במכוניות מונעות בנזין, שהשינוע, הזיקוק והשרפה שלו פולטים מזהמים רבים, לרוב בגובה הרחוב והבתים. השטחים הפתוחים בישראל מאויימים חדשות לבקרים, על ידי תוכניות פיתוח של שכונות ותשתיות, ואיתם המגוון הביולוגי הייחודי המקומי, שהתדלדל מאוד בעשורים האחרונים.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהתחלואה והתמותה מזיהום האוויר בישראל גבוהות מכל מדינות ה-OECD, עם כ-2,500 מתים בטרם עת, וזו הערכת חסר. שינויי האקלים כבר מכים בנו, בגלי חום, בשרפות ובשיטפונות וגובים חיי אדם (כ-45 אנשים בכל גל חום בעשור האחרון) לצד פגיעה בתשתיות וברכוש, ואנחנו כלל לא ערוכים או נערכים. והתחזית היא שבעשורים הבאים כל אלו רק ילכו ויקצינו ויהיו תכופים יותר, ואף משמעותיים יותר מאזורים רבים בעולם. גידול האוכלוסייה במדינה גואה ואיתו הצפיפות, בעוד שביטחון המזון נפגע וקשה יותר להוציא לחם מן הארץ. בו בזמן טכנולוגיות נקיות (קלינטק) ואקלימיות (קליימטק) חדשות בתחומי האנרגיה, החקלאות, המזון, התחבורה ועוד, לא מקבלות מספיק מימון ודחיפה מהמדינה ובורחות לחו"ל. כל אלו יחד פוגעים בכלכלה שלנו. זאת ועוד, האיומים הסביבתיים והאקלימיים לא פחות ואף יותר ממשיים במדינות על הגדרות שלנו: בעזה, ברשות הפלסטינית, בלבנון ובסוריה, ולכן הם מאיימים גם על הביטחון הלאומי, כפי שלא מזמן הגדיר המטה לביטחון לאומי (המל"ל).
איכות הסביבה ובריאות הציבור בישראל נמצאים בתחתית סדר העדיפויות הלאומי. אבל החוסן הלאומי שלנו, שמתייחס ליכולת של החברה הישראלית להתמודד עם איומים, קשיים ומשברים, גם על מנת לשמור על הדמוקרטיה ועל איכות החיים, מתחיל ומסתיים בסביבה הטבעית. לכן, כשאנחנו מנסחים חזון מחדש ומסכימים על הכללים והיעדים, חייבים לשים את בריאות הסביבה והאדם על ראש שמחתנו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
