15 שנים אחרי שנגה גיל בשיא (52) עזבה את בית הספר שקד בשדה אליהו ועברה לתפקידי ניהול, וכשהיא בעיצומה של מערכת בחירות לראשות המועצה האזורית עמק המעיינות, התקשרה אליה ד"ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך. "היא נתנה לי צו 8 חינוכי והייתה מאוד נחושה שאקים מאפס בית ספר חדש, בזמן שיא, שיקלוט כאלף תלמידים שפונו מיישובי הצפון", סיפרה גיל בשיא, שנענתה לאתגר החינוכי.
בית הספר, שנקרא "מרחב חינוכי כנרת" והוקם במבנים השייכים למכללת כנרת, מיועד לתלמידי ז'־י"ב. "המטרה היא שהם לא יצטרכו לחוות, נוסף לכל קשיי הניתוק, גם חוסר מעש. העתיד שלנו בילדים האלה, שעברו גם את תקופת הקורונה. אסור לנו כמדינה לאבד אותם, זו האחריות שלנו להעניק להם יציבות, ביטחון ותקווה. לא הייתה לי דילמה, אמרתי מיד כן. היה ברור לי שאני חייבת לרתום את הניסיון והיכולת שלי לטובת המבצע הלאומי הזה", הוסיפה.
גיל בשיא הסבירה כי "האתגר הראשון שלנו הוא העבודה עם צוות ותלמידים נטולי בית. התלמידים גרים בחדרי מלונות או באכסניות, כשהוריהם ממשיכים לעבוד בתפקידים חיוניים בערי וביישובי הצפון. האתגר השני הוא המחסור הקשה באנשי צוות קבועים. מתוך צוות של כ־150 מורים, רק עשרה אחוזים עובדים במשרה מלאה".
מאיה גורדון פונתה מביתה בקיבוץ דפנה בגליל העליון לקיבוץ האון בעמק הירדן, ושובצה בצוות ההקמה של בית הספר, פועל בשיתוף המועצה האזורית עמק הירדן. "אני באטרף", סיפרה, "זה אחד האתגרים הגדולים שהתמודדתי איתם עד היום. אני מוצאת את עצמי עובדת כל יום עד 23:00, כי אין כלום ואנחנו עושים הכול מההתחלה. כל יומיים מצטרפים אלינו עוד 150 תלמידים, וכל יום אנחנו מקבלים שיחות חדשות של ילדים שרוצים להצטרף, כשהמטרה היא לתת מענה לכל מי שנמצא בסובב כנרת".
עלמה שלזינגר ורון בר־לב הם נערים בני 17 שפונו מקיבוץ ברעם שעל גבול לבנון למלון קיסר בטבריה, ומתנדבים בבית הספר החדש. "אני מלמדת בעיקר מתמטיקה כי אני טובה בזה", סיפרה שלזינגר, "מצד אחד אני עוזרת לילדים אחרים אבל מצד שני אין לי מסגרת. השכבה שלי מפוזרת בכל מיני מקומות ואני מודאגת ממה שיהיה. אני לא יודעת איך אעשה את הבגרויות בפיזיקה, מתמטיקה ואנגלית. במלון התחושה היא של סיר לחץ, כל הקיבוץ סגור בבניין אחד".
בר־לב הוסיף: "במלון זה שעמום שלא נגמר, יצאנו מהמרחבים של הקיבוץ למלון שהוא נחמד, אבל עבורנו הוא כמו כלוב. בית הספר שלנו עושה זומים, אבל זה לא מתאים לי ולכן אני מתנדב בבית הספר החדש. אני מאוד רוצה כבר לחזור הביתה ומקווה שהקיבוץ יישאר כמו שהוא, אבל מצד שני אני מוכן לחכות אפילו עוד שנה מחוץ לבית ובלבד שהנושא הביטחוני ייפתר".
ד"ר אורנה שמחון: "רוח ההתגייסות של נגה ושל אנשי חינוך רבים נוספים במחוז צפון, היא עדות לאחריות העמוקה שהם רוכשים לתפקידם גם לאחר שפרשו".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.23
