זה עדיין לא קרה, אבל סמל נ', לוחם עוקץ שנפצע קשה בעזה יחד עם כלבו שאקיל, כבר מדמיין את העתיד. רגלו השמאלית נקטעה בניתוח חירום בבית החולים בילינסון, כשפירפר בין חיים למוות, ואילו שאקיל, שאושפז בבית החולים הווטרינרי בבית דגן, נאלץ להיפרד מרגלו השמאלית האחורית. נכון לעכשיו נ' (כמעט 22) מאושפז בהליכי הסתגלות לפרוטזה, בניגוד לשאקיל (בן ה-4) שעם שלוש רגליו כבר מתרוצץ בדשא ומבריח חתולים. "שנינו", הוא אומר, "מתחילים חיים חדשים".
ומה יקרה בעתיד?
הוא מחבק את הכלב הקרבי, שלאחרונה אומץ על ידי הוריו והפך לחיית מחמד משפחתית. "מתישהו, כשאצליח לכופף את הברך עם הפרוטזה ולזחול על ארבע, שאקיל ואני נהיה הכי דומים שיש. שנינו קטועי רגל שמאל אחורית. סוג של תאומים".
שניכם שילמתם את מחיר המלחמה ברגליכם.
"אין לי מושג מה שאקיל יגיד על המחיר, את מוזמנת לשאול אותו", הוא מחייך. "אני יכול לדבר רק בשם עצמי".
בבקשה. כולי אוזן.
"מה זה להקריב רגל לעומת 20 השנים הבאות שבהן ילדי ישראל יוכלו לחיות בשקט? תשמעי, אין ספק שהפציעה היא אירוע משנה חיים. ברור לי ששום דבר בחיים שלי לא ייראה כמו שהוא היה לפני מה שקרה. אבל עכשיו, שבעה חודשים אחרי שפינו אותי מעזה, אני פחות מסתכל על העתיד הרחוק במובן של מקצוע ולימודים. אני בוחר להתרכז באיך אני מחזיר את עצמי לתפקוד של בן אדם חזק, בריא ועצמאי כדי שאוכל לטייל בעולם ולהגשים את כל מה שרציתי לעשות מבחינת כיופים. בדרך למטרה הזאת אני פותח לעצמי אופציות בכל מיני כיוונים. אולי אתחיל לשחק כדורסל בכיסא גלגלים, אולי קיאקים בים, אולי אופניים נמוכים".
ושאקיל?
"הוא מתחיל טיפול בהידרו-תרפיה. הוא תמיד יהיה איתי".
לא רק שמו ותמונתו של בחור החמד הזה אסורים לפרסום. גם רבים מהפרטים על הפעילות של לוחמי עוקץ - על שתיים ועל ארבע - יישארו חסויים, וזה דווקא משמח את סמל נ', שנבוך מהחשיפה. הוא השלישי מארבעת ילדיהם של שני אנשי חינוך, שגדל ביישוב בשומרון, מעבר לקו הירוק, "דתי על מלא". בסיום התיכון יצא למכינה בגוש עציון, "גם כדי להכיר את עצמי טוב יותר מבחינה דתית וגם כדי להתכונן לשירות הצבאי. לא הייתי בכושר ולא הכרתי את המסלולים השונים. אחרי חצי שנה במכינה החלטתי לנסות גיבושים. קיבלתי זימון לגיבוש של עוקץ, חקרתי קצת על היחידה ואהבתי את מה ששמעתי".
עד אז, כל קשר בינך לבין כלבים היה מקרי בלבד?
"לא בדיוק. יש לנו בבית כלבה קטנה, מלטזית, שקוראים לה צ'יקה. היא ושאקיל עוד לא ממש חברים. הם בהסתגלות הדדית".
לפני שנתיים התגייס, ואחרי טירונות צנחנים עשה השלמה במתקן אדם בידיעה שאת הכלב יקבל רק אחרי שמונה חודשים. "יש סדר", מסביר נ'. "קודם אתה לומד את תורת הלחימה, ורק אחר כך מלמדים אותך לשלב את הכלב בתוך הלחימה. הגיוני. אתה הראשון שנכנס לשדה הקרב, אתה צריך ללכת עם הכלב לפני הכוח ולומר לו לאיפה הוא יכול להיכנס ומאיפה להתרחק. אם לא תדע להילחם ברמה גבוהה, כמו שהכוח יודע, לא תוכל להוביל אותם במלחמה".
"חודש אחרי הפציעה פגשתי את הלוחם שפינה אותי והוא סיפר לי שראה את שאקיל עובר מליקוק הפנים לליקוק הרגל שלי. זה מה שהפנה את תשומת הלב שלו לרגל השמאלית שלי, ובעקבות זה הוא שם לי חוסם עורקים והציל לי את החיים"
את שאקיל הוא קיבל באוגוסט של השנה שעברה. "ביחידות אחרות קוראים לזה 'מסע כומתה', אצלנו קוראים לזה 'מסע כלב'. בסוף המסע המפקדים לקחו את כל הלוחמים לכלבייה ושמו עלינו כיסויי עיניים. למה? כדי להפוך את המפגש הראשון עם הכלב למשהו קצת יותר דרמטי. הובילו אותי לתא של שאקיל, המאמן שלו סיפר לי שהוא רועה גרמני-בלגי, בן שנתיים, ורק אז הורידו ממני את כיסויי העיניים וראיתי אותו".
שאקיל הוכשר לתפקיד כלב חנ"ם (חומרי נפץ מרסקים) וכשאני שואלת את נ' אם היה מעדיף לקבל כלב תקיפה, הוא מגיב כמעט כמו אבא שמגן על יוצא חלציו. "ההבדל בין כלב חנ"ם לבין כלב תקיפה תלוי במצב בארץ. בזמן מלחמה, אין ספק שהרבה יותר חשוב ומתגמל להיות בפלגת חנ"ם. זה ללכת בראש הכוח, כששאקיל מזהה מטענים בעזרת חוש הריח. שום טכנולוגיה, משוכללת ככל שתהיה, לא יכולה להחליף את האף של הכלב".
בסוף פברואר הוא הוכנס לסד"כ הלוחמים וב-3 במארס נכנס עם לוחמי אגוז לחאן-יונס. "ברור שחששתי", הוא מודה, "בפעם הראשונה ששלחתי את שאקיל לסרוק היה לי ממש קשה. הבנתי שהוא בסכנת חיים. מצד שני, אין מצב שאני אגיד למפקד של הכוח שאליו צורפתי משהו כמו, 'אני לא יכול לעשות את מה שביקשת'. אין דבר כזה. אם הכוח צריך ששאקיל ואני נעשה משהו, אני אמצא את הדרך לבצע את המשימה".
לדבריו, ההשתלבות שלהם הייתה מהירה. "מצאתי את השיטה שלי לעבוד בצורה הכי יעילה, שגם משמרת את האנרגיה של הכלב וגם מספקת את מפקד היחידה. הלילה הראשון עבר בשלום, ברוך השם, בזכות שאקיל שביצע את הסריקות, ובבוקר, כשנכנסנו לעומק הרצועה, התחלנו את ההתקפה. כשהשמש עלתה נכנסנו להתקלה הראשונה עם המחבלים, פנים אל פנים. שאקיל ואני היינו קצת מאחור כי בהתחלה ביקשו כלב תקיפה שיוודא אם באמת יש שם מחבלים, ושם נהרג צ'יף, כלב התקיפה של חבר שלי. הוא יצא ממנה בשלום, מינוס כלב. כשחזרנו לנקודה שממנה יצאנו הבאנו איתנו את הגופה של צ'יף, לוחמים אחרים החזירו אותו לארץ, ולמחרת הוא נקבר בבית הקברות לכלבים שבמתקן אדם".
איך השפיע עליך מותו של צ'יף?
"הבנתי שזה על-אמת, לא אימון ולא תרגיל ובטח שלא משחק. ההתקלה הראשונה שחוויתי לא הייתה רגילה מפני שהיינו קרובים מאוד למחבלים והלחימה הייתה מאוד קשה, אבל לוחמי אגוז עבדו מעולה והאיום נוטרל. אחר כך היינו יומיים בלי כלב תקיפה, עד שהגיעו אלינו לוחם חדש עם כלב חדש, ובזמן הזה שאקיל סימן את המטען הראשון שלו. הביאו טנקים והבניין נמחק. בדיעבד זה גם היה המטען היחיד שהוא הספיק לסמן עד לפציעה".
ב-6 במארס, שלושה ימים אחרי ההתקלה הראשונה, אירע הפיצוץ ששינה את חיי שניהם. "זה קרה בבוקר, באיתור הראשון שהלכנו אליו. איתור זה בניין", הוא מפרש את השפה הצה"לית. "ערב קודם לכן הגיעו אלינו כלב תקיפה חדש עם לוחם בהכשרות שהיה חבר שלי לצוות, סמל דוד ששון ז"ל. כשהם הגיעו כבר ישנתי, אז דוד העיר אותי, ישבנו קצת, דיברנו ושמחתי מאוד שהוא איתי".
מה קרה באותו הבוקר?
"שאקיל ואני סרקנו את קומת הכניסה של המבנה, אחרי שיצאנו הפלגה נכנסה וכבשנו את הקומה הראשונה. כששאקיל ואני היינו בדרך לקומה השנייה הודיעו לי שעליי לעבור לפלוגה אחרת, להתחיל עוד התקפה, וחיכינו בכניסה ללוחם אגוז שיאסוף אותנו. פתאום היה פיצוץ בתוך הבניין, דוד נהרג, גם סדקה, כלב התקיפה שלו, נהרג, ואני הייתי בין החמישה שנפצעו קשה".
איך זה מרגיש?
"זה משהו שאי-אפשר לתאר. כאב שכמוהו לא חוויתי מעולם. הבנתי שהגיעו אליי, שמטפלים בי, שיפנו אותי והכל יהיה טוב, עד כמה שאפשר. אני זוכר שאיבדתי המון דם ושההכרה שלי התערפלה".
ידעת איפה נפצעת?
"לא ידעתי על הפציעות בבטן וביד, ידעתי רק על רגל שמאל, הרגשתי שמשהו לא בסדר איתה. שאקיל היה קשור אליי לרגל, למותן, וכשבאו לפנות את הפצועים השאירו אותו שם. אחד מלוחמי אגוז, שהוא חבר טוב שלי מהבית, דרש שיפנו את שאקיל למרות שהוא שכב במה שמכונה 'שטח השמדה'. המחבלים ראו שכלב של עוקץ שוכב כבר חצי שעה על הרצפה, והיה חשש שהם יעשו עלינו מארב ויירו במי שייצא להביא אותו. חבר שלי התעקש על הפינוי של שאקיל ובסוף המפקד של אגוז החליט להכניס לשכונה טנקים שיעשו 'רתק'. הם ירו לכל מיני נקודות חשודות ובזמן הזה מישהו רץ והרים את שאקיל".
ואז ראית שגם הוא נפצע?
"לא ראיתי, אבל הרגשתי שהוא מלקק לי את הפנים ושמעתי אותו מיילל. חודש אחרי הפציעה פגשתי את הלוחם שפינה אותי והוא סיפר לי שראה את שאקיל עובר מליקוק הפנים לליקוק הרגל שלי. זה מה שהפנה את תשומת הלב שלו לרגל השמאלית שלי, ובעקבות זה הוא שם לי חוסם עורקים והציל לי את החיים. המשך הפינוי היה סטנדרטי".
ד"ר איליה קגן, מנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי בביליניסון: "המלחמה על הרגל הייתה ממושכת, עד שבשלב מסוים נ' אמר משהו כמו 'הרגל ואני כבר לא ביחד' וביטא תחושה של בגידה. מגמת השיפור באמת התחילה אצלו רק אחרי הקטיעה"
סטנדרטי? אבא שלך סיפר לי ש-40 דקות אחרי שנפצעת המסוק שאליו פונית הגיע למנחת של בילינסון.
"זה באמת היה פינוי מאוד-מאוד מהיר. הפיצוץ היה בתשע ועשרה בבוקר, ובעשרה לעשר אבא שלי כבר ידע. אני עדיין מנסה להיפגש עם הצוות של 669 כדי לומר להם תודה. זה נותן תקווה. אני אוכל לחזור לחיים שלי ואוכל לעשות הכל - לטייל, ללמוד, לעבוד להקים משפחה - ולהם יש חלק גדול בכל מה שיקרה איתי בעתיד".
נ' זוכר את נחיתת המסוק, הוא גם זוכר שהספיק להכתיב את מספר הטלפון של אביו לפרמדיק שהושיט לו טלפון, וזהו. "בכניסה למיון איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, אחרי חמישה ימים שבהם הייתי מורדם ומונשם, סיפרו לי שהלב שלי הפסיק לעבוד ושעברתי החייאה".
אתה זוכר את הרגע שבו התעוררת?
"אני זוכר שהייתי מאוד מבולבל, לא הבנתי איפה אני נמצא כי הייתי בטוח שאני מת. אמא ואבא שאלו אותי, 'אתה רוצה לראות את שאקיל?' והראו לי סרטונים שלו מבית החולים הווטרינרי. אחרי כמה ימים גיליתי שדוד נהרג. מישהו פלט את זה בטעות ליד המיטה שלי, ודי התפרקתי, לא רק בגלל שהייתי שם איתו כשזה קרה. דוד ששון היה בנאדם מדהים, תמיד שמח, תמיד מרים לכולם, וגם הלוחם הכי טוב שיצא לי להכיר. בטירונות הוא אמר לצוות, 'מי שמפחד מהסבל סובל מהפחד', וזה פתגם שאימצתי. רק לאחרונה הגעתי בפעם הראשונה לקבר שלו, בחלקה הצבאית בנתניה, וסיפרתי להוריו על החוויות שלי איתו. הוא כל הזמן איתי בלב".
מתי הבנת את חומרת מצבך?
"ברגע שהתאפסתי על עצמי, עם כל התרופות לשיכוך כאבים, התחלתי להרגיש שכולם מנסים לגונן עליי. במיוחד ההורים, שהאופטימיות שלהם נראתה לי מוגזמת. באחד הלילות נשבר לי מזה, אמרתי להם שאני רוצה לשמוע את האמת, לא משנה עד כמה היא מרה, והושבתי אותם לשיחה. הם הזעיקו לחדר את הרופא שהיה במשמרת לילה כדי שיאשר את דבריהם. בגדול, כל הגוף שלי נפצע, חוץ מהראש, אז אבא שלי התחיל לפרט מהצוואר ומטה. ריאות, בטן, יד, כל אזור בגוף עם הבעיות שלו, והאיבר שהוגדר במצב החמור ביותר היה רגל שמאל. כשאמרו לי 'יכול להיות שיצטרכו לקטוע אותה', שאלתי, 'אז למה מחכים? למה לא כורתים?' ראיתי שהרגל מרוסקת לגמרי, הבנתי שהיא כבר לא תלך, אז העדפתי לסיים עם זה, לצאת לשיקום ולחזור לחיים".
אבא שלך סיפר לי שכשהתחילו הדיונים על כן או לא לקטוע את הרגל, והוא שאל אותך מה דעתך, אמרת לו, "אני חי".
"נכון, מפני שהייתי בטוח שכבר מתִּי. יש מילה כזאת? אם חזרתי מעולם המתים אני רוצה לחיות. בשלב ההוא אפילו לא ידעתי שיש אופציה לפרוטזה, לא ידעתי מה זה, בחיים לא יצא לי לראות מישהו עם פרוטזה. וכשהמילה פרוטזה התחילה להדהד בחדר חשבתי על קפטן הוק שצלע בסרטים מצוירים בגלל שהרכיבו לו רגל מעץ. לא העליתי בדעתי שמדובר בטכנולוגיה מפותחת וטובה".
מה היה קורה אם לא היית מסכים לקטיעה?
"לא הייתי כאן היום. נקודה".
ד"ר איליה קגן, מנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי בבילינסון, משלים את התמונה: "נ' לא איבד את ההכרה, הוא מת מאיבוד דם, ועבר החייאה. צוות הטראומה הצליח להחזיר אותו לעולם שלנו, ואחרי שמצבו התייצב הוא הגיע אליי למחלקה, לחודשיים. היו לו פגיעות בבטן, כתוצאה מרסיס שנכנס, ובנוסף הוא נפצע קשה ברגל שמאל, שסיפקה לאורתופדים הרבה מאוד עבודה".
מה היו סיכויי ההישרדות שלו?
"למרות שהוא היה מאוד כאוב נתתי לו מאה אחוז להישרדות. זו הערכה שנקבעת לפי שלושה פרמטרים: הגיל, כוח הרצון שלו והניסיון שלנו. התרשמנו שהוא פייטר, שהמשפחה שלו פייטרית והאמנו שהוא ישרוד וישתקם. המלחמה על הרגל הייתה ממושכת, עד שבשלב מסוים נ' אמר משהו כמו 'הרגל ואני כבר לא ביחד' וביטא תחושה של בגידה. מגמת השיפור באמת התחילה אצלו רק אחרי הקטיעה".
בניגוד לפרוטוקול, רגלו השמאלית לא נקטעה בניתוח מתוכנן, אלא בניתוח חירום שלדברי ד"ר קגן הלחיץ את כולם. "בזכותה", אומר נ' ומחייך אל קצינה במדים העונה לשם ענווה. "בת זוגי כבר שלוש שנים", הוא מזמין אותה להתיישב לצידו, על הספסל.
זה היה ב-14 במארס. "בוקר שגרתי", הוא משחזר. "שכבתי במיטה כשרגלי השמאלית עטופה בקיבוע חיצוני מברזל. ענווה הייתה איתי בחדר כשפתאום שמענו רעש של שאיבה מהמכשיר שהיה מחובר לרגל וראינו דם זורם בצינורות. אמרתי לה, 'הכל בסדר, לפעמים המכונה עושה את הרעש הזה' וענווה התעקשה, 'לא, זה לא אמור להיות ככה' ורצה לקרוא לרופא. כשהיא חזרה עם הרופא כל המיטה שלי כבר הייתה מלאה דם, הייתי מטושטש וקרוב מאוד לאיבוד ההכרה. הרופא שם לי חוסם עורקים ובמקביל פתח לי ארבע נקודות בווריד והתחיל להזרים לי מנות דם. אבל מהר מאוד התברר שהקיבוע החיצוני שעל הרגל מפריע לחוסם העורקים למלא את תפקידו בחסימת הדם".
קלטת עד כמה זה חמור?
"לא בטוח, כבר הייתי מעורפל. אני זוכר את האח שטיפל בי. הוא הזדהה כחובש קרבי בצנחנים ואמר שאפשר לאלתר. הוא לקח צינור גומי ומבחנה ועשה לי חוסם עורקים שבאמת עצר את הדימום לכמה דקות. בחדר הניתוח ניסו לתקן את העורק הראשי שהתפוצץ וזה לא עבד, והניתוח הסתיים בקטיעה".
נ' עבר 25 ניתוחים ("ברגל, ביד שמאל ובכל מיני איברים פנימיים בבטן") במהלך אשפוזו בבילינסון, חודשיים בטיפול נמרץ כללי ("במבט לאחור, החודשיים האלה נראים לי כמו יום אחד ארוך") ושלושה שבועות נוספים בכירורגית ב'. שני ניתוחים נוספים הוא עבר כשהגיע לאגף השיקום בשיבא, "ואני מקווה שסיימתי עם זה", הוא מסכם ומציץ בשעון. "וואו, כמה זמן דיברתי, אני קצת ממהר, יש לי טיפול בשתיים".
לרגע אני מתבלבלת. איך תגיע לתל השומר אם אבא שלך לקח את שאקיל הביתה?
"מה הקשר?" הוא תוהה, "אני נוהג. ולא הייתי צריך לקבל רישיון מיוחד. רגל שמאל היא הדבר הכי מיותר בנהיגה".
גם שאקיל, הוא מספר, חווה דרמה לא פשוטה. "החבר'ה מאגוז פינו אותו ארצה, הוא הועבר לבית החולים הווטרינרי בבית דגן ובהתחלה חשבו שהוא לא ישרוד את הלילה. רצו לכרות לו את שתי הרגליים האחוריות. רגל אחת הייתה עם בעיה עצבית והרגל השנייה הייתה מרוסקת לגמרי. את הרגל המרוסקת הצליחו להציל ואת השמאלית האחורית, עם הבעיה העצבית, קטעו לפני חודשיים".
מתי נפגשתם בפעם הראשונה אחרי עזה?
"בפסח, בחול המועד, כשיצאתי מטיפול נמרץ לכירורגית. עד אז הרגשתי חלש מדי ולא חשבתי שאוכל לתת לו תשומת לב. חיכיתי לו בכניסה, בכיסא גלגלים והתרגשתי נורא. סבתא שלי אמרה שנראיתי כמו חתן שיושב מתחת לחופה ומחכה לכלתו. בהמשך, ביקשתי מהחבר'ה מהיחידה שיביאו את שאקיל איתם כשהם באים לבקר אותי".
לא רק החבר'ה באו לבקר אותו. "המפקדים של כל לוחמי ההכשרות ביקרו אותי בטיפול נמרץ, וסיפרו לי על טקס סוף המסלול שיתקיים בקרוב. נכנסתי לעזה כשעוד הייתי בהכשרה, וברור שרציתי לקבל את סיכת הלוחם של עוקץ, אבל מי חשב על טקס? בדיוק התחלתי להסתבך עם כל מיני זיהומים ובלגן, והם אמרו לי, 'אל תדאג, אם מוחמד לא יבוא אל ההר ההר יבוא למוחמד'. וזה מה שקרה. בסוף המסע הם עלו לאוטובוסים ובמקום לנסוע ליחידה באו לבילינסון. לא ירדתי לטקס עם קביים וגם לא בכיסא גלגלים. הורידו אותי לטקס כשאני שכוב במיטה. להגיד ש'היה מרגש' זה הכי בקטנה".
עד לפציעה המשותפת, הוא אומר, הוריו לא פגשו את שאקיל. כשנ' הגיע לשבת הביתה, הכלב נשאר בבסיס. "הפציעה הקשה שיחררה את שאקיל מעוקץ, הוא עבר לגור איתנו, אבא שלי התאהב בו ממבט ראשון ואמא שלי נלחצה מפני שלא ידעה איך שאקיל יסתדר עם צ'יקה, המלטזית הקטנה. אחד ממאלפי הכלבים של היחידה התנדב להגיע אלינו, הוא עוזר לנו בחיבור בין שני הכלבים וזה הולך נהדר. לא רק שאמא נרגעה, היא יוצאת לשחק איתו ואני בכלל לא מופתע. שאקיל הוא כלב מושלם".
מי שמלווה מקרוב את השיבה של נ' לחיי השגרה היא ענווה יוסף (20) מראש-העין. חבר משותף הכיר ביניהם כשלמד במכינה. כשנפצע, היא הייתה בהשלמה לקצונה, "תקופה מלחיצה", הוא מתגאה בה, "וענווה עמדה בה בגבורה. לדעתי, היא אחד מהניסים שקרו לי, כמו זה שאחרי 40 דקות הגעתי לבילינסון. ענווה זיהתה שאני מדמם והצילה לי את החיים".
מה תספר לילדים שלך על מלחמת חרבות ברזל?
"את זה באמת עוד לא התחלתי לתכנן", הוא מגחך. "אני אשתדל לחנך אותם על המשפט של טרומפלדור, 'צריך גלגל? אני גלגל'. כל אחד יכול לתרום לחברה, בצבא ובאזרחות, וכשיש מלחמה אתה פשוט צריך לעשות את מה שצריך ממך".
לטרומפלדור גם מיוחסת האמרה "טוב למות בעד ארצנו".
"אם זה מה שצריך אז זה מה שיקרה. חד וחלק. מה זה לאבד רגל? הלוחמים שנפלו, וכל הפצועים הקשים בגוף ובנפש, עשו את זה כדי שהדור הבא יוכל לגדול כאן בשלווה ובשקט. אני בטוח שהרבה משפחות שכולות מרגישות אותו הדבר לגבי הילדים שלהן".
אנחנו ראויים לכם?
"אני פחות מתחבר לזה. נלחמתי כדי שהעם שלנו יוכל לחיות בצורה יותר טובה. מריבות וחילוקי דעות הם חלק מהחיים, ככה זה בזוגיות וככה זה במשפחה, ועכשיו, כשאחזור לתפקוד מלא, אחפש את המקום החדש שבו אוכל לתרום למדינה. ואני אמצא".
