מדינת ישראל נמצאת כבר למעלה משנה במלחמה בת כמה חזיתות, כאשר 101 חטופות וחטופים עדיין נמצאים בעזה וכולנו מחכים לשובם הביתה. לכן, העובדה שדווקא בעת הזו, באמצע מלחמה, הממשלה דוחפת להעביר חוק אקלים חדש, וכמה שיותר מהר, עשויה להיראות מפתיעה.
האם מדובר בממשלה שוחרת סביבה, שמוטרדת מאוד ממשבר האקלים? או שהעובדה שישראל סובלת ממשבר האקלים כבר היום, בקצב וברמה גבוהים מהממוצע בעולם, הם אלה שדוחפים את השרים לפעול ברצינות אל מול האיום האקלימי? התשובה היא שלילית.
ממשלת ישראל הנוכחית אינה שוחרת סביבה ואינה חוששת ממשבר האקלים - בימים אלו, היא פועלת להקטין את התקציב לשמירה על הטבע והשטחים הפתוחים שלנו, להחליש ולבטל את הוועדות שאמורות לשמור על הסביבה, בין שלל האינטרסים האחרים, והיא ממשיכה לדחוף לחיפושים אחר מאגרים חדשים של גז ונפט פוסיליים, בים וביבשה.
למעשה, העיסוק הממשלתי באקלים בימים אלו הוא לא הרבה יותר מקליפה ריקה - חוק האקלים, בנוסחו המקודם בימים אלו, הוא חוק ליצירת מסגרת עבודה ממשלתית בלבד, וגם היא - חלשה ובלתי מחייבת. היעדים שנקבעו בו הם גמישים לגמרי – הממשלה יכולה לשנות אותם בהחלטה; הוא מלא בחריגים ופטורים, שמעלים את השאלה אם בכלל משהו ממנו ייושם, ומשרד האוצר חולש על סעיפיו, כדי להבטיח שיוכל להדוף כל חשש להפחתת פליטות. מעל לכל אלה, התקציב שיוקצה ליישום החוק – הוא אפס שקלים חדשים.
אז למה בכל זאת החוק מקודם דווקא עכשיו? ייתכן שהתשובה מסתתרת בכותרת - ועידת האקלים של האו"ם, שתתחיל ביום שני הקרוב, 11 לנובמבר, בבאקו, אזרבייג'אן. כמו בכל שנה, מתכנסות המדינות שחתומות על אמנת האקלים (UNFCCC), כדי לעדכן איפה נמצאים המאמצים שלהן להפחית פליטות ולהיערך לשינויים האקלימיים, וכדי לאמץ החלטות נוספות על מנת לקדם את העולם לקראת הפחתת פליטות והתמודדות גלובלית עם הממצאים ההולכים ומחריפים.
הוועידה, שמתקיימת זו השנה ה-29 (מאז נכנסה האמנה לתוקף, בשנת 1995) היא אירוע שממשלת ישראל מעוניינת להגיע אליו כשהיא מנפנפת בחוק אקלים חדש. אלא שהחקיקה מלמדת דווקא על מה שהממשלה לא מתכוונת לעשות: לא להתחייב ליעדים, לא לסלול את הדרך להגיע אליהם, לא לתקצב את יישום החוק, ולא לנצל את ההזדמנות להפוך את ישראל ממדינה מבוססת על דלקים פוסיליים, למדינה המתבססת על מגוון מקורות ובראשם אנרגית שמש מבוזרת וחסכונית.
אז אם הממשלה הייתה באמת מתכוונת לשפר את היערכותה ותרומתה של ישראל למשבר החמור ביותר שמאיים על האנושות, זה מה שהם היו עושים:
1. מציבים יעדים ריאליים ומדורגים, אך מחייבים, משורטטים היטב עם יעדי ביניים, ומשאבים הנדרשים להשגתם.
2. מעודדים את הסקטורים השונים שנדרשים להפחית פליטות (אנרגיה, תחבורה, תעשייה, חקלאות, פסולת, בנייה ועוד) - על ידי עידוד מאסיבי של אנרגיות מתחדשות בדגש על פאנלים סולאריים על גגות, תימרוץ מעבר לכלי רכב חשמליים
3. מטילים מס פחמן - גם על הגז הפוסילי, ומפסיקים בחיפושים חדשים של גז ונפט בים וביבשה.
4. מתקצבים את משרדי הממשלה, עבור למידה, תקנים, והכנת תכניות והכשרות, שייעודם הבטחת מעבר לאנרגיות מתחדשות, מתקצבים השקעה במחקר ובחדשנות אקלימית, בדגש על טכנולוגיות, מתקצבים תשתיות והקלות למעבר לכלכלה דלת פליטות, ועוד.
כל זמן שהממשלה לא פועלת בכיוון הזה, אלא צועדת בנתיב ההפוך, אין לה, ובעיקר אין לנו, מה לחפש בוועידת האקלים העולמית.
ד"ר תמרה לב, מנהלת מדיניות אקלים בחברה להגנת הטבע
