7 באוקטובר העלה מיד בזיכרון הישראלי הקולקטיבי את מחדל יום הכיפורים. לטל רמון, פעם הנער בן ה-12 שעמד ברחבת המשפחות ביוסטון, ממתין לנחיתת מעבורת החלל שאיתה יצא אבא אילן ז"ל, הייתה דווקא אסוציאציה אחרת. ״אני רואה הרבה דמיון בין מה שקרה במעבורת קולומביה לבין 7 באוקטובר", הוא אומר. "נאס"א היא אמנם גוף ממשלתי שהיה ידוע בקפדנות ובשמירה שלו על בטיחות, והכל שם היה הכי מסודר, אבל הייתה גם בעיה בדיווח מהדרג הנמוך לדרגים הגבוהים, שגבתה בסוף חיי אדם. המעבורות היו ישנות מאוד, עם טכנולוגיה ישנה, והיה קשה לחדש ולתקן אותן כל הזמן. גם המעבורת שאבא יצא איתה הייתה בערך משנות ה-70, וכל הזמן היו דוחים את השיגורים כי היו צריכים לתקן משהו פה ולסדר משהו שם. בסוף, מה שקרה זה שבמהלך השיגור כבר ידעו שקרתה תקלה, היה מין קצף שמכסה את מכל הדלק שהתפרק ופגע בכנף, אבל בנאס"א הרגיעו שזה קורה הרבה וניפנפו את זה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה היה בר-תיקון?
"היה אפשר לעשות משהו בזמן השהות של המעבורת בחלל, היו טלסקופים מסוימים בחלל ולוויינים שיכלו לצלם את אזור הפגיעה. זה לא הפריע לשהות של האסטרונאוטים שם, אבל עדיין היו כמה אנשים שדאגו מהתקלה. בגלל בעיית התקשורת בארגון, בדרגים הגבוהים אמרו שאין מה לעשות עם זה ו'האנשים הקטנים' בנאס"א פחדו להתעקש. בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, מידע חזק וממשי שהיה לנו על זה שחמאס מתכוננים למבצע התפספס בגלל אותם חוסר תקשורת וחוסר הקשבה, שגבו גם את חייהן של חלק מהתצפיתניות שהזהירו".
אנשי המעבורת ידעו על התקלה תוך כדי השהות?
״הצוות עצמו ידע על הפגיעה, אבל בנאס"א אמרו להם שזה לא צריך להדאיג אותם, שזה קורה כמעט בכל שיגור והם פשוט חזרו לעבודה שלהם. במקביל, היו בנאס"א גם אנשים שהתעקשו וחשבו יום-יום מה אפשר לעשות ואיך אפשר לטפל בזה, אבל כאמור, הדרג הגבוה ניפנף את זה ולא לקח את הדברים ברצינות״.
טל רמון ובני משפחה של אסטרונאוטים נוספים, שלקחו חלק במעבורת שעשתה היסטוריה אבל לא שבה לכדור הארץ, מתראיינים בדוקו "קולומביה: מעבורת החלל שנפלה מהשמיים" הזמין לצפייה ב-yes דוקו וב-+STING ומספר את הסיפור המלא של האסון, שמוכר אצלנו בעיקר מהזווית של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. "הכל צולם לפני המלחמה. הם הגיעו לכאן וצילמנו במשך יום וחצי. בדומה למה שקורה היום במדינה, גם התחקיר שנאס"א עשו על האסון לקח המון, המון זמן, עד שהרכיבו את הפאזל הגדול של מה שקרה שם. וגם שם, בשאלת האשמים משהו התפספס ואף אחד לא באמת לקח אחריות. בסרט רואים איך כל אחד מהעובדים של נאס"א שהתראיין, וגם עיתונאי שנחשף לפרשה - אומרים שאם הם היו מדברים קצת יותר ועושים מזה עניין תקשורתי - היו חייבים לעשות בדיקה רחבה יותר. גם חלק מהמשפחות ובן זוג של אסטרונאוטית שהייתה בצוות ידעו על התקלה, ולא הצליחו לשנות".
אתה חושב לפעמים מה היה אילו אתה היית מודע לדברים?
"בזמן אמת הייתי ילד בן 12״.
משפחת רמון הפכה בציבוריות הישראלית לסמל למצוינות ולציונות, וגם לתזכורת לזה שלפעמים הברק כן פוגע פעמיים באותו מקום. שש שנים אחרי אסון קולומביה נהרג הבן הבכור, אסף רמון, בתאונת אימונים, במהלך השירות שלו כטייס קרב, וב-2018 הלכה לעולמה, בגיל 54, האם רונה רמון, שהקדישה את שנותיה האחרונות לפעילות חברתית להנצחתם.
שלושת הילדים, טל (34), יפתח (31) ונועה (27), למדו להכיל בינתיים את תשומת הלב ולמצוא את החותם האישי שלהם בעולם. "אולי אנחנו מזוהים עם טרגדיה, אבל אנחנו גם משפחה מאוד שמחה שיודעת לעשות צחוקים”, מבהיר טל. "תמיד עברנו הכל ביחד, היינו האחד בשביל השני בכל אובדן שחווינו. כשאיבדנו את אבא שלי, אמא שלי הייתה זו שחיזקה אותנו; ואז עם אסף, ועם אמא, חיזקנו האחד את השני. אנחנו עושים תמיד חגים וסופ"שים יחד. רק אתמול הייתי עם האחים בבית הספר לתיאטרון חזותי, אחותי לומדת שם אמנות, ביקרנו בתערוכת הגמר שלה ואז הלכנו לאכול וראינו ביחד את הפרק של יפתח ב׳המירוץ למיליון׳, שם הוא רץ עם חבר שלו מהצבא.
6 צפייה בגלריה
“תמיד עברנו הכל ביחד, היינו האחד בשביל השני בכל אובדן שחווינו". משפחת רמון ביוסטון | צילום: מהאלבום המשפחתי
כבעלי ניסיון, מאז 7 באוקטובר הם מגויסים לטובת המצטרפים הטריים למעגל הכאב. "הזמינו אותי להיפגש עם המשפחות השכולות של חיל האוויר שהתווספו במלחמה האחרונה. היה מאוד מיוחד לראות את האנשים האלה פנים אל פנים, לא רק להקשיב לעוד סיפור בחדשות בטלוויזיה, אלא ממש להיות איתם יחד בחדר. אחד מהם אמר לי שהוא מביט בעיניים שלנו ורואה שלכולנו יש עכשיו עיניים דומות. דיברתי שם על זה שלאורך כל חיי שמעתי ׳אתם חלק ממשפחת חיל האוויר׳, ׳אנחנו מחבקים אתכם׳, שנים אמרו את זה למשפחה שלי - ועכשיו התור שלי לחבק אותם״.
היה לך תמיד נוח עם החיבוק הזה של חיל האוויר ושל עם ישראל כולו, עם זה שהאבל שלכם הפך ללאומי כל כך?
״כשהאובדן שלך הוא בממדים כאלה, זה משהו שהולך מבחינתי ביחד מההתחלה. אובדן אישי, פרטי ומשפחתי, ובו-זמנית ישראלי-לאומי מאוד גדול וידוע, כשבמקרה של אבא גם כל העולם שמע עליו והכיר אותו. במשך שנים היה לי קשה להשאיר את המקום האינטימי, הפרטי והקרוב אצלי. רוב חיי הייתי בטיפול. כרגע אני בהפסקה".
במהלך המלחמה הוציא, יחד עם השחקנית עמית פרקש ‑ שאיבדה את אחיה תם פרקש ז”ל בתאונת מסוק במלחמת לבנון השנייה ‑ את השיר "אח יקר". "כתבתי אותו מזמן ועכשיו הוא קיבל משמעות חדשה. את עמית הכרתי כשעשינו יחד פרויקט ביום הזיכרון לחברת הייטק, והתחברנו ממש. השיר הזה ממשיך להתנגן ויצא לי לשיר אותו בכיכר החטופים ובעצרות למען שחרורם בערים שונות כמה פעמים.
"במלחמה התחלתי גם להרצות, זה קיבל היום עוד יותר חשיבות, כי אנשים רוצים לשמוע איך עברתי את מה שעברתי, ובעיקר מה למדתי מאמא שלי, שחקרה את הדרכים לקום ממשבר. היא גם הקימה את קרן רמון בערך שנה אחרי שאסף נהרג, יש בה תוכניות מגיל הגן ועד כיתה י״ב ומכינה קדם-צבאית, לילדים מהפריפריה או מרקעים לא פשוטים. אני בוועד המנהל ויפתח התמסר לקרן, הארגון נשאר במשפחה וברוח שלה״.
מה אתם למדתם ממנה?
״היא תמיד הייתה אומרת: ׳המסיבה זה עכשיו, אז בואו נרקוד׳ - לדעת לנצל את הרגע הנוכחי ולעשות מה שבוער בך, בלי להמתין; ואת המשפט של ניטשה, ש'למי שיש למה, יוכל לשאת כל איך׳. היא עברה הרבה שלבים מול האובדן ‑ עצב, אשמה, תסכול. בכל פעם צץ עוד איזה רגש. וכשהסתיים כל הגלגול והיא למדה להסתכל על התמונה הסופית, היא אמרה לעצמה שזה מה שקרה ואי-אפשר לשנות את המציאות הזאת".
לא היה בה כעס על נאס"א, אחרי כל מה שקרה?
"בתחילת הדרך מאוד אהבנו את נאס"א, הם היו כמו משפחת חיל האוויר שמחבקת אותנו כאן, בארץ. אבא שלי גם כל כך נהנה להיות שם ולהיות חלק מהפרויקט הזה. חיינו ביוסטון שש וחצי שנים, בזמן שהוא התאמן ועשה את כל ההכנות לשיגור”.
הקרבה לא פשוטה.
"גם בחלל הוא אמר שבלי התמיכה של אמא שלי כל זה לא יכול היה לקרות, והיא תמיד אמרה שאנחנו פה כדי לדחוף האחד את השני ולהגשים את החלומות שלנו. כל אחד גדל עם ייעוד משלו; אצלי זו המוזיקה, אצל יפתח זה החינוך, אצל נועה זו האמנות - וכולנו ביחד עוסקים בהנצחה במובן מסוים".
במופעים שלו רמון מנגן, שר ונכנס לעומק הסיפור המשפחתי, מהמעברים בין בסיסים של חיל האוויר לארצות-הברית ובתוכה, ההתרסקות, ועד לאובדן של אחיו, ואז של אמו, ואיך המוזיקה ליוותה אותו לאורך כל הדרך. ״את הקלידים הראשונים קיבלתי מחבר של אבא מנאס"א, שהיה המלווה של המשפחה שלנו מטעמם אחרי האסון, כי נשארנו בארצות-הברית עוד כמה חודשים, כדי לסיים את שנת הלימודים".
פרט לליווי האישי, הייתה גם תמיכה ציבורית רחבה. "היו עשרות אלפי אמריקאים שעשו פטרולים לחיפוש של דברים שהתרסקו מהמעבורת בסביבה שלהם. הקימו קו טלפון חם, למי שמוצא משהו, והייתה אז התגייסות מטורפת. אני זוכר שאיזה אמריקאי ראה באיזו ביצה ערימת דפים שכתוב עליהם משהו בשפה שהוא לא הכיר ודיווח על זה מיד, כי הוא הבין שזה של מישהו מהמעבורת. זה היה היומן של אבא ‑ החוויה שעבר מהעיניים שלו ‑ שהוטס אחר כך לישראל, עבר תהליכים של שימור ונמצא עכשיו בספרייה הלאומית".
מה גיליתם שם?
"באחד הדפים יש התכתבות שלו עם ישעיהו ליבוביץ, כילד. אבא שאל אותו מהי מהות החיים והאם כל אדם חייב למצוא את הייעוד שלו. ליבוביץ ענה לו יפה: שיש אדם שיראה בעבודת האל את הייעוד שלו בחיים, ויש מי שיראה את זה ברווחה של עצמו. אני חושב ששם זה ניצת באבא שלי. הוא כתב על תחושת השייכות שהרגיש, ברגעים לפני השיגור, איך הבין שטיסה לחלל היא לא רק הכיף שלו, אלא גם הייעוד שלו, על המשמעות של כל זה לאנושות, וגם ליהדות, כבן לאמא ניצולת שואה. הוא היה חילוני אמנם, אבל עשה קבלת שבת בחלל, אכל כשר, ולקח איתו למעבורת מזוזה והעתק ציור של הילד פטר גינז מִגֶּטו טרזין, שנקרא 'כדור הארץ במבט מן הירח'. הוא באמת הבין מה זה אומר עלינו כעם, על המקום שאליו הגענו״.
המצוינות והשליחות לא הטילו גם צל, לפעמים? יכול להיות קשה לגדול ליד אדם שעושה משהו גדול מהחיים, גדול מכדור הארץ.
"אני אוהב לראות את זה לא בתור צל אלא כאור, כי הוא האיר כל כך שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להחזיר את האור ולהמשיך אותו. אם אני נמצא פה כדי ליצור את ההמשכיות הזו, של אבא, של אמא ושל אחי, אני עושה את זה בגאווה".
איך הייתה החזרה לארץ, בלעדיו?
"השנים בתיכון היו קשות. הספקתי לעבור בילדות מתל נוף לחצור ולרמת דוד, ואז לארצות-הברית, וגם שם עברנו בין מקומות, ואז חזרה לישראל, לרמת-גן, לבית שאבא שלי גדל בו. אתה מגיע לארץ כמישהו מוכר, אבל עם הרבה פערים להשלים, מבין אמנם את הישראליות אבל מרגיש גם זר, כי חיית הרבה שנים באמריקה. בארצות-הברית היו לי לוקר ואוטובוס צהוב שלקח אותי לבית הספר, שיחקתי פוטבול. קיבלתי את כל החוויה האמריקאית. כשחזרתי לארץ, היה לי מבטא ואיבדתי את העברית".
מה שהציל אותו באותה תקופה הייתה המוזיקה. "זו הייתה ממש תרפיה עצמית, דרכה גם למדתי עברית והתחברתי לישראליות מחדש. הייתי שומע משינה, אביתר בנאי, אביב גפן, ערוץ 24 היה פתוח אצלי תמיד בחדר. עברתי ממש תהליך טיפולי, כי המוזיקה גם עזרה לי ללמוד את הרגשות שלי ולהתמודד איתם, לאפשר לעצמי להתבטא דרך הנגינה, כי ורבלית לא תמיד הצלחתי אז. להבין איפה הכאב האישי, שלי בתוך כל הכאב המשפחתי והלאומי. במידה מסוימת השירים שכתבתי אז היו היומן האישי שלי, שהקלטתי ושיחררתי לעולם. גם אבא שלי הספיק לראות אותי נמשך לעולם המוזיקה״.
אתה מגלה באותה תקופה גם את הגבריות שלך, שלא כוללת בהכרח קורס טיס במגמת קרב, כמו אביך ואחיך.
"הייתה ממני ציפייה ברורה, כזה ׳לאן הוא ילך ומה הוא יעשה׳. היו לי גם לבטים, כי ידעתי שהבחירה שלי יושבת על אמא שלי. הבנתי שאני שונה, לא בדיוק טייס קלאסי, וניסיתי לחזק את זה. לתת לעצמי את המקום להתפתח בכיוונים אחרים ולהיות גאה בזה שאני מביא משהו אחר, לא להרגיש 'הכבשה השחורה'".
מה אסף אמר על זה?
"אסף ואני היינו החברים הכי טובים. אני זוכר איך הייתי מתקשר אליו בשעת ט״ש כשהתגייסתי, היינו מדברים אל תוך הלילה והרגשתי איך הוא מבין אותי, ובשבתות איך אני מלמד אותו לנגן שירים שלי ואנחנו מנגנים יחד. מאוד הערכנו האחד את השני על זה שלכל אחד יש את 'הדבר שלו'. בהופעה הראשונה שלי אסף עדיין היה בחיים, והדבר הראשון שעשיתי כשירדתי מהבמה היה לחפש את העיניים שלו בקהל ואז לבוא ולתת לו כיף. לראות אותו גאה בי".
ב-2019 יצא מהארון בראיון במוסף ״7 לילות״ של "ידיעות אחרונות", לא טריוויאלי למי שמכיר אותו ואת ביישנותו. ״באלבום הראשון כתבתי שירים על מישהי שבאמת אהבתי, הייתי איתה ברומן מלא אהבה ויש לה מקום מיוחד אצלי בלב עד היום. זה משהו שחקרתי לאורך זמן, לקח לי כמה שנים כדי להכיר את עצמי ואז להחליט מה אני משתף עם העולם. למשפחה סיפרתי הרבה לפני הכתבה הזו, וכמובן, אמא שלי הייתה הראשונה ששיתפתי והיא הייתה אמנם בשוק, אבל תמכה מיד".
היא הופתעה?
"זה בא לה בהפתעה, כי היו לי קודם מערכות יחסים עם נשים, אבל היא ישר אמרה לי: ׳אני עדיין רוצה נכדים, שלא תבין לא נכון׳. היא קיבלה את זה ועשתה עבודה עצמית של לחשוב כל הזמן איך היא יכולה לתת לי את התחושה שזה הכי מבורך שיש, ושהיא שלמה עם הכל״.
ואז החלטת גם לצאת מהארון פומבית.
"לא מיד הבנתי למה זה עניין של כולם והאם אני רוצה לשתף, כי יש הרי אמנים שעד היום המיניות שלהם לא בחוץ, למרות שכולם יודעים עליה. היה לי גם ברור שתמיד יהיה לאנשים מה להגיד, ׳אה, הוא משתמש בזה בתור אייטם כדי להוציא שיר׳, ׳אז מה זה אומר על השירים הקודמים׳. מצד שני, הרגשתי לחץ מסוים מהסביבה שכן יודעת, של ׳למה לא? אתה מתבייש בעצמך או משהו?׳ ואז הבנתי שכמו שההורים שלי ואחי היו דוגמה והשראה, גם זה משהו שיכול ליצור השראה ודוגמה בעולם. לילדים שלא סגורים על עצמם, למי שעדיין חסר לו מודל, לזה שזה קורה גם במשפחה עם האוריינטציה הכי צבאית. הייתי שלם עם זה מאוד, הבנתי שזה דבר שאני לוקח על עצמי. מאז דברים התיישבו במקום הנכון, וזה חסך לי הרבה שיחות עם אנשים של 'מה קורה איתי עכשיו'״.
אספירציות מחוץ לאטמוספרה אין לו, אבל המוזיקה שלו כבר הגיעה לשם - יחד עם איתן סטיבה, הישראלי השני אחרי אילן רמון ששהה בחלל - אבל כתייר חלל, ששילם עבור התענוג לא מעט כסף. ״איתן היה חבר מאוד טוב של אבא שלי, גרנו ביחד במכבים-רעות, המשפחות הכירו, הם שירתו יחד בתפקידים מקבילים ומאוד העריכו זה את זה. איתן והמשפחה שלו ממש הפכו להיות משפחה שלנו לאורך השנים ודרך ההזדמנות הזו, שנולדה מקרן רמון, כי אמא שמרה על קשר עם נאס"א והביאה אסטרונאוטים משם לישראל כל השנים - נוצרה גם משימת חלל שאיתן יכול היה להצטרף אליה. אני חושב שאיתן, שהיה חבר של אבא כל השנים ותמך בקרן ובעשייה שלה, היה כל כך ראוי להיות אסטרונאוט ישראלי שני. באיזשהו שלב הוא שאל אם ארצה שהוא ייקח שיר שלי לחלל, הפעם הראשונה ששיר ישראלי יושמע בתחנת חלל. הייתה השמעת בכורה בחלל ודיברתי איתו לייב כשהוא היה שם. הוא עשה מזה הרבה יותר מטיול לירח״.
היית גם בשיגור, זו לא הייתה חוויה מטרגרת?
״חזרתי לאותם מקומות בפלורידה שבהם היה גם השיגור של אבא, נסעתי יחד עם יפתח ועברנו דרך המקומות שאבא התארגן בהם לשיגור, לקחו אותנו לאיפה שמכינים את הצוות ומלבישים אותו בחליפות ולאיפה שהם משחקים קלפים רגע לפני. זה היה שיגור מאוד שונה, של טיל עם קפסולה, לא מעבורת, והיה אחרת לחוות את זה כאדם בוגר. זה היה גם עוצמתי ביותר ושמחתי עבור המשפחה של איתן, למרות הרגשות המעורבים. יש משהו יפה בחלל, שכל אסטרונאוט שיוצא מהאטמוספרה חוזר עם אמירות גדולות על האיזון העדין בין מים לאדמה, חושך ואור, קור וחום. רואים ערים מוארות בלילה, סופות שמתרחשות, וכל הדבר הזה מתקיים ביחד״.
מה עם הבקשה של אמא שלך לנכדים, אתה והאחים עובדים כבר על "רמון - הדור הבא"?
(צוחק) ״אני מרגיש שאנחנו עדיין צעירים לזה. ניקח עוד רגע. מזל שבקטע הזה אף אחד כבר לא יושב עלינו״.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
