כשניסן דה-קלו, 46, סגן הרבש"ץ וחבר קיבוץ נחל עוז, מתאר את הפגישה הראשונה שלו עם לוקו, כלב הלברדור הטיפולי שמלווה אותו 24/7 וכבר הפך במהלך החודשים המעטים שהם יחד לחוטר מגופו, זה נשמע כמו תיאור התאהבות אנושית באירוע בליינד-דייט. "ישבתי בדיוק כאן, במרכז להכשרות כלבי שירות, איפה שאנחנו יושבים עכשיו. תומר המאמן, מי שהכשיר את לוקו לעבודה, הביא אותו לכאן. אני מסתכל על הכלב, הוא מסתכל עליי ואני לא זז. לא קורא לו, לא שום דבר, רק מסתכל. ואז, לוקו עושה משהו מדהים: הוא עוזב את תומר, ניגש אליי, נשכב למרגלותיי ובשקט מניח את הראש שלו על כפות הרגליים שלי. גם תומר היה בשוק. הוא אמר שככה הוא עוד לא ראה את לוקו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הבירוקרטיה, זו שעוברת בין המרכז המכשיר את כלבי השירות לבין משרד הביטחון המאשר את הזיווג, לוקחת זמן. גם כי זה מה שבירוקרטיה יודעת לעשות, וגם כי המדיניות הטיפולית לא ממהרת לתת גוש פרווה וזנב להלומי קרב טריים. הרציונל גורס שהטראומה צריכה להתיישן מעט. כמו יין, היא זקוקה לזמן הבשלה. האדם הפגוע צריך להבין מה עובר עליו ולהבין את אופני הביטוי שדרכם הטראומה עלולה להתפרץ.
לסגן הרבש"ץ ניסן, שכבר עבר בשלב הזה את כל הוועדות המאשרות, הטפסים, החתימות, קביעת אחוזי הנכות, לא הייתה סבלנות לחכות. "אז ביקשתי להגיע מיד לביקור נוסף, וכעבור שבוע חזרתי לכאן. הוצאתי את לוקו מהכלבייה וסתם ישבנו יחד כמה שעות".
מה עשיתם?
"כלום. אבל יצאתי באופוריה. ידעתי שאני צודק ושזה בדיוק מה שאני צריך".
אבל איך קיבלת אישור כל כך מהר? אתה הלום קרב טרי, עוד לא עברה שנה מאז 7 באוקטובר.
ניסן מחייך. "היה לי 'מזל', אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני לא כזה טרי. אני פוסט-טראומטי משנת 96', מהשירות הצבאי שלי. היה יום אחד של לחימה בקרב על קבר יוסף, בזמן מהומות מנהרות הכותל. שלושה קצינים ושלושה חיילים מהגדוד שלי נהרגו. לא אני נלחמתי, אבל ראיתי את הגופות וסחבתי את זה איתי כל השנים. התביישתי לדבר על זה, אבל אחרי 7 באוקטובר הבנתי שאם את הטראומה הישנה שלי אני עדיין סוחב, אז שלא נדע מה התווסף. הבנתי שהצונאמי בדרך ושהפעם אני חייב לטפל בעצמי. למזלי, כשהגשתי את הבקשה לכלב, כבר נחשבתי לפוסט-טראומטי ותיק".
את ניסן ולוקו אני פוגשת במרכז להכשרות כלבי שירות. המרכז, שני משרדים וחצר גדולה ועגולה שסביבה ממוקמים מבנים, מזכיר לי ריזורט גמדי. לכל מבנה יציאה לחצר תחומה. נביחות כלבים בסולמות שונים וקשקושי זנב נמרצים מקדמים את פניי. ב"סוויטה" אחת נמצאים ארבעה גורי לברדודל - הכלאה של לברדור ופודל, קשה לתאר את רמת המתיקות - בני שלושה חדשים הנובחים מולי סופרן; בפאה אחרת של החצר נמצאים זוגות או שלישיות של נערי לברדור חסונים המצוידים בקול בס נמוך; ולצידם, בחדר עם נוף, בורדר קולי ביישן, או שמא אילם, או שמא לא מוצא אותי משמחת במיוחד.
המרכז עצמו ממוקם בעיבורו של כפר תקווה, לא רחוק מטבעון. כפר תקווה הוא מעין קיבוץ; קיבוץ של אנשים עם צרכים מיוחדים, הזקוקים למסגרת קהילתית ותעסוקתית תומכת. כשחיפשתי את המקום טעיתי בדרך, ווייז הורה לי לנסוע לביירות. לקח לי זמן למצוא, עד שנפרס מולי: ירוק ושקט ושלו ומנומנם ויפה בטעם של ישן. שבילים, מדשאות, פינת חי, מרכולית, ומכל פינה ניבט הנוף היפה של עמק יזרעאל הפרוס למרגלותיו.
ניסן ביקש שנשב בחוץ. הוא חזר לעשן, ודומה שגם הכלב מעדיף להתראיין באוויר הפתוח. למרות החום, שמחתי. באתי מהפקקים ונוף העמק משכר. ניסן ולוקו הגיעו מקיבוץ משמר העמק, מעונם הנוכחי, שפתח זרועותיו לחברי קיבוץ נחל עוז המפונים.
מה קורה אחרי שהבקשה שלך לקבלת כלב שירות נענית?
"לוקו ואני עוברים פרק הכשרה של שלושה שבועות אינטנסיביים. זו סדנה מעשית. לומדים להכיר אחד את השני".
איך?
"אני לומד לתגמל אותו דרך חיזוקים חיוביים על כל מעשה טוב, הוא לומד להכיר אותי ומלמד אותי מה הוא צריך. שבועיים ראשונים עוברים עלינו כאן, במרכז ובמרחבים הציבוריים, שזה חלק מאוד-מאוד חשוב בהכשרה, ושבוע נוסף בבית".
ואיך הלך? ההתאהבות הראשונית הצדיקה את עצמה?
"מצד אחד, כן, כי הקשר שנוצר בינינו היה מאוד חזק. מצד שני, זה לוקח זמן. יש קשיים, יש טעויות. זו מערכת יחסים שנבנית. אנחנו בסך הכל חודשיים יחד. הכל עוד טרי".
כל הזמן יחד?
"כל הזמן. 24/7".
גם בלילה?
"הוא לא ישן איתי במיטה. המיטה זה בעצם המקום היחיד שאסור לו לעלות עליו, כלומר מותר, אבל רק עם שתי כפות רגליים, אבל הוא ישן מולי. אם אני קם והולך לשירותים, הוא קם והולך אחריי".
ואם אשתך תקום?
"אז לא. הוא רק יפקח את העיניים וירים את הראש. אם הוא רואה שזו היא, הוא חוזר לישון".
אוי. קצת מעליב.
"אשתי משוגעת עליו".
והילדים? הילדים לא מתעצבנים על האח החדש?
"הם יכולים. הבת שלי יכולה להתגפף איתו בסלון והם משחקים יחד וכיף להם, אבל אם אני קם ויוצא מהסלון, הוא בשנייה נוטש אותה ורץ אחריי. ברור שהם מבינים את זה, הם לא באמת כועסים, אבל לרגעים זה יכול לעצבן. כי סדר העדיפויות שלו ברור".
אתה היחיד שמטפל בו?
"כן. הטיפול שלו הוא חלק מהטיפול שלי. רק אני מאכיל אותו, רק אני מוציא אותו לטיולים. יש הדדיות. לא רק הוא דואג לי, גם אני דואג לו. זה אומר שגם אם היה לי לילה זוועה והיום אני לא מסוגל לקום מהמיטה - ויש ימים כאלה שאני לא רוצה לקום - אני קם. לוקו צריך לצאת. זו לא שאלה של בא לי או לא בא לי".
כלומר, הוא גם סוג של קואוצ'ר? מכריח אותך לפעול?
"לא רק לפעול, גם להיות בקשר עם העולם, עם אנשים. תמיד מישהו ניגש, 'אוי, איזה חמוד, איך קוראים לו?' ואז אני נאלץ לענות, לדבר. ובגלל שבדרך כלל הוא גם חגור בווסט שכתוב עליו 'כלב שירות', זה גם מושך תשומת לב, חלק מהאנשים שואלים, חלק מבינים. אני מיד מתויג".
למה צריך וסט בעצם?
"גם כדי שיתאפשר לי להיכנס איתו לכל מקום, בדיוק כמו עם כלב נחייה, וגם כי ברגע שלוקו עם הווסט, אז אין שאלה. למשל פטור מתור. פעם לבקש פטור מתור היה משהו שיכול היה לגמור עליי. הייתי פשוט מתאפק, מתאפק, מזיע, מת, אבל מרגיש לא נעים לבקש, כי יש לפניי אנשים מבוגרים, ואיך אני אסביר... היום אני אפילו לא צריך לבקש".
ולוקו אוהב ללבוש מדים?
"אני לא יודע אם אוהב זו המילה, אבל זה דבר מדהים. ברגע שאני שם עליו את הווסט, הוא הופך לכלב אחר. יש ממש אפקט פיזי. הוא מתנער כזה וטאק, נכנס לתפקיד. הוא לא יעשה פיפי ולא יעשה קקי, לא משנה כמה זמן הווסט יהיה עליו. כולו דרוך".
זמן רב חיכו אילן פרומקין וברק כהן, מייסדי העמותה ומחלוצי השיטה בארץ, לקבל את האישור המיוחל ולהתמקם עם הכלבים דווקא כאן. "אם תסתכלי על הקירות", אומר אילן כשאני יושבת עם שניהם במשרד, "את תראי שהם לא נצבעו על ידי אנשי מקצוע אלא על ידי דיירי הכפר שחלקם מועסקים אצלנו". השניים הכירו בצבא. שניהם, איך לא, שירתו בעוקץ. דרכיהם התפצלו והתלכדו מחדש כאשר הגיעו, כל אחד מהם בנפרד, לתחום הטיפול באמצעות בעלי חיים. ניסיתי לגשש אם מעבר לדם הכלבים הזורם בעורקיהם, יש עוד משהו שעיצב את המוטיבציה להקמת המרכז ולהתמקדות בהלומי קרב. בעדינות האופיינית לי שאלתי את ברק: "אה, נו, אז בטח גם אתה פוסט-טראומטי". ברק נהדף. "תקראי לזה ככה או שתקראי לזה אדם רדוף. אני קצת מתקשה עם הגדרות", אמר. הסתכלתי על אילן, רציתי כמובן לשאול "ואתה?" אבל התאפקתי.
את עלויות ההכשרה של הכלב, בסביבות 150 אלף שקל, ואת עלויות הקיום להמשך חייו - מזון, בדיקות רפואיות, "טסט" תקופתי ("כלב בין שנתיים הוא לא כלב בן שבע וגם אנשים ויחסים משתנים", מסביר אילן) - מממן משרד הביטחון. מעמדו של כלב שירות עבור מתמודדי הנפש הושווה לפני שנתיים למעמדו של כלב נחייה עבור עיוורים. אבל אזרח מהשורה הסובל מפוסט-טראומה וירצה להיעזר בכלב שירות יתקשה לעמוד בעלויות. "בכל השנים שאנחנו פועלים, הייתה לנו רק משפחה אחת שיכלה להכניס יד לכיס ולשלם", הם מספרים.
הכסף הוא לא החסם היחיד. קחו בחשבון שלא כל הכלבים מסיימים בהצלחה את ההכשרה. חלקם, כמו בקורס טיס, "נושרים". הסיבות מגוונות, החל מתכונות אופי וכלה בענייני בריאות. עבור הלום קרב, שבקושי מצליח להחזיק שגרת יום, גם דלקות אוזניים חוזרות של הכלב עלולות להוות נטל. הכלבים ה"נושרים" עוברים אמנם "הסבה מקצועית" ויכולים לשמש כאחלה כלבים לטיפול רגשי - שזה בגדול אותו דבר רק עם פחות דרישות - או סתם בני משפחה אהובים, אבל הנתון המדהים הוא שתכלס, פחות משני שלישים מהכלבים שמתחילים מסלול הכשרה בן למעלה משנה זוכים לזרוק כומתות באוויר.
זאת אחת הסיבות, אגב, שהכלבים כולם גזעיים. כאדם יפה נפש מטעם עצמו, שאוהב את חיות המחמד שלו מסמורטטות, שאלת הגזע הייתה אחת הראשונות שהתעכבתי עליהן. כי למה לא לאמץ כלבים מכלביות, מה הסנוביות הזאת שלכם? התשובה שקיבלתי מאילן הייתה בת מילה אחת: אקסל. טבלת אקסל.
הרצון הטוב לא מספיק. כלבים ששהו בכלביות או שנולדו לתוך מציאות אלימה ומורכבת לא יצליחו – סטטיסטית – לפתח אישיות בריאה וטיפולית. יש כמובן כאלה שכן, כל כלב לגופו, אבל הסיכון גדול. יותר מדי כסף מושקע בחינוכם. אפשר לעשות פרויקטים מדהימים עם כלבים מכלביות, ונעשו, אבל לא את זה. ולמה בעיקר לברדורים או לברדודלים? כי הם – שוב, סטטיסטית – מוצלחים במיוחד, בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר לסיים את ההכשרה. בין השאר בגלל גרגרנותם, שבעזרתה כופתיות האוכל שהם מקבלים כפרס נדמות להם מתת אל והם מוכנים לעבוד קשה כדי לזכות בהן.
כיוון שהתור ארוך והביקוש עלה השנה בקצב אקספוננציאלי - כי מי חשב, מי תיאר לעצמו, מי התכונן לדבר כזה – המרכז לא מצליח להדביק את הקצב. המעוניינים בכלב שירות צריכים "להרוויח" את המטפל שלהם ביושר. כלומר בסבל.
"תמיד ידעתי שאני אהיה שחקן ראשי באיזה הצגה או סרט והכנתי את עצמי לתפקיד. ידעתי שמישהו יעיר אותי ושמשהו גדול יקרה. בחדר השינה שלי בקיבוץ היה מונח תמיד בהיכון תיק הכוננות שלי עם הווסט הקרמי והקסדה וליד התיק, בכספת, ה-M16". ניסן עושה הפסקה ומוציא עוד סיגריה. אני מסתכלת על תנועותיו. הוא רואה שאני מסתכלת.
"את יודעת מתי חזרתי לעשן?" הוא שואל. "מתי?" "ב-7 באוקטובר", הוא אומר וצוחק. אני מבקשת ממנו שיספר. הוא מספר: "יש בחור בקיבוץ שקוראים לו אריה שוובר", משחזר ניסן את רגע השיבה לניקוטין. "ולבן שלו קוראים ניר. עכשיו, זה קיבוץ, אף אחד לא קורא להם בשמות שלהם. קוראים להם שובי ונירו. לקראת סוף היום, כשאנחנו עוברים בית-בית ובודקים מי חי, מי מת ומטהרים את הקיבוץ, אנחנו מגיעים לבית של שוובר ואני צורח 'שובי, נירו! שובי, נירו!' ופתאום אני שומע את החיילים שאיתי מצטרפים וצועקים גם: 'שובי, נירו! שובי, נירו!' התחלתי לצחוק. ואני מתקרב לבית וצוחק. עכשיו, יש להם שם ויטרינה יפה כזו, מזכוכית, ואני מסובב את ה-M16 ועם הקת של הרובה אני נותן מכה, בום, שובר אותה. מכניס את היד, פותח את הדלת ואנחנו נכנסים. וכל כניסה כזו היא מלכודת מוות. אני לא יודע אם יש מחבל, אין מחבל. אני נכנס שני צעדים, סורק, עוד שני צעדים, סורק. אין. אז אני יוצא חזרה והולך אל החלון של הממ"ד וממשיך לצעוק: 'שובי! נירו!' ואני חוזר חזרה לתוך הבית ופתאום רואה את שובי במסדרון. עומד, חי, מסתכל על הוויטרינה המנופצת שלו. ומה הדבר הראשון שיוצא לו מהפה? 'אבל למה שברתם לי את הוויטרינה?' וזה היה רגע כל כך... פשוט פרצתי בצחוק. ואז אני רואה קופסת סיגריות על השולחן ואני אומר לנירו, הבן שלו, 'נירו, אני לוקח סיגריה'. 'תיקח את כל הקופסה', הוא עונה לי, ואני לוקח את הקופסה, לוקח את המצית, מדליק סיגריה ומסתכל על החייל שלידי. 'בשביל זה שרדתי עד עכשיו?' אני שואל אותו, 'בשביל נובלס?!' והוא עונה לי, 'אל תדאג, כשזה נגמר אני מארגן לך סיגריה יותר טובה'".
ניסן, אשתו לי והילדים, יערי, בן 17, ויעלה, בת 14, הכו שורשים בנחל עוז אחרי מבצע צוק איתן. הם עברו אל הקיבוץ הקטן מקיבוץ אחר, חצור. כבר אחרי הביקור הראשון הרגישו שזה זה. התאהבו במקום. כשהם באוטו, עם הגב לנחל עוז והפנים הביתה, לחצור, לי אמרה לניסן, "מוזר, אבל אני מרגישה שאנחנו נוסעים מהבית ולא אל הבית".
תשע שנים הם בנחל עוז, מתוכן שבע שנים שימש ניסן, במקביל לעבודתו כאיש ביטחון בחברת דור אלון, כסגנו של אילן הרבש"ץ. סגן שלוקח את עבודתו ברצינות תהומית. סגן שיוצא לכל ההשתלמויות ומפגשי הרבש"צים. סגן שהטייטל "סגן" לא באמת מגדיר אותו. "הרבה פעמים, בהכשרות, כשמדמים כל מיני תרחישים, היו אומרים לי, אוקיי, אילן נפל, עכשיו זה אתה, מה אתה עושה".
ב-7 באוקטובר, כשהוא בדרך לאסוף את חברו הרבש"ץ אילן פיורנטינו, כאח לו, עם הרכב הממוגן והנשק, כשההכרה כבר נפתחת כמו מניפה להבנה האיומה שמשהו מאוד לא רגיל מתרחש בקיבוץ, אילן ז"ל נהרג. שנייה הוא היה איתו בטלפון, שנייה אחר כך שקט. ומשם, בדיוק כמו בתרחישים שעליהם התאמנו, ממשיך ניסן לקבל לבדו את ההחלטות. בלי סוף החלטות. כל שנייה היא הכרעה הרת גורל. הרת גורל באמת. בהודעות שנשארו בוואטסאפ של הטלפון הישן, שאותן הוא לא מעז לפתוח וספק אם יעז, נשארו קריאות העזרה הנואשות של החברים שאותם לא הצליח להציל.
"במבחן התוצאה לא הצלחתי. הצלחה מבחינתי זה שלא יהיו נפגעים בנחל עוז. אבל 18 נרצחים וחטופים שעדיין לא חזרו, לא נותנים מנוח. אני מרגיש שלא מילאתי את התפקיד שלי בצורה הכי טובה. כן בצורה הכי טובה שאני יכולתי. אני מבין שעשיתי כל מה שיכולתי וגם מה שלא יכולתי, עשיתי, וזה טוב, כי אחרת לא הייתי מסוגל לחיות עם עצמי, אבל הקטע של הגיבור לא מתיישב לי, כי התוצאה, התוצאה היא איומה"
אבל ההצגה הגדולה לא כתבה ולא ניבאה את עוצמת גבורתו. במשך תשע שעות ניהל ניסן מערכה מורכבת, בלתי נתפסת, של לחימה. עם ברי מאירוביץ, ייבדל לחיים ארוכים, ורן פוסלושני ז"ל, חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, ועוד חמישה לוחמים מיחידת הימ"ס שנשארו במקרה בקיבוץ, ניהל הצוות הקטן קרב מול למעלה ממאה מחבלים. ואז עוד ארבע שעות המשיכו להילחם, כשכבר הגיעה תגבורת.
"כל הזמן חשבתי כוח צביקה", מסביר ניסן, חובב ההיסטוריה הצבאית, ומתכוון לסרן צביקה גרינגולד, בעל עיטור הגבורה, מפקד טנק ברמת הגולן, שבמלחמת יום הכיפורים הצליח לטעת באויב רושם שהטנק הבודד שלו הוא חטיבה. "זה מה שהיה לי בראש, כוח צביקה, להיות בתנועה, לצוץ כל פעם במקום אחר. אני מבין שמרבית הלחימה היא בשלושה מוקדים שונים, ואני כל הזמן דואג שנרוץ ביניהם".
כל בחירה שעשה או לא עשה בשעות הללו, שכדי לעכל אותן זקוק אדם לחיים שלמים, השפיעה על התוצאות: לאיזה בית להיכנס, איזה שער לפתוח, איזה לסגור, לאן לנסוע, על מי ומתי לירות, מה יהיה חסר סיכוי ועל מה ראוי להתעקש. באמצע הקרב, כשהרגיש שעוד רגע הוא נופל מהתייבשות – כי לא שתה ואכל כל היום – הוא גם הכריח חייל לפתוח לו וריד, להכניס לו עירוי נוזלים ולרוץ אחריו עם השקית מונפת למעלה.
כשאני שומעת את עדותו, יש החלטה אחת שלקח שנגררת איתי לימים הבאים. ההחלטה להכניס את ילדיו שלו לממ"ד הביתי, לצוות עליהם לנעול את הדלת עם הוו הפנימי ולצאת להילחם בלי להסתובב לאחור. עד הערב הוא לא ידע מה איתם. ניסן, מוכה אשמה תמידי, אומר שגם המחשבה הזו קשה לו. למזלו - כי גם ניסים קורים בתוך הזוועה - אשתו, שהייתה בחו"ל באותם ימים, הצליחה לשמור איתם על קשר טלפוני רציף.
יש משמעות בתהליך הריפוי לעובדה שהתנהלת בגבורה? האם בשעות הקשות שלך, כשאתה מרגיש מעורער, לא עוזרת לך הידיעה שברגע האמת היית ברזל יצוק? לא בטוחה שכל מי שחווה הלם קרב יכול להתנחם בכך.
"לא. כי במבחן התוצאה לא הצלחתי. הצלחה מבחינתי זה שלא יהיו נפגעים בנחל עוז. אבל 18 נרצחים וחטופים שעדיין לא חזרו, לא נותנים מנוח. אני מרגיש שלא מילאתי את התפקיד שלי בצורה הכי טובה. כן בצורה הכי טובה שאני יכולתי. אני מבין שעשיתי כל מה שיכולתי וגם מה שלא יכולתי, עשיתי, וזה טוב, כי אחרת לא הייתי מסוגל לחיות עם עצמי, אבל הקטע של הגיבור לא מתיישב לי, כי התוצאה, התוצאה היא איומה".
כלב שירות, כפי שהוסבר לי, הוא כלב עם אישיות חסונה במיוחד. בדומה לגור אנושי, חשיבות עצומה מושקעת בטיפוחו. כפי שילדותנו מושפעת מהקשר הרגשי עם הדמויות הדומיננטיות שגידלו אותנו, כך גם ילדותו של הגור. כישוריו הטבעיים ישגשגו רק תחת תנאים טובים: מגע, חום, תקשורת, חיזוקים חיוביים, גבולות, נימוסים, יכולות איפוק - כל התכונות וההתנהגויות הנכנסות תחת הגדרה כללית שנקראת "חינוך". כשמדובר בכלב אנחנו קוראים לזה "אילוף", אבל כלבי שירות לא ממלאים פקודות, הם בונים יחסים. ניסן מספר שלא פעם ולא פעמיים, לוקו ידע טוב ממנו למה הוא זקוק.
בדרך כלל, כשלוקו מזהה שניסן עומד בפתחו של התקף חרדה, הוא חותר למגע. נצמד אליו, קופץ עליו או מפעיל עליו את כל כובד משקל גופו. לא מזמן יעלה, בתו של ניסן, טסה לחו"ל, ושניהם ליוו אותה לשדה התעופה בנתב"ג. בתוך ההמולה, בתוך הרעש והתזזיתיות, ניסן הרגיש איך החרדה מטפסת ועולה. גם לוקו הרגיש. למען האמת, כלבים מריחים התקף חרדה, לחרדה יש ריח. אבל לוקו הבין יותר מזה. הוא הבין שמה שנכון לסיטואציה ביתית, לא יעבוד כאן. אז הוא עשה משהו אחר: הוא התיישב על הרצפה ולא זז, כמו אותת לניסן לעשות כמוהו - לשבת רגע. לנשום. ניסן בטוח שלוקו ידע בדיוק מה הוא עושה למרות שמעולם לא אומן לכך. "והוא צדק. לחקות אותו היה הדבר הכי נכון לי באותו רגע. אם הוא היה קופץ עליי בתוך כל מהומת האלוהים הזו, זה רק היה מגביר לי את החרדה".
את עיקר ההכשרה של הכלבים, המבוססת על אהבה, גבולות וחינוך, עוברים כלבי השירות אצל משפחות אומנה, שמתנדבות לעבור איתם את פרק הילדות. רותם וטל, זוג סטודנטים מחיפה, שימשו כמשפחת אומנה לגורת לברדור בשם גזר. הוא מהנדס מכונות, היא קלינאית תקשורת. הם בני 27, עדיין לא בשלים להתחייבות ארוכת שנים. רותם גם קצת חששה. בניגוד לטל, היא לא גדלה עם חיות ולכן חשבה שזו הזדמנות ל"ווין-ווין סיטואיישן": מצד אחד, הזדמנות לעשות מעשה מועיל לחברה; מצד שני, התיידדות עם העולם הכלבי.
גזר, בדומה ללוקו, בדומה לכל גושי הפרווה שעוברים בגיל שלושה חודשים אל משפחת האדם, הופכת בתהליך שנמשך שנה ממכרסמת רגלי כורסאות לכלבת שירות בוגרת, מחונכת, בטוחה בעצמה, שיודעת לבצע פקודות בסיסיות, לשמור על קשר עין ולהסתגל במהירות לסביבה משתנה ולגירויים פתאומיים.
כדי ללמוד איך ללמד אותה את כל הדברים האלה, טל ורותם הגיעו באופן קבוע למרכז בכפר תקווה ועברו שיעורי הורות. בנוסף הם היו בקשר רציף עם המאמן ועם קבוצת הווטסאפ של משפחות האומנה האחרות, שם דוסקסו ולובנו מיני עניינים משל מדובר היה בקבוצה של גן מעורבות הורים. ולבסוף, כדי לתרגל גם את שריר הנפרדות, הם נאלצו מדי פעם לעשות החלפות: לתת את גזר למשפחת אומנה מקבילה ולקבל פעוט אחר מהקבוצה, למשך שבוע.
אני תוהה בקול איך לוקחים גורה בידיעה שבתוך שנה נפרדים ממנה. הרי זו הזמנה בטוחה לשיברון לב. "ידענו למה אנחנו נכנסים", טל מסביר, "והתכוננו לפרידה מהיום הראשון". "נו, וזה עזר?" "להגיד לך שביום האחרון, כשנסענו למרכז להחזיר אותה, לא תיכננו לשבור את ההגה ולברוח, זה יהיה שקר", צוחקת רותם, "אבל עם כל הקושי, עברנו חוויה נפלאה". אני מאתגרת בשאלה מופרעת, "למי היא יצאה דומה?" לשמחתי, היא נשמעת להם טבעית לחלוטין. "אני חושבת שהיא בכיינית כמוני", עונה רותם, "והיא גם קולטת סיטואציות חברתיות כמוני. אבל את המשחקיות ואת החשיבה הלוגית היא לקחה מטל".
לפעמים אין קליק
אחרי פרק האומנה ולפני שהכלב הצעיר עובר לשרת את בעליו, תקוע באמצע עוד פרק הכשרה - כן, זה לא נגמר – שהוא התקופה שבה נצמד הכלב למאמן מקצועי למשך חצי שנה. יובל יאירי, מאמנת כלבי שירות במרכז ומאמנת מאמנים, היא אחת כזו. היא בת 24, לא מזמן התחתנה. אל החופה ליווה אותה הכלב שאצלה עשה את הדוקטורט. אני שואלת אותה אם כדי להיות אדם שמסוגל לתקשר ברמה כזו עם כלב, כפי שהיא מתקשרת וכפי שהאדם הפוסט-טראומטי שיבוא אחריה יצטרך ללמוד לעשות, צריך להיות בעל מבנה אישיות מסוים; או שגם אנשים שלא מורגלים לכלבים יכולים ליפול באהבה? יובל חושבת שגם אם יש הפתעות, והיו לה כבר חיבורים שהיא לא האמינה שיתרחשו, היכולת ליהנות מכוח הריפוי של הכלב, לא קיימת אצל כולם. אבל, וזה אבל גדול, אם יש יכולת כזו, כלב שירות יכול לשנות לאנשים את החיים.
אתם מתאימים כלבים לאנשים?
"בוודאי. אנחנו משקיעים המון מחשבה בזיווג. יש לנו פגישות עם האדם, אנחנו מבררים מה הוא רוצה, מה הוא צריך, איזה טמפרמנט של כלב מתאים לו, וברגע שאנחנו חושבים שיכולה להיות התאמה טובה, אנחנו מפגישים ביניהם".
כמו הדייט של ניסן ולוקו?
"לגמרי. אנחנו גם קוראים לזה 'דייט'. האדם מגיע ופוגש את הכלב, הרבה פעמים יש קליק, לפעמים אין קליק. ואם אין, אנחנו ממשיכים לחפש. אם יש, אנחנו בונים תוכנית ייעודית, ספציפית לאותו אדם. לצורך העניין, הרבה פעמים הביטוי של התקף חרדה מתבטא בהיפרוונטילציה, למשל. אז יכול להיות שלך תהיה נעימה התנהגות עדינה, שהכלב יבוא ורק ישים עלייך את הראש, ויכול להיות שמישהו יצטרך משהו קצת יותר אגרסיבי. יש לנו מטופלת שהכלבה שלה מאומנת לגרד אותה כשהיא נכנסת למצב קיפאון. כשהיא נכנסת למצב הזה, הכלבה שלה ממש מגרדת אותה, מגרדת ומרפה, מגרדת מרפה. זה כואב, יש לה סימנים, אבל זה הדבר היחיד שמוציא אותה מהניתוק".
ניסן מוסיף: "לפעמים, רק לשבת איתו וללטף אותו ולדעת שיש מישהו שכשאני ממש צריך אותו הוא מתעלם מהעולם והוא רק איתי, זו עזרה".
לוקו אולי לא יכול למחוק את הפלשבקים, את התקפי החרדה, את השינה הרעועה שגם חמישה כדורים שונים לא יצליחו להפיל אותו אליה, אבל ניסן לפחות יודע שאם הוא יתעורר באמצע הלילה מסיוט, לוקו כבר יהיה ער ויחכה לראות אם יקום ושתמיד יש לו פרטנר לטיול לילי כדי לאוורר מחשבות. אני שואלת אותו אם תמיד אהב חיות. הוא אומר שכן ושתמיד גידל – כלבים, חתולים, שניהם יחד, אבל שלוקו זאת קפיצת מדרגה. "רצית ילד שלישי, קיבלת", אומרת לו אשתו. אני צוחקת, אבל נזכרת שבניגוד לילד, לוקו וניסן דווקא כן ייפרדו. בעוד שמונה, תשע שנים לוקו ייצא לפנסיה. כלבי שירות לא יכולים לשמור על רמת תפקוד גבוהה כל כך לאורך שנים, והפרק הסוגר את מסעם בעולם הזה הוא לפשוט מדים ולהזדקן בנחת בביתה של משפחה מאמצת.
אתה חושב על הפרידה?
"לוקו הוא לא שלי. הוא עובד משרד הביטחון. אני יודע שזה הולך להיות חתיכת אירוע, אבל אני גם אשמח בשבילו. תקשיבי, מגיע לו להיות כלב, מגיע לו לנוח אצל משפחה שרק תפנק אותו ותשחק איתו. כאילו... נכון, גם עכשיו הוא כלב, יש לו אפילו חברה שבאה לקרוא לו בערב, הכלבה של השכנה שלנו, גלי עידן, שבתה מעיין נרצחה ובעלה צחי עדיין חטוף בעזה. יש לה בורדר קולי מהממת והיא אשכרה חברה שלו. היא באה בערב אלינו הביתה, לדלת מאחור, ועושה ככה, שורטת את החלון וקוראת לו לבוא, והם יוצאים לשחק יחד. אבל תכלס, חוץ מהרגעים האלה, כל החיים שלו זה עבודה. כל המהות שלו זה אני. וואלה, שמונה שנים זה לא מעט זמן לעבוד כל כך קשה. אני מאחל לו, אני רוצה בשבילו חיים טובים אחריי. מכל הלב".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
