מדינה שלמה עצרה את נשימתה כשמיאה ליימברג בת ה-17 וחצי ירדה מהמיניבוס של חמאס בנקודת החבירה לאמבולנס הצלב האדום. נערה ממושקפת, שיערה אסוף, לבושה סוודר בורדו ואוחזת בידה את כלבת השיצו הקטנה שלה, גוש פרווה לבן ומתוק, שנחטפה איתה לעזה וחזרה איתה לישראל, אחרי 53 ימים בשבי חמאס, מבלי שאיש ידע מה עלה בגורלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השוטר הפלסטיני שעמד שם, בנקודת המפגש, ניסה לקחת ממך את בלה?
"מזה מיאה פחדה", אומרת אמה, גבריאלה, שנחטפה גם היא עם בתה ושלושה בני משפחה נוספים.
"לא פחדתי", טוענת מיאה, "ממה פחדתי?"
"מזה שהוא ייקח את בלה, לכן אמרת לו 'היא שלי, היא שלי'. לא ככה?"
"לא", מיאה מוחה בתוקף. "השוטר הזה לא היה מהשומרים הקבועים שלנו".
"נכון", מאשרת אמה, "השומרים הקבועים הכירו את בלה. לא שהם התאהבו בה או משהו, אבל הם התרגלו לנוכחותה".
מיאה: "והשוטר ההוא, בנקודת המפגש, לא ידע שבלה שייכת לחבורה שלנו ולכן הוא כל כך הופתע. הוא לא הבין איך פתאום הגיעה לשם כלבה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מזל שהוא לא האשים אותנו בחטיפת כלבה מעזה", פורצת אמה בצחוק מתגלגל. אחרי עשרות ימים קשים כל כך היא הופתעה להיווכח שהיכולת לצחוק לא אבדה לה. שתיהן מחייכות כשהן מושיבות על הספה את מלכת הבית, בלה ליימברג, לצד הצעצוע האהוב עליה – בובת דובי. היא רגילה לישון איתו. בלילות שלה בעזה, היא ישנה בלעדיו.
מאז חזרו מעזה לביתן בירושלים, מיאה צמודה בעיקר לסלולרי. "אפילו אני בקושי מצליחה לדבר איתה", אומרת גבריאלה (59) פסיכולוגית חברתית בהכשרתה שמנהלת את "חוות אייל", מרכז היום הטיפולי של עמותת שק"ל, שמספק שירותים קהילתיים לאנשים עם מוגבלויות.
בסרטון "החזירו-אותה-הביתה" חניכיה מתארים את גבריאלה כ"אשת מקצוע שהייתה לאם לעשרות ילדים ובוגרים המתמודדים עם אוטיזם וכתף תומכת לבני משפחתם".
מיאה: "עכשיו אני חייבת לפעול כדי שכל החטופים יחזרו הביתה, זה חשוב, אבל בסוף היום אני אדם פרטי, ומתישהו, אחרי שכל הסיפור הזה ייגמר, אני רוצה לחיות בשקט. אני לא רוצה להוציא את בלה לטיול ושפתאום יקפוץ איזה פפראצי ויצלם אותה"
בסוכות היא נסעה עם מיאה לאחותה הגדולה, קלרה מרמן (63) שגרה בקיבוץ ניר יצחק עם בן זוגה לואיס הר (70). "אם מיאה באה איתי אז ברור שגם בלה באה", היא אומרת. גם אחיהן של גבריאלה וקלרה, פרננדו מרמן (60) הצטרף לחגיגה. לפני 30 שנה עלו כולם מארגנטינה, עם הרי"ש המתגלגלת, שממנה קשה מאוד להיגמל, ומאז הם רק מחפשים סיבות להתאחד. משפחה, אצלם, זה כמה שיותר.
7 באוקטובר היה אמור להיות היום האחרון לחופשה המשפחתית בקיבוץ, לפני החזרה לשגרה שאחרי החגים. מיאה ("בספרדית זה 'שלי', היא היחידה שלי") לומדת בכיתה י"ב בתיכון לאמנויות בירושלים. "במגמת מוזיקה", מציינת האם בגאווה, "היא זמרת". בסרטון "החזירו-אותה-הביתה" שצילמו חבריה לכיתה הם מתארים את מיאה כזמרת מדהימה, חברה טובה ותלמידה שתמיד יושבת בשורה הראשונה בכיתה מפני שהיא אוהבת לשאול ולחקור.
7 צפייה בגלריה
מיאה ליימברג ובלה משתחררות מהשבי. ''הוא לא הבין איך פתאום הגיעה לשם כלבה''
(צילום: צילום מסך)
כשהחלו המטחים, כל חמשת בני המשפחה התבצרו בממ"ד. תושבי העוטף טוענים שהם כבר התרגלו לנהל סוג של חיים נורמליים בצל השיגורים. עבור האורחות מירושלים זה היה אירוע מאוד לא שגרתי. "ברור שנלחצנו", אומרת גבריאלה, "זה היה מפחיד נורא". הדקות חלפו, המטחים לא פסקו, ועכשיו, במבט לאחור, מיאה חושבת שכבר שם, בממ"ד, כשעירסלה את בלה בחיקה והקשיבה לפעימות ליבה היא הצליחה לבצע בזכותה את הפעולה הטבעית ביותר שהאדם החי אמור לעשות – לנשום.
מאז חזרו לביתן בשכונת תלפיות-ארנונה, הן מנמיכות פרופיל ומתאמצות להיעלם מהתקשורת. "השמחה שלנו רחוקה מלהיות מושלמת", אומרת גבריאלה, "מיאה, אני ואחותי שוחררנו, אבל אחי פרננדו ולואיס, בן הזוג של אחותי, נשארו שם, בעזה. אנחנו לא רוצות לדבר יותר מדי על מה שהיה שם, בגלל שאי-אפשר לדעת מה עלול לפגוע או לעכב את ההחזרה שלהם לישראל".
"זה יותר מזה", אומרת מיאה, "אנחנו, כל המשפחה שלנו, אנשים רגילים, לא סלבס או איך שקוראים לזה. כל מה שאנחנו רוצים זה לחיות את החיים שלנו בשקט. עכשיו אני חייבת לפעול כדי שכל החטופים יחזרו הביתה, זה חשוב, אבל בסוף היום אני אדם פרטי, ומתישהו, אחרי שכל הסיפור הזה ייגמר, אני רוצה לחיות בשקט. אני לא רוצה להוציא את בלה לטיול ושפתאום יקפוץ איזה פפראצי ויצלם אותה".
גבריאלה: "רק כשהגענו לבית החולים הבנתי לאיזה סמל בלה ומיאה הפכו. כל מי שפגש אותי שאל איפה בלה ומה שלום בלה. צחקתי מזה. לא חשבתי שאני אמורה להיעלב מזה שמתעניינים בבלה יותר מאשר בי. אותי זה הצחיק"
מעיין סיגל-קורן בתה של קלרה, שהתייצבה בחזית התקשורתית למען חמשת בני משפחתה שנחטפו לעזה, היא זו שתיווכה ביני לבין גבריאלה, דודתה. ביקשתי לראיין את בנות ליימברג ולתאר את חוויית השבי מזווית הראייה של בלה, כלבה בשבי חמאס. הסברתי שזה יכול להוות מסמך יוצא דופן.
"תביני", אמרתי לגבריאלה כאשר הסכימה לשוחח איתי, "בשנייה שמיאה ירדה עם בלה הנשימה של כל עם ישראל נעתקה. בכלל לא ידענו שגם בלה בשבי. יותר מזה, במשך 53 ימים תמונתה של בלה הופצה בקבוצות של פעילים למען כלבים מפני שמשה, בעלך, פירסם פוסט קורע לב וסיפר שהוא מחפש את בלה בנרות ולא מוצא. הוא ביקש את עזרת הציבור מפני ש'בלה חייבת להיות בבית כשגבריאלה ומיאה יחזרו'".
7 צפייה בגלריה
כ''שמיאה חזרה עם בלה בידיים זה עשה משהו בתוך העצב. זה נתן לאנשים קרן אור''
(צילום: באדיבות המשפחה)
הקראתי לה גם ציטוטים של אורנה, מורתה של מיאה בריאיון ל־ynet אחרי שחזרו: "אני רואה בתמונות את מיאה שמחזיקה את הכלבה שלה בלה. חיפשתי את הכלבה שלה ולא ידענו שהיא שומרת עליה ושהיא איתה. חיפשנו את הכלבה בטירוף, שלחתי הודעות עם התמונות של הכלבה בכל הארץ. התחננו לאנשים אולי מישהו ראה אותה או אימץ אותה מתוך כוונה טובה. והאבא עצוב, לקח את המיטה של הכלבה מהסלון ואמר, 'אני לא יכול לראות את המיטה של הכלבה שגם לא נמצאת'. חשבנו שהכלבה ברחה, ביקשתי ממחלצים לחפש אותה, הם לקחו את האבא של מיאה לקיבוץ והוא לקח אוכל ויצא לחפש את בלה וקרא בשמה... ממש קשה לכבוש את התדהמה והאושר! לתרחיש כזה של מיאה יוצאת עם הכלבה אף אחד לא צפה, אנחנו בהלם!"
"כן, סיפרו לי", אומרת גבריאלה, שעדיין לא התעדכנה בממדי החשיפה התקשורתית שהוענקה לסיפור המשפחתי. "כשמיאה חזרה עם בלה בידיים זה עשה משהו בתוך העצב. זה נתן לאנשים קרן אור. זה הראה להם שגם במציאות הכי מטורפת עדיין יש מקום למשהו אנושי".
מתי הבנת שהן הפכו לסמל?
"רק כשהגענו לבית החולים. כל מי שפגש אותי שאל איפה בלה ומה שלום בלה. צחקתי מזה. לא חשבתי שאני אמורה להיעלב מזה שמתעניינים בבלה יותר מאשר בי. אותי זה הצחיק".
חזרה ל-7 באוקטובר, כשהמשפחה בקיבוץ ניר יצחק מתעוררת להתראות צבע אדום. "כשנכנסנו לממ"ד בלה הייתה לי בידיים", מספרת מיאה, "וכשהמחבלים הוציאו אותי מהממ"ד בלה הייתה לי בידיים".
והיה לך ברור שהיא באה איתך?
"ברור, היא הכלבה שלי!" מיאה מכריזה ופתאום נעצרת. "לא, הייתה לי שנייה וחצי, בין הדלת של הממ"ד לבין דלת הבית, שחשבתי שאולי עדיף לשחרר את בלה, לתת לה הזדמנות להימלט, אבל היא לא מכירה את האזור. אין מצב שהיא הייתה שורדת בשטח זר תחת בומים שמרעידים אותה. הייתי משוכנעת, ועד היום אני משוכנעת, שהם היו פשוט יורים בה".
למה?
"אין למה. תשאלי אותם", פוסקת אמה. "כנראה גם כלבת שיצו היא אויב".
על ההחלטה של מיאה לקחת את בלה איתה, למדה גבריאלה רק מאוחר יותר, כשהיו עמוק בשטח אויב. "בחטיפה, מאיה ואני יצאנו מהממ"ד יחד, ולא ראיתי שהיא מחזיקה את בלה. הייתי בהלם טוטאלי. אני חושבת שגם המחבלים לא שמו לב שמיאה מחזיקה כלבה, אולי הם חשבו שזאת בובה. כשיצאנו, החזקתי את היד של מיאה והסתכלתי רק עליה. אחר כך העלו אותנו לטנדר ואחר כך היו המנהרות, ורק כשיצאנו מהמנהרה ראיתי שבלה בידיים של מיאה".
ואיך הגבת?
"הופתעתי. מיאה לא שיתפה אותי בהחלטה לקחת את בלה. כשלקחו אותנו לא יכולנו לדבר. אבל כשהגענו לעזה ושם גיליתי אותה חשבתי שמיאה קיבלה החלטה טובה. אילו נשארה בקיבוץ לבדה, בלה לא הייתה שורדת. מצד שני, לא ידעתי אם בלה תשרוד איתנו, בשבי. כשהגענו לאיזה מקום סגור מיאה הוציאה את בלה שהייתה מתחת לחולצה שלה, ואז גם בני המשפחה האחרים שמחו שהיא איתנו, בטוב וברע".
"בלה נכנסה במהירות ובקלות למעמד של שבויה", מיאה מתארת. "הרגשתי את זה כבר בהתחלה, כשהלכנו במנהרה. היא הייתה על הידיים שלי כמו קודם, אבל הרגשתי שהיא מרפה את השרירים, כאילו אומרת לי 'אני פה, אני איתך'. היא הבינה שלקחתי אותה איתי, ששם היא אמורה להישאר והיא לרגע לא נלחמה בי ולא התנגדה. בלה פשוט הבינה שזה המצב".
איך הגיבו החוטפים כשגילו את בלה?
גבריאלה: "בהפתעה גדולה. הם לא ידעו איך לאכול אותה. אני יודעת שרוב המוסלמים לא מכניסים כלבים לבתיהם וזה הפחיד אותי מאוד. בימים הראשונים, גם אחרי שהם גילו את בלה, ניסינו, חמישתנו, להחביא אותה. כל הזמן אמרתי לה, 'ששש'. אמרתי למיאה שאנחנו צריכות להתכונן לכל המצבים. יכול להיות שפתאום הם יוציאו אותה החוצה או יבעטו בה".
זה לא קרה.
"הייתה פעם אחת שמישהו דיבר על לקחת את בלה ללול של התרנגולות, אבל זה היה בצחוק כנראה, לא הייתה אלימות כלפיה ובמקרה שלנו גם לא היה יחס תוקפני. הם פשוט לא התייחסו אליה. גם אלינו לא התייחסו".
והיא לא נבחה?
"בלה כלבה שקטה, היא כמעט לא נובחת. אולי זה מה שהציל אותה שם".
לרגע הרגשת שאולי בכל הרוע והאכזריות, יש גם קמצוץ של אנושיות?
גבריאלה נועלת את שפתיה. בתום שתיקה קצרה היא אומרת: "אני לא יודעת מה הייתה המחשבה שלהם, וזה לא רק בגלל שלא הייתה לנו שפה לתקשר איתם. אני לעולם לא אהיה מסוגלת להבין מה עבר להם בראש, אולי הם שאלו את עצמם למה אנחנו מתעקשים על המטרד הזה, אבל עם הזמן נוצרה איזושהי דינמיקה והבנו שהם מאפשרים לנו להשאיר אותה. הם ראו שאנחנו נותנים לה מהאוכל שלנו ושמיאה ואני לוקחות את בלה בכל פעם שאנחנו הולכות לשירותים".
בימים הראשונים ההלם ניכר מאוד גם על כלבת השיצו הקטנה. "ביום הראשון בלה לא עשתה כלום, אפילו לא טיפה קטנה של פיפי ודאגתי מאוד", מספרת גבריאלה. "לא חשבתי שכלבה כזאת קטנה תצליח להחזיק ככה במשך שעות. רק בלילה, מאוחר מאוד, לקחתי אותה איתי לשירותים והיא עשתה פיפי שם, על הרצפה. בהמשך זה הפך להיות הנוהל - אנחנו מביאות אותה איתנו לשירותים והיא עושה שם צרכים, ומי שאיתה מנקה".
ומה לגבי מזון? חטופים אחרים סיפרו על מנות קצובות וקטנות, על מחסור קשה באוכל.
"נתנו לה מהאוכל שלנו, כל אחד נתן לה ממה שהיה לו", מספרת גבריאלה. "בלה לא אוכלת המון, היא כלבה קטנה - היא שוקלת רק ארבעה קילו וחצי. מהחביתה של הבוקר נתתי לה חצי, בצהריים נתתי לה פסטה ואורז כי זה מה שהיה. בימים מסוימים קיבלנו מנות קרב מישראל עם לוף, אחר כך הגיע לוף ממצרים, ואת זה בלה ממש אהבה. הכנתי לה מאיזו קופסה משהו שנראה כמו צלחת ומקופסה אחרת עשיתי קערה למים. והיא התרגלה".
"התרגלה?" מיאה מתקוממת. "בלה הבינה שאני הצלתי אותה ודאגתי שהיא תישאר איתי לא משנה איפה אנחנו נמצאים, ואת רגשות התודה שלה היא הביעה בדרכה הנודניקית והמעצבנת".
איך למשל?
"היא ניסתה לברוח מהחדר, היא רצתה לחקור, ללכת מאחורי הספות, לרחרח, היא הייתה ניג'סית לא קטנה, אבל זה לא חדש לנו".
אמא שלך אומרת שהיא התנהגה למופת, התאפקה עם הצרכים למשל.
"אין סתירה. בלה מאוד אינטליגנטית והיא עשתה לנו דווקא. היא ניסתה לברוח כי היא ידעה שהיא לא אמורה ללכת".
מתי היא ניסתה לברוח?
"כשהיה רעש מאוד חזק, כשהיו בומים. היא נבהלה, ואז היה קשה מאוד להחזיק אותה. מסכנה. אבל בסופו של יום היא הייתה כלבה טובה. היא ידעה מתי באמת-באמת אסור לה ללכת".
אני שואלת את מיאה מי עזרה למי יותר - היא לבלה או להפך. "וואו, זו חתיכת שאלה", מיאה מנסה להרוויח זמן למחשבה. "שווה בשווה, נראה לי. בלה עזרה המון למורל של כולנו. אני בטוחה ששני קרובי המשפחה שלנו שעדיין בעזה מרגישים בחסרונה".
בלילות היא נצמדה אלייך יותר?
"ברוב הלילות אמא החזיקה אותה כדי שאישן. בשבי היא התחברה מאוד לאמא. גם עכשיו היא מחפשת אותה כשאמא יוצאת מהבית. אבל מה זה הלילות לעומת הימים שלא נגמרים?"
מה עושים באמת בימים שלא נגמרים?
"יושבים, קצת מדברים, מנמנמים. בלה גם דאגה לספק לי תעסוקה. היא אוהבת ללכת לי על הידיים, להתיישב לי בין הרגליים. הייתה לי תחושה שהיא פשוט נחה. אולי מחכה".
ידעת שאבא שלך מפעיל חצי מדינה בחיפושים אחריה?
"לא! חשבתי שהוא דואג לבלה, שאולי החברים דואגים לה, אבל לא ידעתי שהוא גייס צבא. זה היה מרשים מאוד".
"אני בטוחה שלסיפור של בלה תהיה השפעה גדולה על ציבור ההורים", גבריאלה מוסיפה, "יהיה להם קשה מאוד לסרב לילד שמבקש כלב אחרי שהם יקראו כמה עזרת לבלה וכמה בלה חיזקה אותך".
בלה חזרה עם פרעושים?
"לא!", גבריאלה מוחה בתוקף. "היינו בתוך בית. לא היה לה איך לחטוף פרעושים". ולרגע היא נושכת את לשונה. האם מותר לה לגלות שחמשת בני המשפחה שהו באותו החדר בבית כלשהו? האם זה אומר שתנאי השבי שלהם היו טובים משל אחרים?
ערבית הן לא הצליחו ללמוד בימים הארוכים בשבי. גבריאלה כן אימצה את "שוויה שוויה", ואומרת את זה למיאה כשהיא מדברת בקצב אוטוסטרדה. מיאה זורקת לפעמים איזה "שוקראן". "לא למדנו ערבית בגלל שלא שמענו הרבה ערבית, לא כל כך דיברו איתנו, לא כל כך התייחסו אלינו".
בלה הצטרפה למשפחת ליימברג לפני חמש שנים. "גרנו בג'נבה במסגרת העבודה של בעלי ועמדנו לחזור ארצה", נזכרת גבריאלה, "ומיאה דיברה במשך הרבה זמן על כמה שהיא רוצה כלב או כלבה. זה רצון טבעי, במיוחד כשאת בת יחידה. אז משה ואני הבטחנו לה שכשנחזור ארצה תהיה לה כלבה. בג'נבה היו לנו חברים שגידלו כלבת פודל והתחלנו להתעניין, קיווינו שאם נחזור לארץ עם כלבה הנחיתה תהיה יותר רכה, אבל התברר שזאת דווקא פרוצדורה מורכבת לייבא כלב".
ולמרות שהרעיון לאמץ כלבה היה של מיאה, גבריאלה קוראת לבלה "הכלבה של משה". "הוא דווקא גדל עם חתולים ונהג לומר שחתול יודע להעניק אהבה יותר מכלב", היא מסבירה, "אבל ברגע שבלה הגיעה הוא החליף את הדיסקט. הוא מבלה איתה יותר מכולם".
ובלה תמיד כל כך צמודה למיאה?
"דווקא לא, מיאה לא נמצאת הרבה בבית, היא נכנסת ויוצאת, לימודים וחוגים וחזרות ומה לא. הרבה פעמים, כשמיאה מסתגרת בחדר שלה עם החברות שלה, בלה מחכה לה בחוץ, מחכה שתזמין אותה פנימה".
עם השנים, בלה צברה לא מעט כינויי חיבה. "אבא ואני אוהבים לקרוא לה ברבר, שם שקשה להיגוי מפני שכל ארבע האותיות נהגות עם שווא", מיאה מספרת, "כל מי ששומע את השם הזה שואל למה אנחנו קוראים לה ברבר, ויש לנו על כך תשובות שונות. אני אוהבת לצטט את התשובה הטובה והמצחיקה של אבא – כי היא נראית כמו ברבר".
בבית החולים שיבא נבדקה בלה על ידי וטרינר, אבל בימים הקרובים היא תעבור בדיקה נוספת. "ניקח אותה לווטרינר שלנו כדי להיות בטוחים שהיא בסדר", מבטיחה גבריאלה, "לא נראה לי שהיא איבדה הרבה במשקל, למרות שאצל כלבה כל כך קטנה כל גרם עלול להיות משמעותי. גם מיאה ואני לא ירדנו הרבה במשקל. אכלנו. במקרה שלנו אוכל לא היה חסר".
מה הדבר הראשון שבלה עשתה כשחזרה הביתה?
גבריאלה: "לא חזרנו ישר הביתה. היינו לילה אחד בבית החולים ועוד לילה במלונית, זה היה מעבר הדרגתי. אבל כשהגענו הביתה, ברגע שמשה פתח את הדלת, היא רצה למיטה שלה, עם השמיכה והדובי האהוב שלה".
מיאה, איזו שחקנית תגלם אותך בסדרה של נטפליקס על נערה וכלבתה בשבי חמאס?
"וואו, כל החברים שלי אומרים לי שזה סרט או סדרה, הבנתי שבלה ואני הפכנו לסמל של תקווה או של אהבה, אבל אני עוד לא חושבת על זה. היום, המשימה הראשונה שלנו היא להחזיר הביתה את כל החטופים. עכשיו, לא מחר. אישית אני מעדיפה לחזור לחיים האלמוניים שלי, אני מתעניינת בכימיה וחושבת על עתיד של כימאית, אבל כן יש משהו אחד שאני חייבת לעשות. סיפרתי לכל החברים שלי ששם, בעזה, חיכיתי לרגע שנחזור הביתה ואני אדפיס על חולצה את התמונה שלנו, של בלה ושלי, עם המשפט שאמרתי לה מלא פעמים כשהיינו בשבי, 'אני אוהבת אותך כל הדרך, עד עזה ובחזרה'".
