כשהיא נזכרת בבוניטה, מהקורבנות הראשונים של 7 באוקטובר, רפ"ק אביטל צוריאל – קצינת הכלבנים הראשית והראשונה של משטרת ישראל – מרשה לעצמה לדמוע. "בוניטה, בוניטה", היא מקוננת עליה. "היא הייתה לברדורית שחורה ששירתה במחוז מרכז, ובגיל 7, כשיצאה לפנסיה, חבלן של המשטרה לקח אותה לביתו שבעוטף כדי שתזדקן שם בכיף. בשבת ההיא, בוניטה יצאה החוצה לשחק, כמו שהיא רגילה. כשראתה אנשים היא רצה לקראתם, והם ירו בה ככה, מקרוב. הדמות של בוניטה שקורסת מופיעה בהרבה מהסרטונים של הנבלות. אחרי שניטרלו אותה, המחבלים העדיפו לא להיכנס לבית שממנו היא יצאה ועברו לבית אחר. בוניטה, שלא בידיעתה, הצילה ממוות את משפחתה".
היא תקבל צל"ש?
"עשינו טקס לזכרה במכללה לשוטרים, נקים פינת הנצחה, והמשימה הבאה שלי היא הקמת בית קברות לכלבים של משטרת ישראל. מגיע להם. לשמחתנו, אין הרבה כלבים שמתים במהלך שירותם. בשבת השחורה, יחידות הימ"מ והיחידה הטקטית של מג"ב הוקפצו לעוטף עם הכלבים שלהם וניהלו את הלחימה הראשונית. לצד 57 שוטרים שאיבדנו כבר ביום הראשון, אין שוטר שלא איבד חבר, נהרגו לנו שלושה כלבים ושלושה נפצעו קשה. היה כלב שנפצע, טופל, חזר להמשך השירות בימ"מ ונהרג".
רק לפני חצי שנה נכנסה צוריאל (42, גרושה, אם לשניים) לתפקיד, והמלחמה הציבה בפניה אתגרים בלתי צפויים, כמו הכשרת כלבים לאיתור נעדרים ולהבדיל — גופות, "אלה הכשרות שונות. בשלושת השבועות הראשונים, אזור המסיבה הוגדר כשטח צבאי סגור, היו שם המון פצמ"רים והיה ממש מסוכן להיכנס, אז בפרק הזמן הזה נתנו גז באימונים, והכלבים שלנו גילו גופות של מחבלים, ממולכדות".
עוד כתבות +ynet:
אבל במקביל לפעולות ההרואיות, היא מחכה ומצפה לחנוכת "גן גורים", מתחם המלטה מפנק המרושת במצלמות וחדרי שינה שאליהם יסתנן, לאט ובהדרגה, כלבן שיכשיר את דור ההמשך לביצוע המשימות הספציפיות של המשטרה. "שנים אני חולמת שיהיו לנו כלבים כחול־לבן שאנחנו מכירים את האופי של הוריהם ומתחילים להכשיר אותם בגיל חודשיים, שבו מפרידים בין האם לגורים. זה בונדינג כמעט מהרחם. בדרך כלל אנחנו מקבלים כלבים בני שנה וחצי-שנתיים, מרכש בחו"ל או מהארץ, וזה בחיים לא יהיה אותו הדבר. הנה, תראי את בון ג'וניור".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא מחככת את אפה באפו של הכלב האימתני. "בון ג'וניור נולד כאן, אצלנו. כשאמא שלו הוזעקה לניתוח קיסרי, עמדתי מאחורי החלון וכססתי ציפורניים. הוציאו לי אותו באינקובטור, כמו תינוק, ובגיל שמונה חודשים הוא כבר היה כלב מבצעי. אחרי שחגגתי לו יומולדת שנה נאלצתי להעביר אותו לכלבן אחר, וזו הייתה פרידה־פרידה. כשהתפקיד החדש החזיר אותי לבית דגן, לא ניגשתי אליו מפני שחששתי להפריע לקשר שלו עם הנוהג החדש. עקבתי אחריו מרחוק, בכל פעם שראיתי ברשימה כמה תפיסות הוא הביא, התמוגגתי מנחת. אחרי חצי שנה, בפעם הראשונה שניגשתי למכלאה שלו, בון ג'וניור בכה. הוא יודע שאני הראשונה שהייתי שם, אחרי אמא שלו".
להמלטה שתחנוך את ה"גורייה" עדיין אין תאריך. "כלבה שלנו עברה הזרעה בשבוע שעבר, ובשבוע הבא נעשה לה אולטרסאונד כדי לאמת היריון ולראות את מספר הגורים. האמא היא אעישה, רועה גרמנית אפורה שהגיעה מחו"ל עם השם הזה ואומנה לאיתור נעדרים, והאבא הוא בונו, רועה גרמני אפור שנולד בחו"ל ומשרת במחוז תל־אביב. הווטרינרית שעובדת איתנו המליצה על הזרעה, ערכה לאעישה בדיקות דם, וכשרמת הפרוגסטרון עלתה הבאנו אותה ואת הזכר לבית החולים הווטרינרי בבית דגן. קל"ב. אנחנו מקווים שהגורים יקבלו את הגנטיקה הטובה של ההורים".
צוריאל, בעלת קוקו ארוך ואצילי בגוון עורב, גדלה בנתניה כילדה שחולה על בעלי חיים. "הבאתי הביתה כלבים, חתולים, ציפורים, פעם הבאתי לטאה ואמא שלי חשבה שזה פרח עד שהפרח התחיל לזוז. רק בגיל 14, אחרי שהבטחתי לאמא לקחת אחריות מלאה על האוכל והטיפולים הרפואיים, היא נכנעה ואז אימצתי את מילקי, מעורבת קטנה. אהבתי הראשונה. ברור שחלמתי להיות וטרינרית, אבל עם אבא שוטר ואמא שעבדה במשק בית, לא היה מי שיממן. אבל אני לא מצטערת על כלום. כל מה שעברתי בנה אותי למי שאני היום. עשיתי קורס עוזרת וטרינר, ואני מטפלת גם בבעיות רפואיות. חצי חלום הוגשם".
היא התגייסה לתפקיד לוחמת מג"ב, "וכבר בסדיר הראו לנו את מסלול הכלבנות, אבל לא יכולתי להתקבל, מפני שבתקופתי נשים שירתו רק שנה ושמונה חודשים ולא הייתה לי מספיק יתרת זמן. אז אמרתי 'לא נורא, נשים את החלום הזה במגרה'. כשחתמתי קבע בעוטף ירושלים פורסם מכרז לקורס כלבנים. יצאתי לגיבוש של שלושה ימים, וכשהייתי בנופש באילת צילצלו לבשר לי שעברתי אותו. הייתי בעננים. אני ואירה בקר, כיום שוטרת בצפון, היינו הכלבניות הראשונות שעשו את הקורס ועבדו בעוטף ירושלים עם כלבי תקיפה. מעצרים, מארבים - עבודה קשוחה".
הצמידות לכלבי התקיפה לא הפחידה אותה בכלל, "גם בגלל האהבה הענקית שיש בי לכלבים, וגם מפני שראיתי בהם כלי עבודה ברמה של עולם ומלואו. התחלתי את הקורס עם כלב שציוותו לי, ובכל פעם שראיתי כלב אחר, שענה לשם בקס, אמרתי לעצמי 'מסכן מי שיקבל אותו'. הוא נראה לי יותר מדי חריף ופחות מדי חברותי. חודש אחרי תחילת הקורס החליטו לעשות החלפות של הכלבים לשיפור ההתאמה והביצועים, ומי קיבל את בקס? אני. אמרתי 'טוב, נעשה את המיטב', אבל בקס הפך להיות החבר הכי טוב שלי".
חבר לאקשן.
"עשינו ביחד מארבים לאנשים מעוטף ירושלים שניסו להיכנס, ממחבלים ושוהים בלתי חוקיים ועד לגנבים של חלקי מתכת. הכלב רץ הרבה יותר מהר ממני, לא משנה כמה אתאמן, ולכן אני שולחת אותו קדימה, לנטרל את החשוד עד שאני מגיעה ומבצעת את המעצר. כלבי התקיפה שלנו הם כלבים עם נוכחות, אף אדם לא רוצה להתעסק איתם, ופעם בקס ממש הציל אותי. הייתה מישהי מאזור שועפאט שניסתה להיכנס לירושלים ללא אישור, והחזרתי אותה. גם בניסיון השני שלה החזרתי אותה. בניסיון השלישי היא לקחה את התיק שלה וחבטה בי בפלג הגוף העליון – ובקס מיד נכנס בה והרחיק אותה ממני. מאוחר יותר מצאנו בתיק שלה פרסה של סוס, כנראה שהיא תיכננה לפגוע בי בצורה יותר כואבת".
במקרה כזה, בקס קיבל פרס בדמות חטיף?
"לא. כלבי התקיפה שלנו עובדים עם זמם, מחסום פה, מפני שאנחנו לא רוצים שהכלב ירביץ נשיכה באופן לא מידתי לאירוע. כשבקס נוגח בה עם הזמם, זו עדיין מכה יבשה. חשוב לזכור שהמשטרה היא גורם האכיפה, לא גורם הענישה. באימונים יש צ'ופרים, חיזוק חיובי, וכשיוצאים לשטח אנחנו לא מגלים להם שהם לא יקבלו שום נקניק, אבל מי יכול על הכלבים? הם חכמים ומרגישים את האדרנלין הגואה שלנו. כלבי הרחה זה סיפור שונה, אנחנו מצ'פרים את הכלב כדי לדרבן אותו להמשיך לעבוד במגבלת הזמן הנתונה, ובגיל 7 – משהו כמו 49 בשנות אדם – הם יוצאים לפנסיה. מגיע להם לחיות טוב אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. כלבי התקיפה שהגיעו לגיל פנסיה לא מועברים למשפחות, אלא לפנסיון גיל הזהב בשיתוף עם השב"ס. בדמון, ליד הכרמל, בנו עבורם מקום מדהים, עם חצרות שחרור ובריכה, שבו הם מסיימים את חייהם באהבה ובכבוד".
מהאקשן של לוחמת מג"ב בעוטף ירושלים היא יצאה לקורס כלבי תקיפה, ואחריו קורס של כלבי הרחה, והמשיכה לעבוד במקביל להריונות (אושר בן 13 וחצי, רעות בת 11 וחצי) וללימודים באוניברסיטת חיפה. תואר ראשון בקרימינולוגיה ותואר שני בהתמודדות עם מצבי חירום. "תמיד נשאלתי איך אני מצליחה לשלב בין העולמות השונים ואפילו לצאת לבלות", היא מצטנעת, "ואין לי תשובה חכמה במיוחד מעבר לעובדת היותי אישה. אם את מחלקת בצורה נכונה את הזמן שעומד לרשותך ולא מתעצלת, אפשר להספיק הכל".
בגיל 35, אחרי שעברה ממג"ב למשטרה הכחולה, יצאה לקורס קצינים. "גברים ונשים מהמערך שלנו כמעט ולא יוצאים לקצונה, מפני שהם רוצים לעבוד עם הכלבים עד הפנסיה, וכקצין אולי תידרש לתפקידים אחרים. הפירמידה צרה. החלטתי להיות הקצינה הראשונה בתחום הכלבנות, מפני שהמערך הזה חשוב לי מאוד, ואני רוצה שבראשו יעמוד מישהו שבאמת מבין את בעלי החיים. זה הרבה מעבר לפוצי־מוצי וליטופים. השארתי בבית שני ילדים קטנים, נעלמתי להם לקורס של שמונה חודשים בתנאי פנימייה. קושי נוסף שעמד בפניי נבע מהעובדה שאף פעם לא הייתי בסיור ולא הכרתי את עבודת המשטרה הארד קור, אבל עשיתי את זה. אפילו קיבלתי מופת קורסיאלי. היו 144 צוערים".
היא כיהנה כמפקדת מגמת כלבים וסוסים במכללה ("יש לנו 220 כלבי תקיפה והרחה שמופעלים על ידי 95 שוטרים") עד למכרז לקצינת כלבנים ארצית שקרא לה לדגל. "הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להשפיע, לעשות דברים קצת אחרת, ואני בפול טורבו, אין זמן. השבוע מתארחת אצלנו בלה, שהיא הכלבה היחידה בארץ לגילוי מוקדי הצתות. יש לה משהו ברגל, אז לקחתי אותה אלינו להתאוששות. במקביל אנחנו מכשירים את הכלב הראשון לגילוי פירוטכניקה על אנשים, כאלה שמנסים להסתיר את הזיקוקים שהגניבו לכדורגל. פרויקט נוסף שלנו מתמקד בלייזר הירוק: רובוט ייקח את הכלב לנקודה שממנה הכלב ילך בעקבות האור עד שיגלה חומר נפץ שבו אסור לכלב לגעת. הוא מסמן בישיבה".
איפה היית ב־7 באוקטובר?
"בבית, לצערי. מאוד־מאוד לצערי. כל כך רציתי לעלות על מדים, לשים עלי קרמי ולצאת לשטח. ככה אני, לשוטרים יש דנ"א שונה. אבל זו הייתה שבת שלי עם הילדים, ולא יכולתי להפיל אותם על אבא שלהם, שהוא איש שב"ס, ולהגיד לו 'קח, אני במלחמה'. נאלצתי לנהל הכל מהבית. אושר ורעות מעורבים מאוד בעבודה שלי, אושר כבר יודע להכין צהריים ולהשאיר לי ערמה של כלים, הם עצמאיים. אושר רוצה להיות וטרינר, אז התחלתי לחסוך. רעות לוחשת לי באוזן 'גם אני אהיה שוטרת'. נכון, לא תמיד אני בבית ובדרך כלל אני מגיעה בשעות מוזרות, אבל הם גאים בי. כשאני מגיעה לבית הספר עם המדים, הם הולכים כמו טווסים. כשהצטלמתי לסדרה 'שלוש ארבע לעבודה' (ערוץ ניק ג'וניור לצופי HOT) שמשודרת בימים אלה, על ילדים שרוצים להכיר בעלי מקצועות שונים, אז בכלל. הפכתי לסלב".
