אחת הסוגיות המרכזיות והמשמעותיות שעומדת לפתחה של הממשלה החדשה, ממשלת השינוי, היא העברת חוק התקציב. לכולם ברור שאחרי כמה שנים בלי תקציב, ובטח נוכח המאבק המתמשך בקורונה, חייבים יציבות כלכלית וגם בשורה חדשה. אולם לצד חוק התקציב עומד גם חוק ההסדרים, המאגד תיקוני חקיקה שהממשלה רואה צורך באישורם בכנסת כדי ליישם את מדיניותה ותוכניותיה הכלכליות. ואם יש רושם שהפעם התקציב יהיה אחר, כי הרי הקואליציה אחרת, מבט בטיוטת חוק ההסדרים מראה שאין חדש תחת השמש, כי אולי הממשלה חדשה, אבל התוכניות ישנות.
אחד הנושאים המדאיגים בחוק ההסדרים הוא נושא טיוב הרגולציה הסביבתית, או בשם יפה יותר "רגולציה סביבתית חכמה". הבעיה היא שיש בלבול מהותי בין בירוקרטיה לרגולציה, ובמסווה של התייעלות, שקיפות ותועלות כלכליות, השינוי המוצע מבקש להקטין את כוחו של המשרד להגנת הסביבה ולהמיט עלינו סכנות רבות. הבעיה המרכזית העולה מהמהלך היא הניסיון לייצר משוואה חדשה בין העלויות הישירות המושתות על פרויקטים גדולים של תשתיות ופרויקטים תעשייתיים בשל רגולציה סביבתית, כלומר העלויות בשל הדרישות לקבלת היתרים ואישורים והצבת הגנות סביבתיות, לבין העלויות העקיפות, כלומר העלויות החיצוניות של הפרויקטים הללו וההשפעה שלהם על הסביבה הטבעית והאנושית. וכך באצטלה של שיקולים כלכליים וטובת המשק נקבל פגיעה בבריאות הציבור ובאיכות הסביבה.
הנחת היסוד שמשתמעת מעיון בהצעת חוק ההסדרים היא שדרישות הרגולציה הסביבתית, למשל דרישות חוק אוויר נקי והדרישות הסביבתיות ברישוי עסקים, משיתות עלות כלכלית על היזמים הפוגעת ביישום של פרויקטי תשתיות ותהליכים תעשייתיים וברווחיות שלהם. לא רק שההנחה הזו בעייתית מאוד ואף מופרכת, הרי שמטרת הרגולציה הסביבתית היא להבטיח שהשקעה בטכנולוגיה נכונה, אמצעי הגנה ועוד, כלומר בעלויות ישירות בהקמה ובתפעול של פרויקטים ותהליכים עם פוטנציאל לזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים, תמזער את העלויות העקיפות של תחלואה, תמותה ופגיעה במערכות אקולוגיות ובמגוון ביולוגי. ושלא תבינו אותי לא נכון, כבר היום המשוואה כלל לא מאוזנת, כיוון שהעלויות החיצוניות האמיתיות לא מגולמות היום בפרויקטים שכאלה, והמזהם לא משלם - אלא הציבור.
רק לאחרונה הוציא המשרד להגנת הסביבה דו"ח בנוגע לעלויות החיצוניות של פליטות לאוויר, והראה שיש לפליטות הללו תג מחיר גבוה, אפילו גבוה מאוד. וכאמור הפליטות הללו הם לאחר יישום הרגולציה הסביבתית הקיימת.
ההצעות בחוק ההסדרים החדש לא מתייחסות לטיוב הרגולציה במובנים של הפחתת בירוקרטיה, למשל לקבוע מתודולוגיה ברורה להסדרה של התקינה הסביבתית בישראל על מנת לייצר וודאות בתחום, או לרכז את הרגולציה במקום אחד ולהקל את התהליכים על היזמים. הן למעשה מתייחסות להפחתת הרגולציה. כך למשל מוצע להפקיע מהמשרד להגנת הסביבה סמכויות ברישוי עסקים ולהעביר את הסמכות לתת אישור לקביעת התנאים הסביבתיים של עסק הדרוש ברישיון לידי ועדה חיצונית, שהגנת הסביבה לא ממש לנגד עיניה, כאשר המשרד להגנת הסביבה הוא רק משקיף. זאת ועוד, השינויים המוצעים בחוק רישוי עסקים מבקשים לקשור בין יישום הדרישות לבין העלות של היישום, ובכך מעקרים אותו ואת מטרותיו.
נושא נוסף בחוק ההסדרים החדש הוא הקמת מנגנון חדש שיאפשר למבקש ההיתרים הסביבתיים להגיש השגות על הדרישות הסביבתיות בשל עלויות גבוהות למנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, שאף חייב להיוועץ עם גורמים חיצוניים בתחום. כל אלה גם ללא שקיפות ציבורית או אפשרות מקבילה לציבור להגיש את השגותיו לגבי ההיתר. ושוב המשוואה המסתמנת היא הפחתת עלויות במקור על היזם והגדלת העלויות בקצה על הציבור.
דרישה נוספת בחוק היא לאיחוד ההיתרים השונים שהמשרד נותן, היתר הזרמה לים, היתר רעלים ועוד, ומתן היתר אחד למשך 10 שנים. הבעיה המרכזית העולה כאן היא שהתחום של הגנת הסביבה כל הזמן משתנה ומתעדכן, וכך גם הטכנולוגיות וההגנות, ולכן אין סיבה לקבע את עצמנו לעשור קדימה.
הרגולציה הסביבתית, שמטרתה להפחית ולהסדיר את ההשפעות הסביבתיות של תהליכים שונים במשק, משפיעה על ענפים רבים במשק. מבחינה כלכלית הרגולציה מבקשת להשקיע מראש השקעות ישירות כדי למנוע את ההשקות העקיפות והחיצוניות של התהליכים. אין ספק שצריך ואפשר לבחון ולטייב את הרגולציה גם בתחום הסביבה. אבל המנגנון המוצע בחוק ההסדרים מבלבל בין בירוקרטיה לרגולציה, ולא רק שהוא לוקח מהמשרד להגנת הסביבה סמכויות מרכזיות ומרוקן אותו כמעט מתוכן, הוא גם מבקש להקל על היזמים במשק בעלויות הישירות מבלי לשקלל נכונה את העלויות העקיפות, ועל כך כולנו נשלם ובענק.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
