נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' דניאל חיימוביץ', לא ישכח את השיחה שהייתה לו לאחרונה עם הסטודנטית נועה ארגמני, שחזרה לפקוד את ספסל הלימודים בסמסטר הקיץ. "כשנפגשתי איתה, לפני שאמא שלה נפטרה, הדבר שהכי הטריד אותה זה אם היא תוכל לסיים את התואר בהנדסת מערכות מידע עם המחזור שלה, עם החברים שלה. אמרתי לה, 'נועה, תני לעצמך ספייס וקרדיט. להשלים שנה שלמה תוך חודש זה כמעט בלתי אפשרי. אבל אני מבטיח לך דבר אחד: כשיגיע הזמן לקבל את התואר, גם אם לא השלמת את כולו, ניתן לך לצעוד עם החברים שלך. עדיין לא יהיה קלף, אבל הרבה אנשים לא מסיימים בארבע שנים את התואר מכל מיני סיבות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל לא כי היו בשבי חמאס. אני בטוחה שזה לא סיפור שחשבת שתפגוש כנשיא.
"נכון. גם חברת הסגל שלנו נילי מרגלית, שנחטפה מניר עוז וחזרה בעסקה אחרי 55 ימים בשבי, חזרה ללמד במחלקה לסיעוד. מבן-גוריון היו לנו עשרה חטופים, רק נועה ונילי חזרו. ככל שידוע לנו יש עוד שלושה שנחשבים חיים – סשה טרופנוב, אבינתן אור ושגב כלפון – וכל השאר נרצחו. אחרי 7 באוקטובר הייתה לנו פגישת הנהלה כדי לקבוע את מי אנחנו סופרים כחללי האוניברסיטה. הוחלט שאנחנו סופרים סטודנטים, עובדים, קרובי משפחה מדרגה ראשונה של עובדים ובוגרים".
כמה כאלה יש?
"הגענו בינתיים ל-115. רק ב-7 באוקטובר היו 75 חללים. דינה קפשיטר ז"ל, שנרצחה ברכב עם בעלה וילדיה, עבדה אצלנו במשאבי אנוש. זו הייתה השבעה הנוראית ביותר שביקרתי בה. בקיץ 2019, כשעשיתי קורס בהרווארד לנשיאים חדשים, לא היה פרק על איך לנהל אוניברסיטת לאחר טבח".
ביום ראשון הבא, 3.11, יתמלאו מסדרונות המוסדות האקדמיים בסטודנטים וסטודנטיות. טבעם היפה והאכזרי של החיים הוא שהם ממשיכים, אמר כנראה פילוסוף כלשהו מתישהו, והמציאות הישראלית מוכיחה שצדק. אבל השנה, כמו קודמתה, נראית אחרת, עקומה: מתוך 350 אלף הסטודנטים במערכת ההשכלה הגבוהה, 70 אלף סטודנטים וסטודנטיות גויסו למילואים. רק מאוניברסיטת בן-גוריון שבבירת הנגב גויסו 6,495 סטודנטים ו-369 חברות וחברי סגל. למעלה ממחצית מהם שירתו יותר מ-100 ימים בשנת הלימודים שחלפה. האוניברסיטאות והמכללות נאלצו לחשב מסלול מחדש תוך כדי כאוס מתגלגל, כשגם שנת הלימודים הזו נפתחת במלחמה.
פרופ' חיימוביץ', שמכהן גם כיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), נדהם מהחוסן של הסטודנט הישראלי. "זה הדור החזק והמדהים ביותר שהיה במדינת ישראל. אני לא יכול לחשוב על דרך אחרת לתאר אותם. ומה גילינו אחרי שנת הלימודים הנוראית הזו? שאחוז הנשירה אצלם הוא פחות מבתוך האוכלוסייה הכללית".
איך אתה מסביר את זה?
"הייתי רוצה לטפוח לעצמנו על השכם שעשינו עבודה מדהימה בלעטוף אותם, אבל זה פשוט מראה ממה הם עשויים. הדור הזה כל כך רוצה להצליח. הדור שלי נטה לזלזל בהם, להגיד: 'זה דור הטיקטוק, אין להם ערכים, הם מפונקים'. והם סופר-חזקים. דיברתי עם מילואימניק אחר שהיה בגל הראשון שנכנס לעזה, סטודנט לתואר שני. הוא סיפר לי שביקש מחברים שלו בקמפוס שיחזרו לעשות מסיבות. הוא רצה שכשיחזור מהמילואים הוא יוכל לחיות, ולחיות זה גם ללמוד וגם לעשות מסיבות. אגודת הסטודנטים חזרה לעשות מסיבות, אבל מקפידים להזכיר בתחילת המסיבה את החטופים והנופלים. זה מתאר את הדור הזה, היכולת להיות גם שבור וגם חזק בו-זמנית. זה לא נורמלי שאנחנו מתחילים עוד שנה שבה יהיו לנו אלפי סטודנטים במילואים. אבל אין לי יכולת להחליט מי עושה מילואים ומי לא. מה שאנחנו יכולים לעשות כהשכלה גבוהה זה לוודא שאנחנו נותנים את כל המעטפת האפשרית כדי לאפשר לסטודנט או לסטודנטית שבמילואים להצליח, אבל עדיין לקבל את ההשכלה וההכשרה שיאפשרו להם לעבוד במקצוע שלהם. אנחנו לא רוצים את הרופא שיגיד: 'שמע, יש לכם את המחלה, אני חושב שזה מתחיל בסמ"ך, אבל לא למדתי את השיעור הזה'. או מהנדס שיאמר: 'בניתי עכשיו גשר, אבל עומסים לא למדתי'. יש לנו אחריות".
"פה בבן-גוריון, במפגש הנהלה של האוניברסיטה, אני חושב שתמצאי מצביעים של שמונה מפלגות סביב השולחן. אבל הפוליטיקאים משוכנעים שהכל פוליטי. יש אנשים שיש להם אינטרס לייצר את הנרטיב הזה, אבל מדובר במיעוט שרוצה שליטה פוליטית באוניברסיטה"
על המתווה של שנה שעברה קיבלתם ביקורות.
"נכון. לכל מוסד היה מתווה אחר, ואז באותה מחלקה בלב ג'באליה היה סטודנט שקיבל א' וסטודנט אחר שקיבל ב', כי זה לומד בבן-גוריון וההוא לומד בבר-אילן. בשנה שעברה למדנו תוך כדי ריצה. כשהתחילה המלחמה, הקמל"ר (קצין המילואים הראשי – ר"א) אמר לנו: 'אנחנו חושבים שהמלחמה תסתיים עד ינואר', 'עד מארס רוב המילואימניקים משתחררים'. זה נשמע מצחיק עכשיו. מאז למדנו, אנחנו משפרים, ועשינו משהו שהוא בגדר הבלתי אפשרי – הסכמנו כל מוסדות ההשכלה הגבוהה על מתווה אחיד. את יודעת מה זה להביא 50 נשיאים שיסכימו על מתווה אחיד? זה היה במשא ומתן עם הקמל"ר ועם אגודות הסטודנטים. כך יצרנו מתווה שעונה על 90 אחוז מהבעיות. ברור שזה לא יספיק לכולם, אבל זה יוריד קצת את הלחץ, וזה הישג".
אז מה השתנה?
"השנה יש לנו מדרגות לפי מספר ימי המילואים, והשנה גם הכנסנו בני ובנות זוג למתווה ההקלות. הבנו שבן או בת זוג של מילואימניק, אם יש להם ילדים, לא יכול להגיע ללימודים כשהפרטנר במילואים. הכנסנו למתווה גם את עובדי מערכות הביטחון ואת אנשי הקבע שלא היו חלק מהמתווה, כי הם בתוכנית של לימודים תוך כדי שירות".
מאז הקמת הממשלה, אומר פרופ' חיימוביץ', היחסים בין שר החינוך יואב קיש לבין ועד ראשי האוניברסיטאות היו במסלול התנגשות. "לא צריך לצפות את זה בסוכר. אבל היה פה תהליך למידה גם בצד של השר וגם של משרד החינוך על המקום של ההשכלה הגבוהה והמעורבות הפוליטית בתוכו".
כי זה לא היה ברור?
"זה לא ברור להרבה אנשים במדינה".
תסביר.
"נראה שניהול ההשכלה הגבוהה זה מקצוע שכל אחד במדינה חושב שהוא יכול לעשות. אף אחד לא היה חושב להגיד למשרד התחבורה איך לעשות מבחני נהיגה, או להגיד למנהל בית חולים: 'למה אתם מתעקשים על חדר המיון?' אבל כשזה מגיע להשכלה הגבוהה, זה אחרת. לא רק עם השר קיש אלא עם ממשלות ישראל לדורותיהן. אנשים יודעים מה דרוש כדי להכשיר רופא או מהנדס? חופש אקדמי הוא לא איזשהו 'מושג שמאלני'. זה שיש לך את הזכות לחקור מה שאתה רוצה, בתנאי שיש לך את היכולת להשיג את המשאבים לעשות את אותו מחקר, ושזה עומד בסטנדרטים הקבועים של ההשכלה הגבוהה. ושאתה יכול ללמד איך שאתה רוצה, כל עוד שזה בתוך תוכנית הלימודים שאושרה. חופש אקדמי הוא מה שאיפשר לעולם המערבי להגיע לאן שהגיע. חשבי על מדינת ישראל: רבע מאה לפני שהוקמה המדינה הוקמו האוניברסיטה העברית והטכניון. השנה מציינים מאה שנה לטכניון, ובשנה הבאה יציינו מאה שנה לאוניברסיטה העברית בירושלים. דמיינו את המדינה בלי המוסדות האלו. כשהם קמו לא הייתה מדינה שתפקח עליהם, והם בנו את הציונות המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה – כל המהנדסים שבנו את המדינה, כל המשפטנים, כל הפוליטיקאים, כל המורים הם בוגרי שני המוסדות האלו, ההגנה, התעשיות הביטחוניות. מה זה סטארט-אפ ניישן? כשאנחנו מדברים על מובילאיי, מאיפה יצא מובילאיי? ממחקר בסיסי באוניברסיטה העברית. או קופקסון, שזו התרופה נגד פרקינסון שהכניסה מאות מיליונים למדינת ישראל בתמלוגים – זה התחיל במחקר בסיסי במכון ויצמן".
אתה אומר בעצם שמשרד החינוך חושב שתפקידו לשלוט באקדמיה.
"לא משרד החינוך כמו פוליטיקאים. היו קריאות לחוקק כל מיני דברים שמשפיעים על האוניברסיטה ושאנחנו מצליחים לעצור".
כמו מה?
"חוק ההשתקה, למשל. יש חוק נגד הסתה לטרור. אתה לא יכול להיות תומך טרור במדינת ישראל. אם כן, עוצרים אותך. אז קידמו חוק נגד הסתה לטרור בהשכלה הגבוהה. כלומר, שאם מישהו כאן עובר על החוק צריכים לעצור אותו, אבל רק פרופסורים, לא עובדים בתוך האוניברסיטה, רק אוכלוסייה מאוד-מאוד מסוימת".
ההיגיון אומר שמי שתומך בטבח 7 באוקטובר, לא יוכל ללמד באקדמיה במדינת ישראל.
"זה נגד החוק, לא צריכים חוק נפרד בשביל זה. יש את הרף הפלילי לכל אזרחי מדינת ישראל, ואז יש הצעת חוק רק בשביל פרופסורים באוניברסיטאות. כולם חושבים שהם יודעים איך לנהל אוניברסיטה, נגיד כמה נקודות זכות צריכים לתת לתואר. אנשים רוצים להשפיע על האוניברסיטאות באמצעות חקיקה, כאילו שאנחנו אויב העם. זה היה גם בממשלה הקודמת, גם בממשלה שלפני זה, וזה הולך ומקצין.
"מדינת ישראל, בחוכמה גדולה, יצרה חיץ בין הממשלה לבין ההשכלה הגבוהה – הות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) במועצה להשכלה גבוהה. זה אמור לבלום השפעות פוליטיות על ההשכלה הגבוהה. דיברתי עם פוליטיקאי מסוים שלא האמין שכשאני ממנה פרופסור לאיזשהו תפקיד, אני לא יודע וגם לא אכפת לי מה דעותיו הפוליטיות. אכפת לי רק ממצוינות ומהמחויבות שלו להשכלה הגבוהה. אנשים משוכנעים שאם האוניברסיטה מציעה למישהו תפקיד, זה בגלל שהוא מצביע שמאל. השבוע בפגישה מישהו זרק לעברי: 'אתם השמאלנים'".
נו, ואתם באמת שמאלנים?
"ממש מעוז השמאל!", הוא מגחך. "זה מצחיק, כי פה בבן-גוריון, במפגש הנהלה של האוניברסיטה, אני חושב שתמצאי מצביעים של שמונה מפלגות סביב השולחן. אבל הפוליטיקאים משוכנעים שהכל פוליטי. יש אנשים שיש להם אינטרס לייצר את הנרטיב הזה, אבל מדובר במיעוט שרוצה שליטה פוליטית באוניברסיטה. יש מדינות כמו טורקיה, הונגריה, רוסיה ואיראן שבהן השליט ממנה את נשיאי האוניברסיטאות".
אתה חושב שאנחנו הולכים לשם?
"לא. אבל יש אנשים שהיו רוצים שזה יהיה כך".
"במדינת ישראל זה עדיין חוקי להניף דגל פלסטין. יחד עם זאת, לא נאפשר הפגנות כאלו בתוך הקמפוס בזמן שיש לי אלפי מילואימניקים שנלחמים"
מה התפקיד של מוסדות השכלה הגבוהה במחאות חברתיות ופוליטיות?
"שאלה מצוינת. במבט היסטורי, רוב המחאות נתמכו או יצאו מהסטודנטים באוניברסיטאות. במלחמת העצמאות של ארצות-הברית אלה היו יוצאי הרווארד ובוגרי קולומביה קולג'. בצרפת בשנות ה-60 עם 'דני האדום' (דניאל כהן-בנדיט, שהנהיג את מרד הסטודנטים בהפגנות מאי 1968 – ר"א) היו אלה סטודנטים שיצאו לרחוב. בישראל בשנות ה-70 עם המחאה נגד גולדה, 'שלום עכשיו' – אלה מחאות שיצאו מהאוניברסיטאות, אלה היו הסטודנטים. כנשיאים אנחנו רוצים לדחוף את הסטודנטים שלנו להיות אזרחים פעילים, חושבים, אקטיביסטים. זו חובתם. כשהיו את ההפגנות נגד המהפכה החוקתית אמרנו לסטודנטים 'לכו להפגין'. איפשרנו לסטודנטים משני הצדדים ללכת להפגנות, אלה שבעד ואלה שנגד. כולם קיבלו פטור. ובו-זמנית קיימנו בבן-גוריון מעגלי שיח של הסטודנטים משני צידי המתרס, שנבין על מה אנחנו יכולים להסכים ועל מה לא. ולמה האוניברסיטאות היו כל כך פעילות? כי לא היה לנו ספק שהתהליך הזה יכול להוביל לכרסום בעצמאות ההשכלה הגבוהה. אנחנו רואים את זה בכל המדינות שבהן קרה התהליך הזה – קודם בתי המשפט, אחרי זה התקשורת ואז ההשכלה הגבוהה".
ישאל את עצמו הקורא: מה המשמעות של שליטת הממשלה במוסדות ההשכלה הגבוהה?
"החדשנות והגאונות והרעיונות פורחים איפה שיש מחשבה חופשית. יש סיבה לכך שהאוניברסיטאות בארה"ב ובמערב אירופה פורות, והאוניברסיטאות באיראן או ברוסיה ובהונגריה או בטורקיה לא. עם כל ההשקעות בסין, אין להם פרסי נובל. למה? כי אנשים שם מפחדים להיכשל, מפחדים שיפטרו אותם".
אם ממשלת ימין על מלא שולטת במוסדות ההשכלה הגבוהה, היא יכולה להחליט, למשל, להדיר ערבים?
"זו לא אחת מהדאגות שלי. זה באינטרס של כל המדינה, ימין ושמאל. קחי למשל את האוכלוסייה הבדואית. אם לא נכניס אותם להשכלה הגבוהה הישראלית, הם ילכו ללמוד בחברון ובשכם. איך זה משרת את מדינת ישראל שאזרחים ישראלים לומדים במכללה איסלאמית בחברון כי לא התקבלו למכללות בתוך מדינת ישראל, וחוזרים עם הרעיונות שקיבלו שם? זו שאיפה של כולנו שאנשים יתקדמו. אין שום מחולל שינוי בחברה כמו ההשכלה הגבוהה. אם אנחנו מסתכלים על החברה הערבית, אחוז הסטודנטים באוניברסיטאות כמעט שווה לאחוז שלהם באוכלוסייה הכללית".
עד כמה סטודנט שמזדהה כפלסטיני יכול היום להביע את דעתו בקמפוס?
"אנחנו רואים בכל הקמפוסים שזו הייתה אולי השנה השקטה ביותר מבחינת החיכוך בין ימין ושמאל או בין ערבים ויהודים, וזה בגלל המחויבות שלנו למרחב המשותף שלנו. כולם מבינים שאנחנו יושבים על חבית חומר נפץ ושישנם גורמים שרוצים שזה יתפוצץ, ואנשים גם מבינים שלא כל מה שמתקבל בהבנה בזמן שלום, יתקבל גם בזמן מלחמה. פרופסור ערבי שאני עובד איתו אמר לי משהו מאוד מעניין אחרי 7 באוקטובר: 'אף פעם לא הבנתי את הפרנויה היהודית. אתם החזקים. אתם המשטרה, אתם עם הצבא, אתם עם הממון. למה אתם כל כך מפחדים מאיתנו? אחרי 7 באוקטובר, אני מבין את הפרנויה היהודית'. וההבנה הזאת הופכת את השיח בינינו ליותר שוויוני. כי השיח של 'אתם החזקים, אנחנו החלשים' לא משרת אף אחד חוץ מהפוליטיקאים. שתי הנרצחות הראשונות שהגיעו לסורוקה בבוקר 7 באוקטובר היו ילדות בדואיות שנספו מפגיעת רקטה במאהל שלהן. עובד בדואי שלנו, אחמד אבו-לטיף, נהרג במילואים בעזה. ויחד עם זאת, אנחנו מעריכים שלבדואים לא מעטים פה בנגב יש משפחה בעזה. זה מאוד-מאוד מורכב, אבל זה גם החוזק שלנו כישראלים".
סטודנטים יכולים להניף בקמפוס דגלי פלסטין?
"במדינת ישראל זה עדיין חוקי להניף דגל פלסטין. יחד עם זאת, לא נאפשר הפגנות כאלו בתוך הקמפוס בזמן שיש לי אלפי מילואימניקים שנלחמים. יכול להיות שהבחור הפלסטיני שמניף את הדגל אומר, 'אני רק מזדהה עם הזהות הלאומית שלי, אני לא מתכוון שלא צריכה להיות מדינת ישראל'. זה נכון, רק שכל מי שרואה את זה חושב שהוא כן מתכוון לזה. נשיא אוניברסיטת אריזונה אמר משהו מאוד נכון, שיש חופש ביטוי אבל יש עוד חופש, וזה חופש מפחד. ואם חופש הביטוי שלכם גורם לי לפחד – אנחנו חייבים למצוא הסכמה. רוב היהודים שרואים היום הפגנות של פלסטינים מפחדים, ובצדק. אני חייב לשמור על מרחב שאנשים יכולים לבוא אליו, ללמוד, להצליח. זה לא חד-צדדי. לפני שנים הגיעו אליי קבוצה של מנהיגי ציבור מהמגזר הבדואי שביקשו שנאסור הפגנות פלסטיניות, למשל של יום הנכבה. הם אמרו שההפגנות האלה גורמות לאווירה שלילית שמונעת מאנשים לשלוח את הילדים שלהם ללמוד באוניברסיטה, וזה עשה לי סוויץ' במחשבה שדברים הם לא חד-ערכיים, שיש כאן הרבה אפור. הקמפוס חייב להיות מקום שבו אנחנו מאתגרים סטודנטים, מאתגרים אחד את השני. זה כל המהות של למידה. לא חייב להיות נעים, לא חייב להיות נוח, אבל אתה צריך להיות בטוח מבחינה פיזית. לפעמים המשמעות היא שלא תהיה הפגנה. זה לא אומר שאין לך חופש ביטוי".
בן 61, נשוי פלוס שלושה, חי על קו הוד-השרון – באר-שבע. במקור מעיירה קטנה בפנסילבניה, שהוא מקביל בשיחתנו לירוחם. אדם שמדבר באותה תשוקה על פוליטיקה ועל גנטיקה של צמחים, בסיס האם המדעי שלו. על קירות לשכתו שני צילומים, תקריבי דנ"א של אצה ושל כרובית. ב-2012 פירסם את הספר "צמח – מה הוא יודע?" שדורג באותה שנה בין עשרת ספרי המדע הנמכרים ביותר באמזון. כיהן גם כדיקן הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל-אביב וייסד את מרכז מן – התוכנית לאבטחת מזון.
כסטודנט לשעבר באוניברסיטת קולומביה, שבשנה האחרונה הפכה למייצגת דור ה"ווק" שקורא לשחרר את פלסטין מהים עד הנהר בעודו אוחז בקפה דל שומן מסטארבקס, הוא מיטיב להסביר את הפרדוקס: "ידעתי שזה יקרה. אני יודע מה זה להיות אמריקאי. הייתי באוניברסיטת קולומביה בתחילת שנות ה-80, בזמן מלחמת לבנון הראשונה. כבר אז היו הפגנות נגד ישראל שהראו את שרון עם שיני דרקולה ודם של ילד פלסטיני נוטף מהן. היו אז תנועות חברתיות מאוד גדולות נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה, והייתה הפגנה ענקית שקראה לאוניברסיטת קולומביה להוציא משם את הכספים שלה. הסטודנטים הניפו דגלים עם סיסמאות כמו 'שחורים נגד אפרטהייד', 'סטודנטים לכימיה נגד אפרטהייד', 'לסביות נגד אפרטהייד', ואת הדגל שאנחנו הנפנו – 'ציונות נגד אפרטהייד' הורידו לנו, כי 'אתם לא יכולים להיות חלק'. זו אי-היכולת להכיל מורכבות, יחד עם אשמה שאני עשיר ופריבילגי. אני לא מאשים את הילדים האלה. הם בני 18-21, החיים שלהם הם מאוד מוגנים. ואנחנו צריכים להיות מספיק כנים ולהגיד שמה שהם רואים בטלוויזיה זה לא מה שאנחנו רואים בטלוויזיה. אנחנו לא רואים את הסבל של תושבי עזה. אנשים יכולים להגיד שזה מגיע להם, שזה לא מגיע להם, אבל זאת עובדה. אנחנו נראים רע מאוד בטלוויזיה בארצות-הברית, ולאמריקאים יש זיכרון מאוד קצר. מי זוכר שם את 7 באוקטובר? וחסרה מנהיגות אקדמית שמוכנה לשים גבולות ולהגיד: 'נכון שיש מורכבות, אבל אונס זה תמיד רע', למשל".
4 צפייה בגלריה
אליזבת מגיל (מימין) וקלודין גיי בשימוע בקונגרס. ''מה שקרה בקולומביה ייכנס למזבלה של האקדמיה''
(צילום: Mark Schiefelbein, AP)
היית מאמין שהרווארד תלך למקום הזה?
"כן. מה היה משותף להרווארד, פן וקולומביה? לכולם היו נשיאים, במקרה נשיאות חדשות לגמרי, בלי ניסיון. שום דבר לא הכין אותן לזה. כשנהייתי נשיא חשבתי שיהיו לי המון מסיבות ופגישות עם אנשים עשירים מסביב לעולם ובמקום זה קיבלתי קורונה, מחאות ומלחמה. ולצד המנהיגות האקדמית יש את הזרמים האקדמיים שהבעירו את המחאות, בעיקר מתחום מדעי החברה. 'אינטרסקציונליות' (מסגרת תיאורטית שחוקרת את ההצטלבות בין צורות או מערכות דיכוי, שליטה ואפליה – ר"א), שהוא הזרם הבולט במדעי החברה, אולי גם במדעי הרוח, אומר למשל שהמאבק של הפלסטינים הוא אותו מאבק של הלהט"בים. ככה מגיעים גם ל'קווירים למען עזה'. בנובמבר התראיינתי לאחד מהעיתונים בארה"ב, ואמרתי שאני רוצה שיהודים וישראלים יקבלו את אותו יחס כמו שמקבלת זהות מגדרית בקמפוסים בארה"ב. שם, אם פרופסור פונה לסטודנט בפנייה המגדרית הלא-נכונה, אפשר להעמיד אותו לוועדת משמעת. כמובן שהסתבכתי ותקפו אותי שאני אנטי-ג'נדר".
איך זה ישפיע על עולם האקדמיה האמריקאי?
"לתחושתי זה ייכנס למזבלה של האקדמיה. הדברים האלו לא ישפיעו לאורך זמן".
אז אתה אופטימי?
"ודאי. אחרת אין לי שום טעם לעשות את התפקיד הזה. אני מאמין בכל תא בגופי בכוח של האקדמיה להשפיע ולתקן את עצמה ואת העולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
