ניתוח חדש של שרידים, שהתגלו בקיימברידג' ומתוארכים לתקופת ימי הביניים, מראה שהסיכוי של נזירים אוגוסטינים מקומיים להידבק בטפילי מעיים, גבוה כמעט פי 2 מאשר הסיכוי להידבקות בקרב שאר האוכלוסייה של העיר, זאת למרות שלרוב המנזרים האוגוסטינים של התקופה ההיא היו מבנים מסודרים של מלתחות ושירותים וכן מתקני שטיפת ידיים, בניגוד לבתים של פשוטי העם. הנזירים אמנם האריכו ימים, אך עד היום, אף אחד לא בדק האם הם שמרו על היגיינה ונשמרו מפני תולעים וטפילים אחרים - מכת מדינה נפוצה באותה תקופה.
חוקרים מהמחלקה לארכיאולוגיה של אוניברסיטת קיימברידג' הניחו שאחד ההבדלים בין הנזירים האוגוסטינים לבין פשוטי העם, הסתכם בכך שהאחרונים נטו להידבק פחות בטפילי מעיים, זאת על אף שהיו בעלי אמצעים היגייניים דלים יותר. למעשה, הנזירים האגוסטינים, היו מדשנים את יבוליהם בעיקר עם צואת אדם או שרכשו דשן שהכיל צואה שכזו.
המחקר, שפורסם בכתב העת International Journal of Paleopathology, הוא הראשון שהשווה את שכיחות ההידבקות בטפילי המעיים בקרב אנשים מאותה קהילה מימי הביניים, שחיו על פי אורח חיים שונה, ולכן נבדלו אלו מאלו בכל הנוגע לסיכון לזיהום שכזה. כאמור, אוכלוסיית קיימברידג' בימי הביניים הייתה מורכבת מנזירים ונזירות ממסדרים נוצריים מרכזיים שונים, אך גם מסוחרים, בעלי מלאכה, פועלים וחקלאים.
ארכיאולוגים של אוניברסיטת קיימברידג' בחנו דגימות של אדמה שנלקחו מסביב לאגן של שרידי אנשים בוגרים, שנטמנו בבית הקברות ליד כנסייה מקומית, כמו גם מהשטח שבו עמד בעבר המנזר האוגוסטיני של העיר - קבורה נפוצה במאה ה-14-12. המנזר האוגוסטיני בקיימברידג' היה בית מחקר בינלאומי, שנודע בשם studium generale, שאליו היו מגיעים אנשי דת מרחבי בריטניה ואירופה לקרוא כתבי יד. הוא נוסד בשנות ה-80 של המאה ה-13 והתקיים עד 1538, לפני שנגזר גורלו בדומה לזה של רוב המנזרים האנגלים: נסגר או נהרס כחלק מההתנתקות של הנרי השמיני מהכנסייה הרומית.
החוקרים בדקו 19 גופות נזירים שנטמנו בשטחי המנזר ו-25 גופות של מקומיים שנקברו בבית הקברות, ומצאו ש-11 מהנזירים (58%) נדבקו במיני טפילי מעיים, בהשוואה ל-8 בלבד מתושבי העיר הפשוטים (32%) שנדבקו בהם. לדברי החוקרים, שיעורים אלה הם ככל הנראה מינימליים יותר מאשר המציאות עצמה, שכן מספרי הנבדקים בפועל היו גבוהים יותר. אחת הסיבות לכך היא שעקבות ביצי התולעים במשקעי האגן נהרסו עם הזמן על ידי פטריות וחרקים.
השכיחות של 32% מתושבי העיר, שנדבקו בטפילים, עולה בקנה אחד עם מחקרים קודמים שעסקו בקבורה מימי הביניים במדינות אחרות באירופה, מה שמצביע על כך שאין מדובר בנתונים נמוכים במיוחד - אלא מצביע על כך ששיעורי ההדבקה במנזר היו גבוהים להפליא. "נראה שהנזירים של קיימברידג' מימי הביניים היו מלאים בטפילים. זו הפעם הראשונה שמישהו ניסה לברר עד כמה נפוצים היו הטפילים בקרב שתי קבוצות של אנשים, להם אורחות חיים שונים לגמרי, על אף שהם חיים באותה עיירה בתקופת ימי הביניים", אמר מחבר המחקר, ד"ר פירס מיטשל מהמחלקה לארכיאולוגיה של אוניברסיטת קיימברידג'. "תולעים נימיות היו הזיהום הנפוץ ביותר, אבל מצאנו ראיות גם לזיהום שנבע בגלל תולעי שוט. המשותף לשתיהן זו העובדה ששתיהן מופצות בשל תברואה לקויה", הוסיפה טיאני וואנג, חוקרת מאוניברסיטת קיימברידג', שהייתה אמונה על עבודת המיקרוסקופיה בזיהוי ביצי הטפיל.
למרבה האירוניה, השוני בתנאי הסניטריה באותה תקופה התבטא בעיקר בכך שתברואה סטנדרטית בעיירות מימי הביניים הסתמכה על שירותים שבהם היו חורים באדמה, שנקראו בורות ספיגה, אשר שימשו לריכוז צואה ופסולת ביתית. במנזרים, לעומת זאת, מערכות מים זורמים היו נפוצות, אך למרות שהיה מצופה כי דווקא במקום בו יש תשתית המאפשרת שמירה על ניקיון, אחוז התחלואה היה גבוה כמעט פי 2. מכיוון שתולעים נימיות ותולעי שוט מופצות על ידי תברואה לקויה, החוקרים טענו שההבדל בשיעורי ההדבקה בין הנזירים והאוכלוסייה הכללית נבע ככל הנראה מהאופן שבו כל קבוצה התמודדה עם הפסולת האנושית שלה.
"אפשרות אחת היא שהנזירים זיבלו את גני הירק שלהם בצואה אנושית, מקרה שלא היה יוצא דופן בתקופת ימי הביניים, כך שייתכן שהדבר הוביל להדבקה חוזרת ונשנית בתולעים", אמר ד"ר מיטשל. אמנם אלו שנקברו במנזרים האנגלים של ימי הביניים חיו זמן רב יותר מאלה שנטמנו בבתי קברות של הקהילה הפשוטה - תולדה של מזון בריא ועשיר יותר, שהגיע ממותרות של עושר ושפע המעמד העליון, לעומת בני מעמד הביניים ומטה, שחיו במקומות צפופים לצד בעלי חיים. אך דווקא העובדה כי הגידולים הטריים דושנו בצואה אנושית, היה בעוכריהם של בני המעמד העליון.
בכל הנוגע למקום הקבורה, מעניין לגלות כי לא כל האנשים שנקברו בחלקה של הנזירים האגוסטינים היו למעשה אנשי דת, שכן אנשים עשירים מהעיירה יכלו להיקבר שם תמורת תשלום כספי. עם זאת, צוות המחקר ידע האם מדובר בקברים השייכים לנזירים או שמא באלה של פשוטי העם, לאו דווקא על סמך המיקום, אלא גם על סמך שרידי הלבוש שנותרו בחלקות הקבר. "הנזירים נקברו עם לבוש מסורתי, לרבות חגורות, שמהן נותרו אבזמי המתכת שהתגלו בחפירות", אמר קרייג סספורד, מחבר שותף למחקר מהיחידה הארכיאולוגית של אוניברסיטת קיימברידג'.