חייו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, היו רכבת הרים רגשית לא פחות מהמפגשים שלו עם מטופליו. מצד אחד הוא זכה להערכה רבה על התורה שפיתח, שהציבה את הלא-מודע במרכז חקר הנפש; מנגד, הוא סבל מאובדנים קשים בחייו, חווה אנטישמיות ונאלץ לבסוף להימלט מאימת הנאצים. גם בעיסוקו המקצועי והמחקרי הוא לא הפסיק לשאול שאלות ולא הרגיש שהגיע למנוחה ולנחלה – או כפי שניסח במכתב לנסיכה מארי בונפרטה: "הפסיכולוגיה היא ללא ספק היפה בנשים, אך האביר שלה נותר מאהב אומלל".
גם הבמאי יאיר קדר חווה קשת רחבה של רגשות כשניגש לעסוק בדמותו, במהלך העבודה על סרטו התיעודי החדש "פרויד. האאוטסיידר". "בשנה הראשונה הערצתי אותו והתפעלתי, בשנה השנייה גיליתי את כל השגיאות ולא יכולתי לסבול את הדמות, בשנה השלישית נרגעתי והתחלתי לקרוא את פרויד ולנסות לתקשר איתו ישירות – לא דרך מושגים שלו או דרך רעיונות של אחרים לגביו", נזכר קדר. "ניסיתי להקשיב לו ממרחק הזמן, וגיליתי את המורכבות שלו, את החן שלו, את ההומור, את היכולת שלו לקלוט דברים. זו הייתה חוויה באמת משמעותית בתור יוצר סרטים, לבלות ככה כמה שנים עם זיגמונד פרויד, ואני אסיר תודה על זה".
הסרט על פרויד, ה-19 במספר במיזם "העברים" העוסק בחייהם של כותבים ואנשי רוח יהודים שהטביעו את חותמם, יוקרן ביום ראשון הקרוב (5.1) במעמד הבמאי במסגרת תחרות הקולנוע הישראלי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, וב-13 בינואר הוא יוקרן בספרייה הלאומית בירושלים. באביב הסרט צפוי להיות משודר בכאן 11.
אפשר לראות בסרט איך פרויד סיפר במכתב לחברו וילהלם פליס שהגיע למסקנה שהוא מאוהב באימו ומקנא באביו, ורואה בכך התרחשות אוניברסלית. אחרי שהוא תיאר איך המוות של אביו טלטל אותו, הוא כתב שהתחיל להבין שמות אב הוא המאורע המשמעותי ביותר בחייו של גבר. עד כמה אפשר להעריך שהביוגרפיה האישית השפיעה על התיאוריות של פרויד, ואולי גם הובילה אותו להכללות?
"זו שאלה מעניינת – עד כמה הניסיון האישי של פרויד הוביל אותו לתגליות ולתיאוריות שלו. אפשר לומר שבוודאי בשנים הראשונות הוא מגיע לתגליות דרך התבוננות – גם על עצמו וגם על מטופלים, והוא מייצר מסקנות, מייצר הכללות, ואלה יהיו התשתית לחשיבה שלו. אז די מרתק לראות איך הוא מקים מפעל שלם של פסיכולוגיה אנושית ומשתמש בעצמו כשפן ניסיונות. לפעמים זה יוביל להכללות, לטעויות, לעיוורון, אבל פרויד לא מהסס לשנות כיוון או לתקן. וזה מרשים אצלו – יכולת לחקור את האמת ולתקן מסלול".
6 צפייה בגלריה
יאיר קדר. "ניסיתי לתאר גם את פרויד של השוליים, פרויד המיעוט, פרויד שמתבונן מבחוץ"
(צילום: זוהר גור אריה)
היום בלימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטאות כבר בקושי לומדים את כתביו של פרויד. הקהילה הפסיכולוגית העכשווית מתייחסת בביקורתיות או בביטול לכמה מהתיאוריות שלו, כמו התיאוריות על תסביך אדיפוס או קנאת פין. בהתחשב בכך שזה המצב, עד כמה הדמות שלו רלוונטית גם היום?
"בתחילת העשייה של הסרט ערכתי כמה בדיקות – למשל עד כמה מלמדים פרויד באוניברסיטאות משמעותיות במערב – וראיתי שהוא נלמד בכולן. באופן משונה, פחות בפסיכולוגיה, אבל בחוגים אחרים. אז בעוד חלק מהרעיונות של פרויד עודכנו עם הזמן, לעיתים נפסלו, לעיתים פותחו, אין ספק שהוא אחראי במידה רבה על התשתית.
"מעבר לזה, הוא הצליח בעצם להחדיר לזהות שלנו ולדרך שבה אנחנו תופסים את הנפש שלנו כמה מושגים שאי-אפשר לחשוב על עצמנו בלעדיהם. הלא-מודע, המשמעות של החלומות, כמה מיניות היא טעונה, מורכבות היחסים עם ההורים ועוד סדרה ארוכה של תפיסות שהוא חולל אותן. אז מצד אחד אולי הוא פחות בחוד החנית של לימודי הפסיכולוגיה, אבל מצד שני פרויד נמצא בכל מקום. הוא סוג של סופרסטאר, מספר סיפורים יהודי, דומה לישו או בוב דילן, שעשה מעשה יסודי מאוד בעולם. בסרט לא ניסיתי לשפוט אותו בשיפוט עתידני, כלומר להסתכל עליו לפי הערכים של עכשיו, אלא לתפוס אותו כפי שהוא היה בתקופתו".
מודל חילוני מרשים
"פרויד. האאוטסיידר" הוא סרט פואטי, עדין ומעורר מחשבה. הוא משלב תובנות של פסיכואנליטיקאים והיסטוריונים עם מכתבים אישיים של פרויד, קטעי ארכיון נדירים ואנימציה ממוחשבת. בעזרת כלי ההנפשה, דמותו של פרויד קמה לתחייה כשהיא נוסעת ברכבת במרחב סוריאליסטי שמזכיר חלום ומסמל את התת-מודע של אחד היהודים המשפיעים שפעלו במאה ה-20 ובכלל.
"הרעיון למוטיב הוויזואלי והסמלי המרכזי של הסרט – הרכבת, רכבת התת-מודע – הגיע כמובן באופן לא מודע, דרך חלום", מגלה הבמאי. "היה לי מעניין לראות כמה רכבת היא מושג טעון אצל פרויד וגם אצלנו. היום רכבות הן סמל יהודי טרגי, כמובן. בימי פרויד הן מה שמחבר את העולם, כמו המטוסים בדורות שלאחר מכן, או האינטרנט כיום. פרויד בילה הרבה ברכבות, היו לו חלומות אימה על רכבות, אחד מהכלבים שלו מת בתאונת רכבת, אחיו היה מהנדס רכבות נודע. לפרויד היו חרדות סביב רכבות וחלומות סביב רכבות, ובייחוד הוא המשיל את הטיפול הפסיכואנליטי לנסיעה ברכבת – על הצופה לתאר את הנוף שנראה לנגד עיניו. לא להוסיף פירושים, לא להכניס משמעות, רק לתאר את מה שאתה רואה, את מה שחולף על פניך".
בתחילת הסרט מתוארת ההתמודדות של פרויד עם אנטישמיות. באחד המקרים בילדותו בווינה, אדם אנטישמי העיף את הכובע של אביו ברחוב, אבל האב לא הגיב כלל על ההתגרות, וזיגמונד הצעיר התאכזב עמוקות מחוסר התגובה של האב. עד כמה הוא היה ער לסכנה בזמן אמת? יכול להיות שהוא התכחש לה? רק ב-1938 הוא ברח מאוסטריה, אחרי שכבר סופחה לגרמניה הנאצית.
"אני חושב שפרויד קיים יחסים מיוחדים עם היהדות שלו. הוא מעולם לא הכחיש אותה, אבל לא היה ברור לו מה המשמעות שלה ולמה היא מחייבת אותו, והוא לא לגמרי היה ערני למידת האנטישמיות שסביבו. אז היו לו יחסים מורכבים עם היהדות שלו, אבל חזקים מאוד. העובדה שהוא היה מיעוט יהודי בעיר אנטישמית אילצה אותו להתחזק ולגבש זהות שהוא יצר מתוך עצמו. הוא התחזק מתוך קושי, האתגר חישל אותו. להבדיל מאיתנו, שיודעים מה קרה בהמשך ההיסטוריה, הוא היה בן תקופתו תמיד. אז הוא ראה את הדברים באופן מוגבל, ולפעמים הוא לא ראה".
עד כמה הוא היה מחובר לזהות היהודית? "בעיניי הוא מודל חילוני מרשים. דוגמה ליהודי גאה מאוד, אבל חילוני לחלוטין, ובעל חשיבה ביקורתית, חדה, מפוכחת", אומר קדר. "אני חושב שהחוויה שחווה פרויד – לנסוע ברכבת במציאות שבה לגיטימי שיגידו לך 'יהודי מלוכלך' – היא כמעט חוויה עכשווית עבורנו. הביוגרפיה של פרויד מהדהדת את ההווה, ואולי אפשר ללמוד ממנו כמה לקחים על מה שאפשר לעשות כדי להתמודד עם איבה, דעות קדומות ואלימות".
6 צפייה בגלריה
פרויד מחייך לאחר ששיחק עם כלב ונתן לו אוכל, מתוך סרט ביתי
(צילום: Library of Congress)
למה בחרת בשם "פרויד. האאוטסיידר" לסרט? זה מתקשר גם להיותו יהודי ובן למיעוט בסביבה לא יהודית?
"זה שם פרדוקסלי – פרויד הוא האיש שבפנים. הוא מיסודות החשיבה המודרנית, ומי שאנחנו לא יכולים לחשוב את עצמנו בלעדיו. הוא לב הממסד של התרבות. אבל מצד שני, דרך הסרט אני מנסה לתאר אותו גם בצורה שונה והפוכה – את פרויד של השוליים, פרויד המיעוט, פרויד שמתבונן מבחוץ".
"אני שייך לגזע שהואשם בימי הביניים בכל המגפות. התנסויות כאלה גורמות להשפעה מפכחת מפני האמונה באשליות", כתב פרויד באחרית ימיו במכתב לסופר רומן רולן. "חלק ניכר מחיי הוקדש לניסיון לנפץ אשליות, אבל אם יש אשליה שכדאי להאמין בה ולו באופן חלקי, זו האשליה – שנלמד להסיט את הדחפים ההרסניים שלנו מבני מיננו, כיצד להפסיק לשנוא איש את רעהו בגלל הבדלים זניחים ונפסיק להרוג זה את זה בעבור רווחים עלובים. שנפסיק לנצל את הישגי הקִדמה כדי לשלוט בכוחות הטבע באופן שיביא לחורבננו. בלעדי האשליה הזו, איזה עתיד מצפה לנו?".
משחק עם הכלב
קדר נעזר בסרטים ביתיים יוצאי דופן של פרויד, שמראים אותו בסיטואציות יומיומיות. "את רובם צילמה חברתו הנסיכה מארי בונפרטה. הם מצויים בספריית הקונגרס, נסעתי לשם כדי לצפות בהם וגיליתי אוצר", הוא משתף. "הם מרשימים, אינטימיים. רואים בהם למשל ארוחת ערב משפחתית בווינה, את פרויד משחק עם הכלב שלו ומצחקק, או פותח מכתבים בגינה בחופשה ליד רעייתו מרתה, משחק עם הנכדים שלו, קורא או מקשיב לחבר".
את המכתבים הנבחרים של פרויד הוא ליקט ובחר בקפידה. "פרויד כתב 20 אלף מכתבים. זה המון. רובם בגרמנית. אז לא קראתי את כולם, אבל ערן רולניק, היועץ המדעי של הסרט, קרא את רובם. אני ערכתי חיפוש גדול וקראתי דרך תרגומים. המכתבים נגישים בכל מיני ארכיונים, אז לא הייתה בעיה של נגישות, אלא של התמצאות. איך למצוא את המשפטים הנכונים והנוגעים בתוך כל מכתב, ואיזה דיוקן של פרויד אני רוצה לשרטט דרך הציטוטים האלה", הוא מסביר.
בסיום הסרט התעכבת על הטלטלות שספג פרויד עם מותה של בתו סופי ומותו של נכדו היינץ (היינלה). אפשר לומר שגם הטרגדיות האלה, והמגע הישיר עם המוות של צאצאים שאינו כדרך הטבע, השפיעו על כתיבתו ומחקריו?
"אני חושב שגם בהשראת התקופה הזו שכולנו חווים, הסרט עוסק לא מעט במוות שחווה פרויד. לא מרבים לעסוק בזה, שהוא חווה גלים של מוות – באזור העשור השביעי לחייו הוא איבד את בתו, את נכדו ואת אימו. תהיתי איך פרויד התמודד עם החוויות העוצמתיות האלה. בתחילת העבודה על הסרט זו הייתה החידה שלי – מה פרויד יכול להגיד לנו על ימינו? מה פרויד היה אומר לנו עכשיוֹ? דרך ההתמודדות שלו עם מוות קרוב, חשבתי שנוכל לראות מה פרויד עשה ואיך האיש הזה התמודד. אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל מעניין לראות את ההתמודדות של פרויד עם המוות, ואיזו עוצמה הוא יצר מזה".
