משפחת קדמוני יושבת סביב שולחן האבן במערה. במרכז - צבי בבישול איטי. "לא לגעת, זה חם!" מפצירה אמא אבן בפעוטות תוך שהיא מנגבת את המצ'טה בסינר התבן; "ולא לשכוח את ברכת האוכל". אבא אבן מזדקף בכיסאו ומפשיל את שערות ידיו; "תודה לאמא ששמה לנו צבי על השולחן כבכל ערב שבת, אשת ציד מי ימצא".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אנחנו כבר מכירים ומכירות את זה: אישה נקלעת לאירוע מסוג דייט, שיחת מטבחון או פאנל בתוכנית בוקר שבו צף דיון על יחסים בין המינים. היא מדברת על אי-שוויון בחלוקת העבודה בין גבר לאישה בבית, על פערי שכר, או סתם מתפארת ביכולת שלה להרים משקולות במכון. ואז, זה נשלף: האדם שמולה מתגלה כאנתרופולוג חובב, כארכיאולוג במסווה של עורך דין/ רואה חשבון/ טכנאי מזגנים, ומסביר כי עוד במערות, בין אבות אבותינו ואמהות אמהותינו הפרה-היסטורים הייתה חלוקת תפקידים ברורה: הגבר היה צייד, האישה הייתה מלקטת; הראשון היה יוצא עם שחר וחוזר בערב עם ממותה על הכתפיים, בזמן שהשנייה שמרה על הגחלת והילד. זה מסביר הכול, פוסק הפסיכולוג לענייני משפחת קדמוני. זה הטבע שלנו, שלכן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכן, הפילו את אֵת החפירה: טעיתם והטעיתם. כלומר, כוונותיכם (וכוונות ארכיאולוגים, אנתרופולוגים ופסיכולוגים אבולוציוניים) היו טובות - להסביר איך הטבע חילק לזכר ולנקבה תפקידים שונים המתכתבים עם מאפיינים הישרדותיים מולדים, ולא חלילה אסופת גברים שכל הדבר הזה די סידר אותם בעולם. אך מחקר מקיף חדש, שבחן עשרות תרבויות קודמות ונתמך במחקרים נוספים מהשנים האחרונות, מוכיח כי זה מיתוס; תפיסה מוטעית של תפקידים "טבעיים" נפרדים לנשים ולגברים, שהייתה להנחה רווחת במדעי החברה, סיפקה פרנסה ליועצות דייטינג ונידבה נימוקים לאלה שמתגרדים לנוכח נשים שמאתגרות תפיסות עולם ושיח שמרני. האמירה משנות ה-70 של הפמיניסטית האוסטרלית אירינה דאן מתגלה כנכונה, שכן כעת מתברר כי גם האישה הקדמונית הייתה זקוקה לגבר כפי שדג זקוק לאופניים.
בשנים האחרונות החלו אנתרופולוגים לחשוד בחלוקת התפקידים הפרה-היסטורית, כשחזו בנשים בחברות שבטיות צדות במיומנות מרשימה. בשנות ה-80, למשל, הם ראו איך נשות שבט האגתה מהפיליפינים צדות חזירי בר ואיילים עם חץ וקשת, ואיך נשים ביערות הגשם בברזיל שיפדו פאקות (מכרסמים שנראים כמו טפיר) עם מצ'טות. תצפיות מהניינטיז תיארו ילדות בנות חמש צדות יחד עם הסבתא רבתא שלהן דורבנים במרכז אפריקה. לא בדיוק רקמה לאור מדורה. פריצת הדרך המשמעותית הייתה מחקר משנת 2020 שהעמיד רשמית ארכיאולוגים על טעותם, כשכלל סקירה של קברים פרה-היסטוריים באמריקה הדרומית והצפונית וגילה כי כמעט חצי מהשלדים שנחשפו כשלצידם כלי ציד היו בעצם נשים. אופס.
ועכשיו, במחקר שפורסם בסוף יוני האחרון בכתב העת המדעי PLOS ONE, צוות בינלאומי של מדענים התמקד בלמעלה מ-60 חברות קדומות וגילה שנשים צדו בכמעט 80 אחוז מהן. לא זאת בלבד: 87 אחוז מהן עשו זאת במכוון, ולא סתם נאלצו להגן על עצמן בספונטניות כשנתקלו בג'ונגל באיזה ברדלס. "הן פשוט קמו בבוקר ויצאו לצוד", אמרה האנתרופולוגית הביולוגית קארה וול-שפלר, "זו הייתה העבודה שלהן". איך אומרות? כל אחת סוחבת איתה תיק קטן, ובו חניתות, מצ'טות, סכינים וקשתות. לפעמים גם היה תינוק על הגב.
"המחקרים האחרונים מעודדים אותנו להסתכל על דברים שאולי התעלמנו מהם קודם לכן, בגלל דעות קדומות שהשפיעו על פירוש הנתונים", אומרת ד"ר יונת אשחר, מתמחה בהתנהגות בעלי חיים שמאמריה, המתפרסמים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, מתמקדים, בין היתר, בתרבויות פרה-היסטוריות ופסיכולוגיה אבולוציונית; "אני לא מנסה פה להשמיץ את החוקרים, לכולנו יש דעות קדומות. כל עוד מדע יהיה מפעל אנושי אז יהיו הטיות כאלה".
ובכל זאת, זה מערער את התפיסות המסורתיות על תפקידים מגדריים בחברה האנושית.
"זה מערער חלק מהפסיכולוגיה האבולוציונית, שלדעתי כבר הייתה מעורערת די הרבה זמן, כי הרבה פעמים אנשים בחרו להתמקד בדברים מאוד מסוימים, להגיד 'גברים היו מנהיגים ונשים עסקו בעבודות בית אז זה התפקיד הקבוע שלהן'. אבל זו לא חלוקה של מאה אחוז ואפס אחוז. אי אפשר להתבסס על ציידים ומלקטות כדי להגיד, 'נשים התפתחו להיות אלה שמטפלות בילדים וגברים הם אלה שיצאו מהמערה ועבדו', כי אנחנו רואים שזה לא ככה. החלוקה הזו תמיד הייתה מגוחכת, כי גם אם את אומרת שנשים היו לקטיות וטיפלו בילדים, אז הרי גם זו עבודה חשובה וקשה, אבל בסופו של דבר גם זה לא היה נכון".
אז לא החברה המודרנית הגתה את הפמיניזם.
"נכון, לא אנחנו המצאנו את הרעיון שנשים יכולות לעשות פחות או יותר אותו דבר כמו גברים. בהרבה תרבויות נשים צדו לצד גברים, זה מראה מבחינה אבולוציונית ביקורת שיש כבר הרבה זמן, על זה שחלק מהפסיכולוגיה האבולוציונית היא כמו סיפורי 'ככה זה'. כלומר בונים סיפור כדי להסביר למה מצב שאנחנו לכאורה רואים כיום נוצר. המחקרים האלה מראים שהסיפורים האלה על התפקידים שצריכים להיות לגברים ונשים הם סיפורים שאין להם באמת על מה להסתמך. הטבע שלנו כנראה לא נקבע על ידי דבר אחד, ההתנהגות שלנו נקבעת גם על ידי גנים וגם על ידי החברה והחינוך שאנחנו מקבלים, ונשים יכולות לצאת החוצה, לחפש הרפתקאות, להיות אסרטיביות ולהנהיג חברה".
המחקרים האחרונים לא מפילים מהכיסא את פרופ' דפנה יואל, חוקרת מוח ומגדר בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. "זו ביקורת פמיניסטית מאוד ותיקה על פסיכולוגיה אבולוציונית, שסברה שרק גברים צדים ונלחמים, ובכל פעם שמצאו שלד עם אביזרי מלחמה חשבו שזה גבר", היא פוסקת; "זה באמת המיתוס הזה של גברים ממאדים נשים מנוגה, שקיים בדת כמו בסיפורי הבריאה בתנ"ך, המיתוס שמסביר את התפקידים החברתיים הלא-שוויוניים, ש'ככה אלוהים ברא'. והעניין עם מיתוסים הוא שכמו פראיירים הם לא מתים - אלא מתחלפים, אז כל פעם שיש עדויות שמפריכות את המיתוס זה לא שאומרים, 'אה, טעינו', אלא שהמיתוס משתנה. הביקורת הכי חשובה היא לא לנסות לתקוף את המיתוסים, אלא לדבר על זה שזה לא רלוונטי לשאלה המוסרית של באיזה בעולם אנחנו רוצים ורוצות לחיות. זו שאלה מוסרית, לא מדעית".
כלומר?
"אפשר לראות שהמקום היחיד כמעט שבו אנחנו משתמשים במדע בצורה הזו הוא רק כדי להצדיק הסדרים חברתיים לא שוויוניים. הרי מה זו רפואה? יש לנו מטרה לחיות בלי סבל, בלי כאב ועם בריאות, ואנחנו משתמשים במדע כדי לאפשר לנו את זה, לא בשביל להשתכנע שאנחנו צריכים להיות חולים ולמות. ככה זה בכל דבר אחר, עד שזה מגיע להצדקה של סדר חברתי לא שוויוני, ואז פתאום אנחנו אומרים, 'אה, אין מה לעשות, המדע מראה לנו שככה צריך לחיות'. המבט שלנו צריך לזוז מהשאלה מה זה להיות גבר, אישה, זכר, נקבה - ולעבור לשאלה המוסרית-ערכית של באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. המערכת המגדרית הבינארית היא מערכת שפוגעת ברוב בני האדם, כי רוב בני האדם לא מתאימים לסטריאוטיפ של הגבר ושל האישה. לכל אחד יש פסיפס של מאפיינים והמערכת הזו מדכאת את כולנו. כולנו משלמים מחירים גדולים, ולכן צריך לשנות אותה כדי לחיות בעולם שוויוני שבו יש לכולנו אפשרות לבחור מה שאנחנו רוצים, כל זמן שזה ראוי לבני אדם. ואם משהו ראוי לבני אדם הוא ראוי לכל בני האדם, בלי קשר לאיזה איבר מין יש להם, צבע העור שלהם והדת שלהם. בעיניי זה החזון של העולם שהיינו רוצים לחיות בו".
אז המחקר הזה נחמד, אבל הוא לא צריך לחזק אותנו בשום טענה, לא לכאן ולא לכאן.
"בדיוק. אנתרופולגיה זה דבר מעניין אבל אין לה שום השלכה על העולם שהיינו רוצים ורוצות לחיות בו. המדע יכול לעזור לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים, אבל מה שאנחנו רוצים לא מוכתב על ידי המדע".
היום השיח על תפקידים מגדריים ועל שוויון וזכויות נשים, חזר ובגדול, והדיבור הוא שה"פרוגרס" לא באמת מסייעת לנשים.
"צריך לשים לב שהדיבור הזה קיים רק כשרוצים להצדיק סדר חברתי לא שוויוני. הממשלה הזו לא בעד להפסיק לשלוח אנשים לבית חולים, היא לא אומרת 'המדע הבין שאנשים בסוף מתים ולכן לא צריך לשלוח אנשים לבית חולים', זו לא הגישה שלהם לכל דבר - ללכת אל הטבע ולגלות מה טבעי. הדת והתרבות הן בדרך כלל בניגוד לטבע. 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו'. מי שטוענים נגד יחסים הומוסקסואליים שהם 'כנגד הטבע', לא יהפכו להיות בעד יחסים כאלו כשילמדו שהם מאוד נפוצים בטבע. הסיבה שהם מתנגדים ליחסים הומוסקסואליים היא שבתרבות שלהם זה אסור, והם משתמשים בטבע כדי להצדיק את האיסור הזה".
זה לא חדש שכולנו רוצים למצוא בטבע ובטקסטים הקדומים סימוכין לאמונות שלנו. רק כשניגשים אל המדע או אל הטקסטים הקדומים, יש לזכור גם מי כתבו אותם ועבור מי. את מי שירתו הממצאים והטקסטים האלה, ואת מי הם שכחו במערה. כבר ב-1949, עם צאת ספרה המכונן "המין השני", טענה הפילוסופית, הסופרת וההוגה הפמיניסטית סימון דה בובואר כי נשיות היא מושג חברתי, וכי משחר האנושות נכבלה האישה לשונותה הביולוגית, שכן הגבר הוא זה שהגדיר את המציאות, ולפיכך יצר חברה בדמותו שהשפיעה גם על תפיסתן של נשים את עצמן. גם פרשני ארון הספרים היהודי, כך מתברר, חטאו פה ושם בגזלייטינג.
"החברה התנ"כית היא פטריארכלית, אבל לנשים בתנ"ך היה המון כוח, הן היו מאוד משמעותיות לנרטיב", אומרת נטלי מרכוס, יוצרת סדרת הסאטירה "היהודים באים". "בתפיסה שלי, העובדה שהנשים בתנ"ך הן חזקות ולוחמות הפחידה גברים, מה שגרם לפרשנויות מאוחרות להקטין אותן ואת מקומן בנרטיב. היסטורית, הנשים הן מאוד חשובות. נכון שמספר הנשים בתנ"ך הוא לא כמספר הגברים, אבל כשיש נשים הן מאוד חזקות, מאוד מתוחכמות, מאוד חכמות, מנהלות את הגברים כדי להוביל את הסיפור לאן שירצו.
"אם זו יעל שהרגה את סיסרא, ואם זו דבורה הנביאה שלא רק הובילה את העם למלחמה, אלא שברק לא הסכים לצאת לקרב בלעדיה. ב'היהודים באים' עשינו מערכון על דבורה הנביאה, שבאים אנשים מסביבה ושואלים, 'מי מטפל בילדים כשאת באה להתנבא? בעלך, לא אכפת לו שאת ככה?'".
אז גם בתנ"ך יש סממנים לכך שלא כולן היו מלקטות.
"הנשים לא היו שם רק כאמהות, אלא גם כלוחמות. תחשבי על שמשון ודלילה, על מגילת אסתר. כאמור יעל שהרגה את סיסרא. בת-שבע, שהייתה צריכה 'לסובב' את דוד המלך כדי להמליך את שלמה, זו מישהי שהתעסקה בפוליטיקה הכי חשובה בממלכה. אם את לומדת את התנ"ך במובן הליברלי שלו את נחשפת לנרטיבים אחרים, לנשים חזקות שלקחו את הגורל לידיים שלהן. אבל בטקסט המקראי יש הרבה אופציות לפרשנות, והפרשנים תמיד חיפשו בטקסט מה שיאשש את העמדה שהם באו איתה".
אוקיי, אז הקטינו, צימצמו ופירשנו אותנו לא נכון. אולי הסבתות הקדומות שלנו עשו הרבה יותר מלנגב קקי גב קדמוני, אבל בסוף הונצחו כמלקטות גרידא. סליחה, האם זו לא עבודה שוות ערך לריצה בשדות? מדוע טיפוח העתיד של השבט - ילדות וילדים - אינו מקבל מקום של כבוד בתרבות הקדמונית ובתרבות של ימינו? פרופ' אורלי בנימין, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן העובדת עם התוכנית ללימודי מגדר, טוענת שהטרמינולוגיה אינה תמימה, ושהיא קשורה בקשר הדוק וישיר לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה. "דיכוי נשים בחברות פטריארכליות מתאפשר באמצעות הדיכוטומיה, למשל החשיבה האוטומטית שמחברת נשיות אל הפרטי, נגיד זו שמלקטת, לבין הציבורי - הציד - ששם מתנהלים הדברים החשובים באמת, הפעילות הפוליטית-כלכלית החשובה. זה בעצם להגיד שנשים הן לא חלק מזה, כשבמציאות נשים פעילות כלכלית ותורמות למשקי הבית ולנכסים שלהן מאות שנים".
ולא רק בתקופת הציד.
"זה נכון שבאירופה שללו מנשים את האפשרות להחזיק בדרכון ושבארה"ב, עם התיעוש, התחזק האידיאל שאישה צריכה להיות בבית ושמשאת נפשה צריכה להיות עיצוב הפנים של הבית שלה. אבל כבר המון שנים, במיוחד נשים שחורות ונשים בעוני - עובדות, מתפרנסות, בונות לעצמן עסקים קטנים, נותנות לעצמן היתר. אבל המציאות לא מבלבלת את המבנה התרבותי. יש לנו נשים שעושות בלי סוף, בהרבה מישורים. אבל הכרה בערך הכלכלי של העשייה? טיעון פמיניסטי אחד חשוב הוא על עבודת הטיפול. במשך עשרות שנים, כל העבודה הקשה שאנחנו עושות במרחבי הטיפול שלנו היא עבודה שהערך הכלכלי שלה הוא עצום, אבל עד עכשיו לא לוקחים אותו בחשבון כשמחשבים תל"ג".
כלומר לא מתגמלים אותנו על עבודת ה"ליקוט".
"לא רק שמדינות לא מוכנות לתגמל על זה, אלא שכאשר נשים מחליטות להפוך את עבודת הטיפול הזו לפרנסה שלהן - מענישים אותן בעוני, כי לא נפרגן לך את הערך הכלכלי האמיתי של עבודת הטיפול שאת עושה. והיום המון נשים לא מסכימות להיות במצב הזה והן מסתלקות לתחומים אחרים שבהם יש להן סיכוי להיחלץ מעוני. אבל בגלל התפיסה הקשה והאכזרית הזו, שלפיה המבנה הפטריארכלי לא יכול להכיר בערך הכלכלי של עבודת נשים, אז למה לנו להכיר בזה שנשים יכולות לצוד ולהילחם ושהן גם צדו ונלחמו? אם נכיר בזה, נזעזע את הסיפור הזה שמספרים לנו מגיל אפס על 'איפה אבא? אבא הלך לעבודה, הוא יביא לך בערב מתנה, ואמא לא עושה כלום. מה שאמא עושה זו אהבה, זו לא עבודה'. ועל זה מלבישים את הקונפליקט של משפחה-עבודה, כי כביכול האישה שיוצאת לעבודה היא זו שלא יכולה לעמוד בחסך שנגרם לילדים שלה".
אז מה עושות עכשיו, משגילינו שאבות אבותינו ואמהות אמהותינו היו דווקא די שוויוניים? ובכן, אותו דבר. חלקנו נצא מהמערה כדי לצוד תלוש משכורת, חלקנו נישאר בה כדי לטפל בילדים. חלקנו נעשה גם וגם, שהרי זה ג'ונגל שם בחוץ, ומי יכולה להרשות לעצמה ללקט כיום בנחת כשהשכירות על המערה נוסקת וקפה מחוצה לה עולה 18 שקלים. מה שבטוח זה שבפעם הבאה שנפגוש אדם קדמון שיספר לנו שמקומנו פנימה כי הטבע הפרימיטיבי שלנו קורא לנו, נוכל לספר לו שזה בולשיט. שכבר במערות, הרבה לפני שהוקם החוג למגדר, גברים ונשים ראו מעבר להגדרות, ופשוט התמקדו בלהיות בני ובנות אדם שמבינים שבלי שיתוף פעולה, פשוט לא נשרוד.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.23
