לפתע ג'ק הריח שמשהו לא בסדר.
אמצע לילה קריר של נובמבר, גזרת ג’באליה, באחד ממוקדי חמאס העוינות ביותר. לוחמי הנח"ל ממתינים במארב למחבלים. בראש הכוח נמצא גם ג'ק, כלב עוקץ מסוג רועה בלגי שמאומן לתקיפה, והלוחם שמפעיל אותו, תפקיד שמכונה ביחידה "הנוֹהֵג". מסביבם דממה, שקט מוחלט, שמופר מדי פעם בצלילים עמומים של ירי מרוחק. לא הייתה דרך לנח"לאווים בכוח לדעת שהסיוט של כל לוחם במארב קרה להם: הם נחשפו, וחוליית מחבלים מתקדמת לעברם בחשאי. המארב שלהם עומד ליפול למארב נגדי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל כמה עשרות מטרים לפני שהמחבלים הגיעו אליהם, הכלב ג'ק מזהה את המחבלים. הוא לא נובח או משמיע קול – אלא פשוט נעצר ונשכב על הקרקע בשקט. בכך הוא מסמן לנוהג שלו ולכל שאר הלוחמים לעשות כמוהו. וזה בדיוק מה שהם עושים. "ואז נפתחה עליהם אש תופת מטווח קרוב וזריקת מטענים", משחזר לוחם עוקץ את האירוע. "ג'ק היה ראשון, ספג עשרה קליעים, ונהרג".
בית הקברות לכלבים הלוחמים
והחיילים?
"בזכות האזהרה שלו, יתר החיילים נפצעו או לא נפגעו כלל - וחיסלו את המחבלים".
ג'ק הוא אחד מ־19 כלבי עוקץ שנהרגו עד כה במלחמה בעזה. הם הצילו מאות חיילים, מצאו פירים, איתרו מטענים, לכדו בעצמם מחבלים. ספק גדול אם היה צבא שאי פעם עשה שימוש כה נרחב בכלבי לחימה, בחזית כלשהי בעולם. "לרוב, הצבא האמריקי יוצא עם כלבים למבצע של יומיים־שלושה, ולכן הם נדהמו שיש לנו כלבים בשטח אויב ובלחימה עצימה כבר ארבעה חודשים", מסביר סגן מפקד עוקץ רס"ן נ', "אני לא חושב שיש צבא בעולם שהפעיל כך כלבים, לאורך כל כך הרבה זמן. חלקם עבדו כמעט יממה בעזה בלי להפסיק".
מאז תחילת המלחמה, למרבית הגדודים הקדמיים בעזה מוצמד צוות של עוקץ. כל צוות כזה כולל בדרך כלל שני כלבים, שני נוהגים ומפקד צוות. כלב אחד בצוות מאומן לאיתור חומרי נפץ ומטענים; השני לאיתור מחבלים וללכידתם. אגב, בניגוד לטענות התעמולה, כלבי התקיפה בצה"ל לא מאומנים להרוג מחבלים ולא ללכוד אותם בצווארם – אלא "להינעל" רק על אחת הגפיים. זה בדרך כלל מספיק כדי לנטרל מחבל: רק לפני כמה ימים נשלח כלב תקיפה לעבר מחבל שפתח בירי מטווח קרוב על לוחמי חטיבת הקומנדו בחאן־יונס. הכלב היה כה מהיר ומפחיד, שבמשך 20 דקות נעץ את מלתעותיו על זרועו של המחבל עם הקלצ'ניקוב ש"הולחם" כך לידו. מנגד, גם בחמאס למדו, והמחבלים התחילו לקשור כלבים עזתים, בעיקר נקבות, בחצרות הבתים, כדי לבלבל את כלבי צה"ל. לאחרונה נוספו לכך בעלי חיים נוספים, כמו כבשים ועיזים. "אבל הכלבים שלנו מיומנים להתעלם מפיצוצים ויריות, וגם מבעלי חיים אחרים", מבהירים בעוקץ.
בין כל כלב לנוהג שלו מתפתחים יחסים מיוחדים, קרובים מאוד, רעוּת של ממש. "פעם זחלתי תחת אש לחלץ את הכלב שלי", מספר השבוע סמ"ר א', לוחם בעוקץ. ומתברר שגם בין הכלבים לבין עצמם נוצרת אחוות לוחמים.
זה מה שקרה, למשל, בין הכלב איבן לכלב צ'רלי. בצוות שאליו השניים צורפו, איבן היה כלב איתור המטענים וצ'רלי היה צייד המחבלים. הנוהג של איבן הוא סמ"ר א', מושבניק מעמק יזרעאל, שהוא ואיבן כבר הספיקו להציל האחד את השני באין־ספור מקרים, כולל דליקה שפרצה במבנה במחנה הפליטים שאטי ואיימה ללכוד את שניהם בקומה השלישית. במקרה ההוא, למרות שהלהבות דהרו אליהם במהירות, א' שילשל קודם את הכלב איבן למטה דרך החלון, והוא השתולל בסמטה ולא נרגע עד ש־א' הצליח גם הוא לצאת מהחלון ולקפוץ למטה מגובה, רק כדי שכלבו יירגע לפני שהמחבלים מגיעים לשם.
השניים ניצלו, וכעבור זמן קצר איבן וצ'רלי היו בקדמת כוח לוחם, שוב במחנה שאטי. "שלחתי אותו באמצע הלילה לסרוק קומת מרתף של מבנה חשוד, הרכבתי עליו מצלמות ופנסים, ובתוך המרתף שמתי לב שהוא נעצר ומסתכל על משהו, אבל לא ראיתי על מה", משחזר א'. בכוח חשדו שמדובר במחבלים שאורבים להם, ולכן שלחו למבנה את הכלב השני מהצוות – כלב התקיפה צ'רלי – כדי שיאתר וילכוד אותם. "לפתע שמענו צרור ואת צ'רלי בוכה, ונודם", אומר א' בשקט. "השלכנו שישה רימונים פנימה, התרחקנו, וירינו פגז של טנק למבנה וטיל ממסוק קרב. למחרת חזרנו למקום לחפש את צ'רלי. שוב שלחנו את איבן. הפעם איבן סימן לנו שיש פיר בין ההריסות, דרכו כנראה נחטפה גופתו של צ'רלי. לצערי לא הצלחנו להשיב את גופתו, וכן, זה קשה ועצוב לראות לוחם של עוקץ צועק לכלב שלו 'אליי! אליי!' והוא לא עונה ולא בא אליו. בדיעבד הבנו שהמחבל הסתכל על איבן ובכוונה לא ירה לעברו, כדי למשוך אותנו. ממש ראיתי שאיבן התבאס שחברו לכוח נהרג. איבן הוא אחד החכמים שבכלבי היחידה, קשה לעבוד עליו".
גם צ'רלי נוסף למניינם של כלבי עוקץ שנהרגו בעזה. אם וכאשר תאותר גופתו, גם היא תובל למקום הכי עצוב במתחם של היחידה במתקן אדם: בית הקברות לכלבי הלחימה שנהרגו. היינו שם השבוע עם רס"ן נ', סגן מפקד עוקץ. הוא מצביע על קברו של הכלב אפאצ'י, ומספר שבמקרה שלו, הסיפור קצת שונה. אפאצ'י שייך לקבוצה אחרת של כלבי עוקץ, שנחשפת רק במלחמה הזו. שמאומנים בחו"ל למשימה רגישה במיוחד. התפקיד שלהם הוא לאתר שם גופות, כולל של חטופים או לוחמים ישראלים, כדי לאפשר להביאן לקבר ישראל. "רמת המיומנות שלהם כה גבוהה, שהם יודעים לעצור ולהצביע על חלק גופה ולסמן לנו - מבלי לחלל או לגעת בה", מסביר רס"ן נ'. "כמה מהם מצאו שלושה חללים באסון קריסת שני המבנים, שבו נהרגו 21 לוחמי מילואים". אפאצ'י עצמו נהרג לפני כמה שבועות במבצע רגיש, שלא ניתן כרגע לספר את פרטיו.
רס"ן נ' ורבים מלוחמי עוקץ הוקפצו ב־7 באוקטובר, והשתתפו בלחימה העזה בדרום. רובם פשוט הגיעו ליישובים ונכנסו לקרבות כלוחמים מיומנים - נ', למשל, לחם בבארי - אבל היו גם כלבי עוקץ שהספיקו להקפיץ אותם באותה שבת שחורה. אחד מהם, באדי, הפך ביחידה לסמל. זה קרה כשכוח שלדג הסתער על מחבלים בבארי, אך לא זיהה מחבל שהסתתר בתוך מבנה וארב להם. באדי חשף אותו, אבל המחבל הספיק לירות לעברו שלושה כדורים לחזה. "הנוהג שלו נלחם עליו בשטח והתעקש שיטפלו בו, למרות שבאותן שעות הפקודה הייתה לפנות רק פצועים ישראלים", נזכר רס"ן נ'. "היה לכלב שטף דם פורץ, הנוהג עשה לו חסם, נתן לו נוזלים וחייו ניצלו. צריך להבין: כלב בעוקץ הוא כמו איבר בגוף של הלוחם".
מה מצבו של באדי היום?
"באדי עדיין בשיקום ועבר ניתוחים מורכבים".
יחד עימו, ארבעה מכלבי עוקץ נפצעו קשה במהלך המלחמה. היחידה שילמה גם מחיר אנושי כבד: רס"ן אריה צירינג ז"ל, מפקד פלגת תקיפה שנפל בשבת השחורה, ועוד 42 לוחמים נפצעו, רובם חזרו לשירות. אגב, כלבים שנפצעים ומחלימים, עוברים למרפאת פוסט־טראומה מיוחדת לכלבים בטרם ישובו לשדה הקרב. הכלבים הפצועים נהנים גם ממרפאה אורתופדית, כירורגיה ורופאי שיניים.
כל כלב המיועד ללחימה מגיע ליחידה כשהוא בן שנה לערך, ומתחיל את שירותו. לרוב הוא יעשה שתיים־שלוש קדנציות עם שניים־שלושה נוהגים, עד שיגיע לגיל עשר לערך - ואז יפרוש. הנוהג האחרון מקבל את הזכות לקחת אותו לביתו, ורבים עושים זאת. אבל כאמור, לא כל הכלבים בעוקץ מגיעים לגמלאות. בסך הכל איבדה היחידה 173 כלבים בכל שנות פעילותה. חלקם לא נקברו בבית הקברות במתקן אדם, או כי לא אותרו או כי נהרגו בפעולות חשאיות, מעבר לקווי אויב, והנוהגים שלהם נאלצו להשאירם מאחור. גם חלק מ־19 הכלבים שנהרגו בעזה עדיין ממתינים לקבורה במקררים, מכיוון שגם הנוהגים שלהם נפצעו או מצויים בשיקום – והם ממאנים לקבור את כלבם האהוב בלעדיהם.
בפתח בית הקברות לכלבים ביחידה מוצב פסל של נוהג עם כלב עוקץ, יחד עם לוחית שעליה מתנוססת מעין תפילה חילונית שמכונה "תפילת הכלב" ומסתיימת במילים: "למרות המכשולים, הסכנות והלחצים, הם המשיכו להתמיד, מפגינים ללא דופי את יסוד החברות וההקרבה". על חלק מהקברים הטריים יש עדיין זרי פרחים; על קברו של אפאצ'י מישהו דאג להניח גם חתיכה מקשת הבטון של המבנה שבו מצא את מותו.
השבוע ביקרנו שם, כדי לשמוע את סיפוריהם של עוד כמה מהגיבורים על ארבע הללו, שנהרגו בעזה.
הנוהג: סמל נ' מתל־אביב, בן 20
הכלב: ריקו, רועה בלגי בן ארבע, אומן למרדף ותקיפה
מחנה ג'באליה, 16.1.2024. נ' והכלב ריקו הצטרפו לכוח בפיקודו של מ"מ מגדוד 932 של הנח"ל. המחלקה חיפתה על מחלקה אחרת, שהתקדמה לפניה, בקרב בתוך מחנה הפליטים. אלא שאז, מבית סמוך אליהם, יצא מחבל חמוש ופתח בירי לעבר הלוחמים. המחבל מיקם עצמו בעמדה עדיפה, מוגן על ידי המבנה, בזווית שלא איפשרה ללוחמים לחסלו. חילופי האש היו ארוכים, "ואז סגרנו על הבית אליו ברח המחבל", משחזר נ'. "שלחנו לשם רחפן סורק, שמצא במבנה עוד שני מחבלים ופיר מנהרה. אחרי אש כבדה על המבנה, שלחנו שוב רחפן שראה את המחבלים הרוגים בפנים. ואז שלחתי את ריקו לוודא שאין בפנים מחבלים נוספים.
"פתאום ראיתי את ריקו כבר בקומה השנייה, תוקף את גופות המחבלים ומנער אותן – ואז נשמע פיצוץ אדיר. קראתי לו 'ריקו, אליי!' והוא לא חזר".
מה עובר בראש ברגע כזה?
"עברו לי המון מחשבות בראש. הרגשתי לבד, בתוך עצמי, ושיותר הוא לא יחזור. זה היה רגע של שקט, כולם הסתכלו עליי ולא מצאו את המילים לחזק אותי. יש כאן ניגודיות: מצד אחד החיילים שלידי בחיים בזכותו, ומצד שני הוא לא איתי יותר. עברנו הרבה ביחד בחצי השנה האחרונה, והייתי הכי גאה בו בעולם, כי מפקד הפלוגה שהתקדם איתי בסריקה כבר היה צעד אחד מהקומה השנייה, וגם חייו ניצלו בזכות ריקו".
מה עשיתם אחר כך?
"יצאנו מהמבנה, וביקשנו להטיל עליו שתי פצצות ממטוס קרב. ידעתי שריקו כבר נהרג. ההשערה שלנו שהוא נהרג ממטען שהוסלק שם או מרימון שמחבל שלף את נצרתו והשאיר עם מנוף סגור מתחת לגופת חברו, לפני שנהרג בעצמו, כך שאם מזיזים את הגופה הרימון מיד מתפוצץ".
זה הכלב הראשון שלך.
"כן, ומאוד התחברתי אליו רגשית. הוא היה הכי שמח בעולם, ממש מבסוט כשנוגעים בו ורק רוצה תשומת לב וליטופים. אחרי כל משימה הוא ממש חייך אליי, ואני אליו. ריקו דגל בשיטה שכשעובדים – עובדים, וכשנחים – אז תאילנד. אף אחד בגדוד 932 לא נכנס לסריקה או למשימה בלי ריקו. כשהייתי שם עליו ציוד לחימה מלא הוא היה נכנס למוד קרבי ונהיה פתאום רציני, ובלי ציוד הלחימה עליו ריקו חזר להיות שובב. כשהוא היה עם הלוחמים הם היו בעננים וזה נדיר, כי לא תמיד כלבי תקיפה נותנים שילטפו אותם. וכל זה התפוגג לי ברגע אחד. אבל זו גם העוצמה: בסוף זה אמל"ח ביולוגי, ובמותו נמנעה דפיקה בדלת של הוריי ושל הורי לוחמים נוספים. המ"פ הציע לי לשלוח כוח שיאסוף את גופתו, אבל לא הייתי מוכן שיסכנו ציפורן של חייל רק כדי שאקבור אותו".
נ' יצא לחופשת התרעננות קצרה אחרי שאיבד את ריקו, וכאשר שב קיבל כלב תקיפה חדש, ותיק ו"ערס" יותר מריקו – לימבו הקשוח, רועה בלגי בן שבע, שיצא לו שם ביחידה של שועל קרבות ותיק, עם הישגים שצבר בכל גזרות הלחימה. אלא שגם עם לימבו זה נגמר בדרמה. נ': "התאמנתי עם לימבו במשך שלושה שבועות עד שחזרתי לעזה איתו. הפעם צֻוַּתנו ללוחמי אגוז, שפעלו במחנה הפליטים בחאן־יונס. לפני כחודש הכוח הותקל מבניין, וירינו המון על המבנה הזה, פגזים ואש מהקרקע. יומיים אחרי, נכנסנו כדי לכבוש אותו, וכמובן שקודם שולחים את הכלב. לימבו עבר בכל הקומות, הגיע לקומה הרביעית - וזיהה מחבל שהתחבא שם. לימבו קפץ עליו בהסתערות, זה כלב גדול וחזק, שבחיים לא יוותר, אבל הפעם המחבל התחיל לדקור אותו עם סכין בפניו במשך חמש דקות. לימבו דימם קשות אבל לא שיחרר את הנשיכה החזקה שלו מגוף המחבל. ואז המחבל התחיל להלום בראשו עם פטיש, וזה גרם לו להתעלף. אבל זה איפשר לנו לחסל את המחבל באמצעות ירי מבחוץ".
וואו. ואז?
"במשך שעה וחצי קראתי לו שיבוא, והוא לא ענה ולא בא. אחרי שלוש שעות של אש מאוד כבדה על המבנה, נכנסנו פנימה. חיכיתי שיגידו לי שמצאו אותו הרוג, אבל הלוחמים הראשונים אמרו לי בקשר שהם מזהים את לימבו נושם בקושי. חילצנו אותו מהר לאחד החדרים, והחובשים של אגוז הסתערו עליו עם כל הציוד הרפואי שלהם, פתחו לו ממש חדר ניתוח קטן. חבשנו אותו, העניקו לו פרוצדורות מצילות חיים, הקפצנו מסוק במיוחד לפנותו לבית החולים הווטרינרי בבית דגן, אבל היה עם זה קושי, אז פינינו אותו במצב אנוש לנקודת שחלוף בגבול, שם חיכה לנו אמבולנס של היחידה (עוקץ מפעילה אמבולנס מיוחד לכלבים פצועים – י"ז). מאז חלפו שלושה שבועות של ניתוחים קשים, אבל תאמין או לא: לימבו שוב על הרגליים, התאושש פלאים וצמוד אליי".
ומה הווטרינרים אומרים?
"הווטרינרית הראשית כאן אופטימית לגבי סיכוי החזרה שלו ללחימה, כי הוא רוצה כבר לשוב לעזה. המאלף הראשי של היחידה אמר לי שמעולם לא נתקל במקרה שכזה. לימבו באמת אגדה חיה. לפעמים משחק אותה קשה להשגה, אבל רוב הזמן הוא ממש חמוד, אריה אמיתי שמסרב למות".
הנוהגים: רס"ל במיל' א' מכפר הס, בן 25, וסמ"ר נ', שנפצע ומאושפז בבית חולים
הכלבה: צ'יטה, כלבת חנ"מ, רועה בלגית בת שמונה, אלופת היחידה באיתור מטענים
הרחוב המקולל ההוא בחאן־יונס היה רווי מחבלים, ולוחמי סיירת הצנחנים, שאליהם הצטרפו הנוהגים א' ו־נ' עם הכלבה צ'יטה, כבר הגיעו למבנה האחרון שטרם טוהר. זה קרה ב־24.1.2024. "שלחנו את צ'יטה לסרוק את המבנה", משחזר א', "אחרי 15 שניות היא הפעילה זירת מטענים גדולה, ונהרגה במקום מהדף רב ומרסיסים. כמות המטענים שם הייתה כה גדולה, שקירות הקומה הראשונה קרסו לעברנו. אני ו־נ' נפצענו, אבל בזכות צ'יטה חיינו ניצלו, וגם חייהם של עוד 20 לוחמים, בוודאות. רק יומיים לפני כן חגגנו לה יום הולדת בשטח. היו לה 19 סימונים מוצלחים של זירות מטענים לאורך המלחמה, כל מטען אחד שכזה בזירה הורג או פוצע עשרות חיילים שסמוכים אליו. בהישגיה במלחמה צ'יטה מנעה מאות משפחות שכולות. היינו מאוד עצובים, אבל זה היה בלתי נמנע, כי לא תמיד הכלב מצליח לסמן (את מיקום המטען – י"ז) ולפעמים הוא דורך על כבל הפעלה נסתר".
חתיכת מכה.
"כן, זר לא יבין זאת אבל האובדן שלה היה ממש מכה. חווינו איתה רגעים קשים ושמחים, חוויות שתמיד ננצור. עבדתי איתה רבות ואימנתי אותה בלי הפסקה לפני המלחמה, נקשרתי אליה והתחברנו אליה רגשית בצורה חזקה. בלילה שקדם לאירוע, קמתי בארבע לפנות בוקר להשתין, וראיתי שצ'יטה עוטפת את נ', שמה עליו ראש, מחכה בסבלנות שהוא יתעורר, ושומרת שלא יפריעו לו לישון. סחבנו לה את האוכל שלה לאורך התמרון (לוחמי עוקץ נושאים לעיתים בשטח על גבם עשרה ק"ג מזון לכלבים – י"ז), הבאנו לה קבנוסים שהיא אהבה ועוד דברים לנשנש, שאני מעדיף לא להגיד שלא יידעו ביחידה.
"אחרי שנפצענו, רופאת סיירת הצנחנים טיפלה בנו מדהים בשטח, אבל מיד הבנו שצ'יטה נהרגה. למחרת נכנסו הלוחמים להוציא את גופתה, ואנחנו עכשיו מחכים ש־נ' יהיה מוכן נפשית ופיזית, ואז נקבור אותה בעיתוי הנכון. הכלבים האלה הם הכול בשבילנו, הם שומרים עלינו ונותנים לנו ביטחון בשדה הקרב, ישנים איתנו כפיות בעזה וזו התמודדות לא פשוטה".
למה קוראים לה ביחידה "אלופת המטענים"?
"כי צ'יטה סרקה עשרות מבנים ביום, בקצב מדהים ונתנה לאלפי לוחמים תחושת ביטחון להיכנס למבנים. היה לה אופי רגוע וחברותי, קל לעבוד איתה, והיא נסיכה אמיתית וסופר־מקצוענית. תמיד היה לה חשוב לרצות אותי ואת נ', שנהיה מסופקים, והיא עבדה לפעמים 13 שעות ברצף. היא הייתה מורעלת בטירוף, לקחה חלק במבצעים בצפון וגם בפעולות מיוחדות שאליהן נבחרה במיוחד, פעולות שהשתיקה יפה להן".
הנוהג: סמ"ר נ' מצור יגאל
הכלב: זיגי, רועה בלגי בן ארבע, אומן לזיהוי חנ"מ
הכל קרה ממש מול העיניים של נ', ממרחק אפס, וזו אולי הסיטואציה הקשה ביותר לנוהג: כשהכלב שלך נהרג מול העיניים שלך.
ביומה הראשון של שנת 24', פעל גדוד 101 של הצנחנים בחאן־יונס. כוח של הגדוד איתר מבנה, שהפתח שלו מולכד במטעני חבלה. אנשי ההנדסה ניטרלו את המטענים, והכוח התכונן להיכנס פנימה. ראשון נשלח זיגי לתוך המבנה. כמעט מיד הוא נעמד מול תא אחסון מתחת לגרם מדרגות, שבתוכו הוא גילה שלושה מחבלים חמושים מסתתרים, שהמתינו ללוחמים. זה היה עניין של שניות: המחבלים ירו צרור לעבר זיגי – ואז החל הקרב. "זיגי נהרג מיד, וזו הסיטואציה הכי קשה ללוחם עוקץ. הוא ממש נהרג לפניי, ומהר הבנתי שלא ניתן להציל אותו, ושקודם צריך לחסל את המחבלים", מספר סמ"ר נ'. "היה הרבה בלגן, קרב שנמשך חצי שעה בתוך הבית, בזמן שסבלתי מדימומים עד שפינו אותי בלעדיו. זיגי עף מהדף אחד הרימונים למסתור המחבלים".
שבעה מהלוחמים שם נפצעו קל עד בינוני, בהם נ'. אין ספק כי זיגי הציל את חייהם. "הלוחמים חילצו את גופתו ועדיין לא קברתי אותו", הוא אומר. "זה יקרה רק אחרי שאתאושש. זיגי לימד אותי הרבה על סבלנות וחשיבות העבודה היסודית שלנו, ומגיע לו הכבוד הזה".
זו בטח לא הפעם הראשונה שזיגי זיהה סכנה.
"ממש לא. הוא לקח חלק בפעולות רבות בצפון ובאיו"ש, עוד לפני שנכנסו לעזה. הוא איתר איתי מטען חבלה על גדר המערכת בעזה לפני המלחמה, וסימן שתי זירות מטענים בתמרון".
נ' עכשיו נמצא בשיקום בבית לוינשטיין. "אני אמור לצאת לקורס קצינים אחרי שאסיים את השיקום, וכקצין ביחידה לא אקבל כלב, אז אני כבר מתגעגע אליו והקושי בלעדיו גדול, אבל לצד זה, הוא הציל ממש את חיי ואת חיי הצנחנים. היו לנו הרבה רגעים קטנים ומאושרים יחד, זיגי היה ישן איתי כפיות מחובקים בעזה ומעיר אותי עם האף הרטוב והקר שלו בפרצוף שלי. היה לו אופי של ילד קטן עם פרצוף של תינוק, הוא עשה הרבה שטויות וצחוקים - אבל ברגע האמת הבין את העבודה וידע מה מצופה ממנו, ולכן סמכתי עליו בעיניים עצומות. עם הימים הוא נהיה לקמע של הגדוד, כולם שיחקו איתו בשטח העזתי, שאלו לשלומו. ברגעים הכי שוחקים, הייתי מסתכל לשמאלי ומתחַזק מהפרטנר הכי טוב שיכולתי לבקש במלחמה".
הנוהג: סרן (מיל') א', מפקד צוות וחוליה בעוקץ, בן 28 מירושלים
הכלבים: לוקו בן השבע ולנון בן החמש, שניהם רועים בלגיים שאומנו ככלבי חנ"מ
עבור לוחם עוקץ, לאבד כלב – זה אחד הדברים הנוראיים ביותר שניתן להעלות על הדעת; לאבד שניים – זה סיוט מוחלט. ודאי כשזה קורה בהפרש של בסך הכול שש שעות.
זה מה שקרה ללוחם עוקץ במילואים סרן א' בתחילת התמרון הקרקעי. סרן א' צורף עם כלבו, לוקו, לכוח של הנח"ל שתימרן עד שהגיע לג'באליה ולשכונת דרג' תופאח. "כבשנו מרפאה שחמאס השתלט עליה", משחזר א'. "לוחמי ס"פ (סילוק פצצות – י"ז) של יהל"ם נצמדו אליי, ואז זיהינו פיצוץ גדול כ־40 מטרים ממני בסמטה, ליד כוח שהיה לפנינו. באינסטינקט רצנו קדימה, אבל אז נעצרנו, כי הבנתי שאנחנו בעצם נכנסים לתוך זירת מטענים. במקביל נזרק עלינו מלמעלה מטען השלכה. השבנו אש, ובמשך כחצי שעה ניהלנו לחימה מסמטה סמוכה, עד שהבית דמם לחלוטין. מפקד הפלוגה ביקש שניכנס לבית לכבוש אותו, ואמרתי לו שעדיף להמתין, וקודם לפרוץ את הקיר עם מסגרת פריצה של לוחמי יהל"ם, וכך להיכנס, גם כדי לא לשלוח את לוקו לאבדון. וכך היה. אבל עשר שניות אחרי ששלחתי את הכלב פנימה - שמעתי צרור וקולות של הכלב נאנק".
מה קרה שם?
"מחבל שהסתתר מתחת למדרגות ירה לכיוונו והרג אותו במקום. המג"ד בשטח החליט שנאגף את המבנה ונירה עוד פגזים מהטנק. ניצלתי את הזמן הזה כדי לקרוא למפק"ץ נוסף מעוקץ, שהיה לו את לנון. שלחנו את לנון לסרוק את המרחב – והוא מצא טיל אר־פי־ג'י. התחלנו לסרוק שוב את המבנה, והבנו שהמחבל הזה שבבניין לא פראייר: הוא פירק מהגופה של לוקו את האמצעים הטכנולוגיים שהיו עליו (לכל כלב מוצמדים מצלמה ופנס לגבו – י"ז). זיהינו את עקבות המחבל שעלה לקומה למעלה, אז שלחנו לכיוונו את לנון. ואז שוב שמעתי צרור ורימונים שנזרקו אלינו לקומה התחתונה".
קשוח. פעם שנייה. מה עשית?
"קודם כל תפסתי מיד את הלוחם שלצידו והעפתי אותו לאחור, שלא ייפגע. הבנתי שהמחבל שעלה למעלה הסתתר בנקודה קשה לזיהוי, ולנון עלה, מצא אותו – אך נהרג מאש המחבל".
איך ממשיכים?
"המשכתי להילחם עם דמעות בעיניים, והאמת? גם על החיילים מהנח"ל זיהיתי בכי. בלי לנון המחבל הזה לא היה מתגלה כך. חילצנו את גופות שני הכלבים ובאותו לילה, אחר חצות, קברנו אותם בטקס ביחידה ואני ספדתי לשניהם. לפני שיצאתי מעזה להלוויה, המ"פ מהנח"ל נתן לי חיבוק גדול, ואמר לי שבזכות לנון חייו ניצלו".
לוקו ולנון היו דומים באופי?
"שונים לגמרי. לנון היה כלב גדול, יפהפה ואצילי עם פרווה חלקה וחומה, שכל היום ביקש לנשנש אותו בחיבוקים. שבוע וחצי קודם הוא נפצע קל, והספיק לעבור ניתוח שטח עם ארבעה תפרים. לוקו, לעומת זאת, היה כלב תקיפה, אבל פצפון, ממש קטן, שדוחף ומשתולל, והייתי קורא לו בהתחלה עכברוש תקיפה. אף אחד לא האמין שהוא כלב תקיפה - אבל ברגע ששלחתי אותו להסתער על מחבל, אלוהים ישמור, איזה יצר עבודה גבוה היה לו. עבדנו איתם יום ולילה, השקענו המון במקצועיות שלהם ובחיבור הרגשי, ובכל פעם ששלחנו אותם, הרגשנו שאולי זו הפעם האחרונה. זה משאיר טעם מתוק־מריר, כי במותם ניצלו חייהם של עשרות לוחמים. מה שכן, שניהם אהבו קבנוסים. והאמת? הרגע הכי מרגש היה לראות לוחם עוקץ, לא משנה כמה הוא רעב, חולק איתם נקניק – חצי לעצמו וחצי ללוקו או ללנון".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
