דמיינו לכם שדווקא פחמן דו-חמצני, גז החממה שהוא הגורם העיקרי למשבר האקלים, יהיה חומר הגלם של המלט שבו יבנו את הבתים שלנו, הזכוכית בחלונות המשרדים או החצץ לסלילת הכבישים.
נשמע כמו מדע בדיוני? ובכן, בעידן ההתפתחות הטכנולוגית ההולכת ומאיצה שאנחנו חיים בו, האפשרות הזו כבר מתרחשת – גם אם עדיין בהיקפים צנועים. ומעבר לכך, סימנים רבים מעידים על כך שבעתיד הלא רחוק נראה כיצד שימוש בטכנולוגיות לתפיסה, שימוש וקיבוע של פחמן הופך למהלך שגרתי, שמסייע במאבק במשבר האקלים – ושבצידו גם רווחים כלכליים גדולים.
תפיסת וקיבוע פחמן הם תהליכים שמפחיתים את כמויות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה באמצעים שונים, טכנולוגיים וטבעיים. קיימות מספר שיטות עיקריות לביצועם. אחת מהן היא תפיסה ישירה של פחמן דו-חמצני מהאוויר או מארובות של תחנות כוח, ושימוש בו כחומר גלם בתעשיות שונות – או הטמנתו בשכבות גיאולוגיות בקרקע, כגון בארות ריקות של נפט וגז או מכרות מלח. בשיטות אחרות גידולים חקלאיים תופסים כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני כחלק מתהליך הפוטוסינתזה שהם מבצעים – ובהמשך, הגידולים משמשים למשל לשם הפקת דלקים סינתטיים או כחומרי בנייה. שיטות נוספות הן מבוססות טבע – כמו שיקום מערכות אקולוגיות דוגמת אדמות ביצה, מקווי מים, יערות, אדמות עשב ועוד, שמקבעות פחמן בצורה טבעית.
העולם משקיע מיליארדים
תפיסה וקיבוע של פחמן הם מהלך משלים למעבר לאנרגיות מתחדשות. הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם (IPCC) כתב על כך בהרחבה בדו"ח השישי שלו – אומנם תוך ציון שהנושא מצריך רגולציה קפדנית ופעילות למניעת נזקים סביבתיים וחברתיים, אך ברור שאיפוס פליטות גלובלי מחייב מהלך משלים של תפיסת פחמן.
ובינתיים, שלל ממשלות ברחבי העולם – כולל כאלו שהיססו בנוגע לשימוש בטכנולוגיות תפיסת וקיבוע פחמן – זיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום שטמון בהן, שנאמד במאות מיליארדי דולרים, וכן את התועלת שלו למאבק במשבר האקלים. האיחוד האירופאי קבע יעדים לתפיסת פחמן בהיקף של לפחות 50 מיליון טון עד 2030. בריטניה החליטה להקצות 20 מיליארד פאונד לאורך 20 השנים הקרובות לפיתוח טכנולוגיות להפחתת פליטות הפחמן של המדינה – ובראשן תפיסת פחמן, והודיעה שתשקיע ביכולות אגירת פחמן בחללים תת-קרקעיים בים הצפוני, במטרה שפחמן שיילכד במדינות אירופאיות יאוחסן בהם. דנמרק כבר החלה במהלך של ייבוא פחמן ממדינות אחרות ואיחסונו בבארות נפט ישנות בים, במטרה לאזן את כמות פליטות הפחמן של המדינה. ארצות הברית הקצתה 3.5 מיליארד דולר למענקים לתפיסה ישירה של פחמן מהאוויר. וסין מתקדמת במהירות בפיתוח טכנולוגיות לכידה, אחסון ושימוש בפחמן, והצפי הוא שהן יתפסו פחמן בהיקף של 1.4-0.6 מיליארד טון עד 2050, ו-1.8-1 מיליארד טון עד 2060.
כמובן, אסור לנו להסתמך על תפיסת וקיבוע פחמן בלבד במאבקנו במשבר האקלים: רבות מטכנולוגיות אלה נמצאות עדיין בשלבי פיתוח ראשוניים יחסית – כשהמאבק במשבר האקלים חייב להיות מיידי. מדובר בצעד נוסף שיש לנקוט בו, לצד צעדים מרכזיים כמו השקעה באנרגיות מתחדשות והפחתת התלות שלנו בדלקי מאובנים. עם זאת, לטכנולוגיות אלה יכול להיות תפקיד משלים חשוב מאוד בתהליך.
ישראל – מובילה עולמית עתידית?
ישראל יכולה וצריכה להצטרף למהלך העולמי הזה. למעשה, היא אף יכולה להיות מובילה עולמית בתחום של פיתוח טכנולוגיות ויכולות לתפיסה וקיבוע של פחמן. לא מעט סטרט-אפים וחברות ישראליות כבר עוסקים בתחום, תוך משיכת השקעות בינלאומיות לישראל. הפוטנציאל הכלכלי שאותו מזהים המשקיעים טמון בכך שטכנולוגיות שמפחיתות את כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה מייצרות קרדיטים לסחר בפחמן שנסחרים בשווקים בינלאומיים – כלומר, חברות שמחויבות לאפס את פליטת גזי החממה שלהן יכולות לרכוש אותם כדי לקזז את הפחמן שהן פלטו. פוטנציאל כלכלי נוסף נובע מהאפשרות לייצר חומרי גלם. ולכל זאת מצטרפת מוטיבציה חזקה למנוע את המשבר האקלימי.
הפוטנציאל הטמון בישראל הומחש היטב בכנס הבינלאומי לתפיסת וקיבוע פחמן, שנערך בתל אביב בחודש שעבר – בהמשך לכנס הישראלי הראשון בתחום, שנערך שנה קודם בשיתוף פעולה של משרד החוץ עם מספר גורמים נוספים, ושיצר את התשתית להקמת אקוסיסטם ישראלי מתפתח בתחום.
בכדי לממש את הפוטנציאל שלה ולהיות מרכז עולמי לפיתוח טכנולוגיות תפיסת וקיבוע פחמן, ישראל יכולה לנקוט בכמה צעדים, ובהם: עידוד הקמת חממות חדשנות בתחום, חיזוק המחקר האקדמי והיישומי בנושא, הקצאת תקציבים לפיתוח (כמו שעושה ארה"ב), הצבת יעדים לתפיסת וקיבוע פחמן בישראל, הטמעת הנושא בענפי החקלאות המתאימים, בחינת האפשרות של קיבוע פחמן בבארות גז בישראל, הקמת שוק לאומי או הצטרפות לשוק בינלאומי למסחר בפליטות ועוד. צעדים אלו ימתגו את ישראל כמדינת חדשנות שפועלת למען מתן פתרון לסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום העולמי, יחזקו את המשק והכלכלה וייצרו אפשרויות והזדמנויות כלכליות רבות.
השגריר גדעון בכר הוא השליח המיוחד לשינוי האקלים ולקיימות במשרד החוץ.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
