"אני מאוד שמח ממה שקורה. הצבע חזר לפנים. סוף-סוף צה"ל פועל להשיב את הביטחון" – כך אמר אתמול עופר (פושקו) מוסקוביץ, מנהל מטעי האבוקדו בקיבוץ משגב עם.
תוצרת חקלאית עולה באש בגליל
(צילום: אילן ליבר)
השנה החולפת הייתה בלתי אפשרית עבור חקלאי הצפון. רבים מהם פונו ממקומות מגוריהם, אבל חזרו למטעים כדי להשקות ולטפל בעצים ולמנוע מהם נזק בלתי הפיך. על קטיף מסודר אין כמעט מה לדבר: יש מחסור גדול בפועלים. "כמו בכל בוקר, הגעתי גם היום לשטח", סיפר אתמול מוסקוביץ. "המטח המטורף בבוקר היה מעליי. היו נפילות בחלק מהמטעים שלנו, זה מפחיד מאוד, אבל מה אעשה? הספיק לי הנזק המטורף מהשנה שעברה, שבה לא קטפנו את האבוקדו. אני מקווה שמחר יהיה בסדר".
אסף שוורץ (49), מנהל המטעים של קיבוץ יראון, סיפר כי השנה האחרונה הייתה "מכת מוות" לגידולי התפוחים. "אנחנו למעשה כבר בשגרת מלחמה כבר שנה", אומר שוורץ, "חקלאות היא לא כמו עסק רגיל. מפעל אפשר לסגור לשבוע, חודש או שנה, וכשאתה פותח משמנים את המכונות וחוזרים לעבוד. אצלנו זה יותר מורכב. ב-2023 לא יכולנו לטפל במטעים והעצים נמצאים במצב של קריסה. לא קוטפים, הם לא מקבלים חומרי הזנה, חלק מהם קיבלו פחות מדי מים וחלק יותר מדי, ויש בעיות של מחלות ומזיקים".
בשנה רגילה מניב המטע חמש או שש טונות תפוחים. השנה צמחה שם לא יותר משליש מהכמות הזאת. "וגם אותם אנחנו לא מצליחים לקטוף", הוא אומר, "ובנוסף, הפרי לא איכותי". הוא ממשיך לעבוד, אבל התחושות קשות. "אני מאוד ציוני, דור שלישי של חקלאים, האדמה והמדינה הן דברים מרכזיים בחיי, אבל אני חי כיום בקושי", מספר שוורץ, "היישוב שלנו מפונה, המשפחה שלי הועברה לטבריה, משם לקיבוץ חולתה ועכשו ליסוד המעלה. אני מנהל, חבר בכיתת הכוננות באופן מלא, ואני גם בעל ואבא. אי-אפשר לנהל אורח חיים תקין במצב הזה".
אילן ליבר, מרכז המטעים בקיבוץ יפתח, מספר כי "מיום ראשון אסור לנו להיכנס לשטחי המטעים. לנו לא משנה לנו אם הטילים מגיעים לחיפה או קריית-שמונה. מבחינתנו זה אותו דבר. ראשית, מאוד קשה להביא עובדים מיומנים לעשות קטיף וגיזומים. מעבר לכך, יש פה מצב קשה של חוסר ודאות וחששות. בכל יום, רק אחר הצהריים אנחנו יודעים אם יש לנו אישור מהצבא לעבוד למחרת, וגם זה בעירבון מוגבל, כי אם קרה משהו בלילה הדברים יכולים להשתנות. הכל מאוד שברירי".
קיבוץ יפתח פונה בתחילת המלחמה. "נותרנו פה רק אנשי כיתת הכוננות", הוא מספר. משפחתו של ליבר עברה לפני כחודש לבית במושב ליבנים אחרי שכבר לא יכלה להישאר במלון גנוסר. "המלון זה לא חיים", הוא אומר, "עכשיו גם אין לימודים מתחילת השבוע וכולם בבית. יש לי שלושה ילדים, ואף אחד לא במצב טוב. המערכה הזאת נמשכת המון זמן וזה לאט-לאט מוריד את כולם למטה".
כ-300 דונמים ממטע האגסים של הקיבוץ נשרפו בגלי השריפות בחודש יוני. את האפרסקים והנקטרינות עוד הספיקו איכשהו לקטוף, אבל בכמות קטנה יותר ובאיכות נמוכה יותר משנים קודמות. גם כרם היין נשרף. "עוד אין מתווה לפיצויים", אומר ליבר, "עכשיו אנחנו עדיין מטפלים בפיצוי על הפרי שלא נקטף בקיץ שעבר. הבעיה היא שאין יד מכוונת. מדברים הרבה בתקשורת – אבל בשטח אין כלום. לא מגיעים לפה נציגים של אף משרד, וכמובן שמס רכוש לא בא לפה. הכל תקוע. אין שום דבר שבאמת עובד כמו שצריך".
תלם גלילי (49) הוא דבוראי מקיבוץ איילת השחר, דור שלישי במקצוע. מכוורת איילת השחר היא אחת הוותיקות בישראל, בת יותר מ-100 שנה. לקיבוץ יש בין 1,000 ל-1,500 כוורות. "הקיבוץ רחוק יחסית מהגבול, כשמונה קילומטר, ולא מפונה", מספר גלילי, "אבל היו לנו הרבה אירועי שריפות ואיבדנו כמה כוורות. גם שטחי המרעה נפגעו ולדבורים לא היה מה לאכול. התוצאה היא שהשנה יבול הדבש נפגע בכ-30 אחוז. אני לא רוצה להישמע מסכן, אבל זו שנה מורכבת. ועם זאת, אנחנו מוכנים להחזיק מעמד כמה שצריך. אני אדם שמאמין בעם שלנו, בכוחות שלנו, ואין לי ספק שהמצב הנוכחי הוא זמני. המשבר גדול אבל נעבור אותו. יש לנו ערבות זה לזה. יש לנו אהבה גדולה לאדמה, לפירות הארץ ולאנשי ארץ ישראל, וזה הדדי: השנה אנשים קונים מאיתנו הרבה יותר בגלל המצב".
אייל עובדיה, תושב קיבוץ כברי בצפון ויו"ר שולחן הבננות במועצת הצמחים, סיפר: "מתוח פה מאוד. כל היום יש שיגורים של כיפת ברזל ומטוסים מעל הראש. החקלאים בקו העימות בצפון עובדים תחת אש ומסכנים את החיים שלהם יומיום. אבל חקלאים, כמו חקלאים, לא עוזבים את המטעים. מפחיד פה, אבל נמשיך לשמור על השטחים שלנו. מצד שני, העובדים התאילנדים לא רוצים לרדת לשטח. השטחים החקלאיים מוגדרים כשטחים פתוחים ולא מיירטים שם, אז הסכנה גדולה. אנחנו רוצים שצה"ל ימשיך לתקוף, ובעוצמה. אחרי שנה, סוף-סוף עושים משהו. אנחנו רק מקווים שכולם יחזרו בשלום ושהחטופים ישובו לביתם".
ירון בלחסן, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות, מסכם: "החקלאים עובדים כבר שנה במציאות בלתי מתקבלת על הדעת, במלחמה ותחת אש. הם יודעים שביום שאחרי יהיה קשה מאוד, כי מטע שאתה נוטש לא תוכל לשקם. אותם חקלאים הם גם חברי כיתות הכוננות וגם שומרים על הגבול. עכשיו הזמן להגן עליהם, לאפשר להם לעבוד ולדאוג לביטחון התזונתי של ישראל".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.24
