הרגע הזה, כאן בתמונה למעלה, הונצח אי שם בין 1967 ל-1970. הצלם ציקי קריצמן כבר לא זוכר בדיוק מתי כיוון את הפוקוס, ובארכיון אין רישום מסודר. כך או כך, זהו טקס העומר הסמוך לשבועות בקיבוץ בארי. בתוך שדה החיטה המסורתי מוקמה הבמה המסורתית, סודרו האלומות המסורתיות ונאספו הרקדנים. ממרחק עשרות השנים לא קל לזהות אותם, אבל קונסוליום של החברים זוהר, תמר, נילי ויגאל הגיע להחלטה: במעגל הימני אפשר לראות את ניר אבני ועדה חוטר ישי. בשמאלי, את עידית שלוי, עדה ברמק, מיקי בר לב, גיורא שורק ואורי עברי. ניר וגיורא כבר אינם איתנו. בני משפחה של עידית, ניר ושתי העָדות נרצחו ב-7 באוקטובר.
זו הייתה תקופת האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים. עזה שכנה בקרבה פיזית, אבל לא עוררה שום חשש. לפעמים קפצנו אליה עם ההורים לשוטט ולקנות משהו בשוק. (אני נזכר עכשיו בתיאורים של אחותי הגדולה, שושן, שהובלה לשם בשבת השחורה בידיים אזוקות תחת איומי נשק חמאסי, אולצה להתכסות בבורקה מפחד ההמון, וחזרה כעבור 50 ימים מסויטים). שדות החיטה מסביב לקיבוץ נבטו, הזדקפו, הצהיבו וקמלו באופן טבעי, בלי איום של בלוני נפץ מעופפים. (אני נזכר עכשיו בתמונה שלי עם אחותי הקטנה, לילך, מטקס העומר 2023. ראשה שעון על כתפי בלב שדה חיטה, שנינו מחויכים, וברקע מציצים גגות אדומים של בתי בארי. התמונה האחרונה שלנו).
בחזרה לצילום הרטרו. על המגדל מצד ימין עומדת שושקה שטיינהרדט, אישה קטנה-גדולה. מתחתיה שתי מילים: "הזורעים בדמעה". מה שהיה פעם חלק ראשון של משפט כל כך טבעי ושגרתי, מקבל עכשיו אוטומטית משמעות שנגזרת מ-7 באוקטובר. כל דבר שקשור בנגב המערבי מלווה בדמעות. הנרצחים, החטופים, הבתים ההרוסים, הצמחייה היבשה ממחסור בהשקיה, הדרכים המאובקות מזחלי הטנקים.
על המגדל השמאלי ניצב אהרון יצחקי, נויניק מיתולוגי וארכיונאי בחסד, שנודע בין היתר בזכות מעשייה שרצה חזק בקיבוץ. לילה אחד הוא היה השומר, וכשהלך בבוקר לישון תלה שלט: "שמרתי. בבקשה לא להעיר אותי". כעבור זמן-מה עבר ליד חדרו אליהו שהרבני, עצר לרגע, כיווץ את המצח וצעק: "יצחקי, יש לך פתק על הדלת!"
מתחת ליצחקי מופיעות שתי מילים, המשך ל"הזורעים בדמעה" שבמגדל הימני. בתמונה הן מוסתרות, אבל אפשר לסמוך על בעל ניסיון. כתוב שם "ברינה יקצורו". וזו היום כבר שאלה גדולה. האם תשוב הרינה לשדות בארי? האם ישובו הקוצרים?
חלקם כן, בלי להתלבט בכלל. למשל אבידע בכר. האיש שאיבד את אשתו ובנו בשבת הנוראה, ושרגלו נקטעה, כבר מטפס עם הפרוטזה על הקוצר-דש-עצמו-נע (קומביין) ומטפח מחדש את גידולי השדה. כמה עשרות חברים חזרו לגור באופן מלא בקיבוץ – מעדיפים את בתי הרפאים מסביבם על פני מלון המפונים הקלסטרופובי או דירות המפלט ברחבי הארץ. גם חלק מהנקברים בבתי עלמין ארעיים כבר הובאו למנוחת עולמים בבארי, איתות של משפחותיהם שזהו הבית, בכל מצב. הבומים הרועמים מעזה שנשמעים במהלך הלוויות, אולי על תקן מטחי כבוד, מבהירים היטב מהו כרגע המצב.
אבל לעומת אלה, גם בניר עוז, בנחל עוז, בשדרות ובכפר גלעדי שבצפון – שאר היישובים שמיוצגים פה בתמונות - יש רבים שחוששים לחזור, או פשוט לא מסוגלים. נשים וילדים שנלקחו בשבי ושוחררו, שנאבקים כדי שקרוביהם החטופים ישובו, אנשים שראו את חבריהם נרצחים לצידם בעוטף, שסופגים את הטילים והכטב"מים מלבנון, שנרדמים ומתעוררים עם טראומה שאינה מרפה שמונה חודשים. כל התושבים שגן העדן שלהם הפך תוך שעות לגיהינום, ואף אחד לא מבטיח להם שהשיגורים של חיזבאללה ייפסקו בקרוב, ושהטרוריסטים של חמאס יפורקו מנשקם.
טקס השבועות של בארי יתקיים השנה במלון דוד בים המלח. יש דיסוננס גדול מזה? אמנם יהיו כמו תמיד קפה גרנוליט, ביכורי ענפים ונשנושים – כל מה שאפשר כדי לרומם את הרוח במציאות הנוכחית. אבל שיבולים – אותן אי-אפשר לשנע עם אדמת הנגב.
הזורעים בדמעה, בדמעה יקצורו. עד שניוולד כאן מחדש.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.06.24
