נו, כאילו המותג "ישראל" לא סבל מירידת ערך משמעותית מספיק בתקופה האחרונה, יש גם את הסיפור הזה עם פרופ' דן אריאלי – יצוא מצטיין שלנו, האיש שפחות או יותר המציא את הכלכלה ההתנהגותית כמשהו שאפשר לדבר עליו בדייטים, עם שבעה רבי-מכר עולמיים על אי-רציונליות אנושית, עשרות-מיליוני צפיות בהרצאות ה-TED שלו, תוכנית טלוויזיה שמבוססת על דמותו ומה לא – שהתברר, לפני שנתיים, כ – היו שיטענו פייק. היו שגרסו זיוף.
הגזימו, כמובן.
אבל בכמה מחקרים ישנים של אריאלי, 57, שנעשו במסגרת עבודתו המתמשכת באוניברסיטת דיוק היוקרתית נמצא, ובכן, מה שנחשד כזיוף נתונים, או לפחות מידע מוטעה. דיוק הודיעו על בדיקה מקיפה של כל מה שהמעבדה של אריאלי לפסיכולוגיה התנהגותית, על 36 עובדיה, חתומה עליו, וגם אילצו את אריאלי עצמו לקחת קורס בסיסי של שמונה שבועות באתיקה אקדמית ("מאוד נהניתי מהקורס הזה", הוא מחייך).
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
לא בדיוק מכה קלה בכנף לאדם שכל הקריירה המשגשגת שלו מתבססת על מחקר, אבל מה מזה באמת קרה? האם המחקר של אריאלי שהוכיח שאנשים שחותמים על מסמכים בראש העמוד במקום בתחתיתו נוטים לשקר פחות אכן התבסס על נתונים כוזבים, כפי שנטען? האם המחקר שבו הראה שאנשים מרמים פחות אם מזכירים להם את עשרת הדיברות לפני ביצוע המשימה, באמת התבסס על מידע שהגיע מחוקרת מ-UCLA המכחישה כליל את קיומו? האם אריאלי אכן השאיר במשיבונה של אותה אישה, כפי שפורסם, עשרות הודעות שבהן בכה והתחנן בפניה לומר לתקשורת שהמידע אמיתי? האם אריאלי אכן ערך ניסוי לא מאושר שכלל מכות חשמל ל-80 משתתפים?
לא יודע, אבל הנה מה שאתם ואני יכולים לדעת: שבשלב זה נדמה שלאף אחד לא אכפת. אריאלי, שנולד בניו-יורק בעת שאביו שהה באוניברסיטת קולומביה, וגדל בהמשך ברמת-גן וברמת-השרון, הפך כבר מזמן לכוכב רוק אקדמי גדול מסך מחקריו הנקודתיים. סוג של עמוד תווך במדע הפופולרי העכשווי, תו חוסר-תקן של הפרופסור עם חצי הזקן שכבר בילה בפסטיבל ברנינג מן, שתה תה עם הנסיך אנדרו והפך לגורו עולמי של אי-רציונליות, שלל הדרכים שבהן אנחנו מרמים את עצמנו, ולפחות מחקר אחד שבו התבקשו הנבדקים לאונן במהלך השלמת השאלון.
אה, והמראה המצולק הזה שלו, לצד הסיפור הנלווה המפורסם על זיקוק המגנזיום שהתפוצץ לידו במהלך ההכנות לטקס של תנועת הנוער העובד והלומד בהיותו תיכוניסט, גרם לכוויות שכיסו 70 אחוז משטח גופו וגרמו לאשפוזו למשך שלוש שנות שיקום.
כך שעניין המחקרים הישנים לא מונע ממנו להמשיך לככב. הביקושים לשירותיו לא נפגעו – ממשלת ישראל העסיקה אותו בהסברה במהלך הקורונה ("השנאתי את עצמי על כמעט כולם") – וכשאני מגיע לדירתו המדוגמת בלב תל-אביב הוא מפעיל בקלות את הקסם האישי וטון הדיבור הסקרני-חקרני הרך הזה שגורם לך לרצות מיד להיות חבר שלו. ועדיין – אם לצטט ממשנתו של שימי פילוס – יש לו משהו קצת עצוב בעיניים.
"כשהתחילו ההתקפות עליי, בפרשת זיוף הנתונים, הייתה לי תחושה שאני לא מבין את העולם. איך קופצים ככה למסקנות על משהו שקרה לפני שנים? היה גם ניסיון לבטל אותי, אנשים מאוד חשובים מהתחום שלי התקשרו לתוכניות רדיו וטלוויזיה ואמרו להם להפסיק לראיין אותי"
"אני בהחלט מרגיש שהיה ניסיון לבטל אותי. הרבה ניסיונות", אריאלי אומר ללא כעס ניכר. "כולם קפצו על ההאשמות. היו אנשים מאוד חשובים מהתחום שלי שהתקשרו לתוכניות רדיו ואמרו להם להפסיק לראיין אותי, והיה מישהו שהתקשר לתוכנית טלוויזיה ואמר להם לבטל אותי או שהוא לא יגיע אליהם. אני מצידי שמחתי שהאוניברסיטה עוברת על כל המחקרים שלי. משכתי את המחקר המדובר, ערכתי שני מחקרי שחזור שהוכיחו את תקפות התוצאות שלי, אבל דבק בי קצת כתם ולמדתי קצת יותר מדי דברים שהייתי שמח לא לדעת על האקדמיה והתקשורת".
מה למשל?
"אחד מעורכי החדשות בארץ כתב לי לפני יום כיפור שהוא מצטער שהם עשו עליי סיבוב".
אבל אם נתייחס רגע לעצם העניין – איך דבר כזה קרה לך?
"יש לי שלוש אופציות לאנשים שאני חושב ששיחקו בנתונים. ניסיתי מאוד ברצינות למצוא אותם ולגרום להם להודות, ולא הצלחתי. אבל לקחתי אחריות. אמרתי: היה פה משהו לא בסדר וזה קרה במשמרת שלי, בנתונים שלי, למרות שלא אני עשיתי את זה. כל מי שעבד איתי יודע שמאז 2002 לא נגעתי בקובצי נתונים כי התעסקות איתם זו המון עבודה וזה מכאיב לי פיזית. אז הרעיון שאני עשיתי את זה הוא בלתי נתפס ברמות. אבל הטעות שלי הייתה שסמכתי על אנשים אחרים באופן עיוור. החטא הבסיסי שלי הוא שאני עושה המון דברים, ושאני סומך על אנשים מאוד. אלה טעויות שלי, אבל אני מקווה שאני אטעה עוד".
למה שתטעה עוד?
"כי אני חושב שלא נכון להיכנע לתרבות הביטול, ושהיא מאוד גרועה לחברה. אני לא רוצה להיות מפוחד כמו דור ה-Z, אנחנו צריכים לקחת סיכונים. סטנדאפיסטים צריכים להסתכן בלספר בדיחות שמעליבות ומבעיתות אותנו, ומישהו כמוני צריך לבוא עם רעיונות לדברים חדשים שאף פעם לא עשו. לקחת סיכון זה אחד המנועים הכי חשובים לצמיחה אישית וחברתית, ואי-אפשר לקחת סיכון בלי לטעות".
אתה מתייחס לאירוע הזה לא פעם כאל "כישלון" או "טעות", כמו של מיזם טכנולוגי, רק שזה לא דומה; כאן מדובר בהטיית נתונים.
"זה כן דומה בעיניי. אם הייתי עושה משהו לא בסדר, זה סיפור אחר. אבל אני מבחינתי חושב שסמכתי על אנשים אחרים, שעשו משהו שבסוף לא היה בסדר. ואני חייתי כל חיי בתחושה שאם הכוונות שלנו טובות, זה בסדר. בסדר לטעות, ובסדר שקורים דברים. כל עוד הכוונות טובות, הכל בסדר ואני לא דואג".
"אני חושב שלא נכון להיכנע לתרבות הביטול, ושהיא מאוד גרועה לחברה. אני לא רוצה להיות מפוחד כמו דור ה-Z, אנחנו צריכים לקחת סיכונים. מישהו כמוני צריך לבוא עם רעיונות לדברים חדשים שאף פעם לא עשו. לקחת סיכון זה אחד המנועים הכי חשובים לצמיחה אישית וחברתית, ואי-אפשר לקחת סיכון בלי לטעות"
זאת אמירה טיפוסית לאריאלי ולכישרון המיוחד שלו; יש באיש משהו שמנגן במיומנות על המיתר הנאיבי וגורם לך לרצות, וגם לנטות, להאמין לו. הוא מספר לי, למשל, על רעיון שעלה במוחו לפני שנה וחצי, "לכתוב לבת הזוג שלי פתק אהבה בכתב יד. היד שלי מאוד כואבת, קשה לי להחזיק עט, אבל החלטתי. וזה הפתיע אותי, כי ריגש אותי לכתוב בכתב יד באופן שלא מרגש אותי לכתוב בווטסאפ או להקליט הודעה. ולא בדיוק הבנתי את זה. אבל צילמתי את הפתק ושלחתי לה אותו במייל, והיא אמרה שהיא מאוד התרגשה מזה. אז החלטתי שאני הולך לשדרג את השיטה ולקנות חוברת ריקה שלמה ולהסתובב איתה, ומדי פעם אני אכתוב בה פתקי אהבה, אצלם ואשלח לה. אני מסתובב עם המחברת הזאת והיא נהדרת. כי בעצם, כל ערוצי התקשורת שלנו מלאים בדברים מורכבים שהם לא קסם. וואטסאפ ואימייל זה המון עבודה, לכן אלה ערוצי תקשורת מזוהמים. המחברת שאני מסתובב איתה היא רק מחברת של טוב, של אהבה ומחשבות, ולקחת פסק זמן ולחשוב רק עליה ועל האהבה שלנו, ולכתוב משהו ולשלוח, ולדעת שגם לצד השני זה יהיה משמעותי".
זה מונולוג שמוכרח להסתיים ב"אההה" מתפעם מצד השומע – ואני לא יוצא דופן בעניין הזה, באמת שאני שוקל לקנות מחברת בעצמי – והוא קלאסיק-אריאלי; מי שמבין משהו בסיסי מאוד על מה מפעיל אותנו, ואיך למקסם את הדבר לכושר שכנוע מרבי.
בסוף גם אוניברסיטת דיוק השתכנעה, והודיעה כי מבחינתה אריאלי תקין וימשיך להיות מועסק כפרופסור. אבל לאריאלי קצת ירד מהאקדמיה האמריקאית בכלל. "קרו שם הרבה תהליכים – בעיקר בגלל בירוקרטיה וחוקי הפרטיות – שמאוד מקשים על המחקר", הוא אומר, "לעשות ניסויי שטח כיום כמעט בלתי אפשרי, ואני צריך לחזור לניסויי מעבדה, אבל לא יודע אם אני רוצה".
אז אתה מסתובב שם במסדרונות בפרצוף זועף?
"לא, אבל אני פשוט מנסה להבין את מקומי. ואני עושה עוד דברים – עזרתי לכתוב סדרת טלוויזיה, אני מפתח תוכנית ריאליטי לאן-בי-סי, אני נהנה מהרבה דברים אבל מאוד אוהב את האקדמיה".
איך עברת את תקופת הבירור הזו באופן אישי?
"בהתחלה הייתי מזועזע שזה קרה במשמרת שלי. וכשהתחילו ההתקפות עליי, הייתה לי תחושה שאני לא מבין את העולם, הרגשתי קצת אוטיסט. איך אנשים קופצים ככה למסקנות על משהו שקרה לפני שנים? זה מאוד השתלב עם מכחישי הקורונה שנכנסו בי בתקופת המגפה, כך שכבר הייתי מורגל בלהיות רדוף. היו הרבה אנשים ששמחו שזה קרה לי. היו אנשים שחשבתי שהם חברים, והסתבר שפחות".
אולי זה לא קשור ישירות, אבל מאז 7 באוקטובר אריאלי נמצא רוב הזמן בישראל. האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב לא פגעה בו ישירות, הוא אומר, אבל כמות שונאיו ברשתות רק עלתה. "ראיתי שיש סופרים שביקשו שלא יתרגמו ספרים שלהם לעברית, אז כתבתי לכמה מהם, שלחתי סרטון עם הספרים שלי שתורגמו לערבית, ואמרתי להם: תראו. והצעתי להם לצרף לספרים שלהם מכתב לקורא הישראלי, שבו ישפיעו עליו ישירות במקום להחרים. הייתה לי אפס הצלחה בדבר הזה. אבל החרם התרבותי והאקדמי על ישראל מאוד מדאיג אותי. אם יפסיקו להראות סרטים ישראליים, אמנות ישראלית, להזמין מרצים ישראלים, לקנות תוצרת ישראל – זה יהפוך למעגל רע, לאינרציה, ואנחנו חייבים להתעשת ולהתחיל להילחם בזה מיידית. אסור רק לחכות שזה יעבור, כי זה ייקח יותר מדי זמן. מלחמות אפשר להפסיק מהר, אבל מלחמת תרבות מאוד קשה להפסיק".
בתחילת המלחמה אריאלי הקים עמותה שגייסה כספים עבור תושבי העוטף, ובהמשך ערך עבור משרד החינוך סקר מקיף בשם "מה שלום הילדים" – שהגיע לכשליש מילדי ישראל ואיתר נפגעי חרדה וסתם פחדים, מה שהוביל אותו לעבודה עם נפגעי פוסט-טראומה. "אפשר להגיד שלכולנו יש טראומה, אבל רובנו מתגברים עליה וכ-20 אחוז מהאנשים לא מתגברים באופן טבעי. כך שלהגיד 'כולנו בפוסט-טראומה' זה מעליב ולא נותן כבוד לכמה שההפרעה הזו קשה ומורכבת באמת".
5 צפייה בגלריה
מחאה פרו-פלסטינית באוניברסיטת קולומביה. "חייבים להילחם בזה מיד. אסור רק לחכות שזה יעבור"
(צילום: Ted Shaffrey, AP)
גרוש זה שש שנים – שני ילדיו, בני 18 ו-22, מתגוררים בארה"ב – אריאלי שוהה בישראל לבדו ומתקשה, כמו חלקים גדולים מהציבור, להאמין למתרחש. "ההידרדרות שלנו מטורפת", הוא אומר. "אם היית שואל ישראלים לפני שנה מה יהיה מצב בלתי נסבל, היינו מתארים מצב הרבה יותר טוב ממה שיש לנו עכשיו. אבל קצת כמו הסיפור הלא-נכון על הצפרדע במים – כי היא כן קופצת החוצה בסוף – אנחנו מתרגלים להרבה דברים. אנשים מזיזים את הקווים האדומים של עצמם, לכן גם אין לנו הגדרה של הניצחון המוחלט או של משהו בכלל, כי ככה אפשר להזיז את היעד כל הזמן".
איך זה ששום מחאה כבר לא משפיעה? איך זה שאנשים לא עושים דברים קיצוניים יותר?
"אני חושב שהמילה 'ייאוש' נכונה. זה מצב שבו אתה אומר: אין לי השפעה, אין לי אוטונומיה או יכולת להשפיע על מה שקורה, ולכן אני הולך להסתגר בפינה הקטנה שלי וזהו. פגשתי היום מישהי שאמרה: אני מרגישה שהמקום היחיד שיש לי שליטה עליו זה אוכל, אז אני עושה דיאטה. והתחושה של חוסר אונים מאוד קשה. זה חוסר אונים נרכש, ואנחנו די שם. אנחנו יושבים ומחכים לבחירות הבאות".
יש משהו שעדיין אפשר לעשות כדי לשנות את המציאות הפוליטית?
"בשביל איכות חיים אנשים צריכים לעשות דברים שיש בהם תחושה של התקדמות. בהפגנות אין שום תחושה של התקדמות. בדברים כמו לכתוב או לדבר עם אנשים – למשל מהצד השני – אני יכול כל שבוע להתקדם".
מה הטעם לדבר? אף אחד כבר לא משכנע אף אחד.
"זה נכון שאם מדברים על נושא קשה אנשים מפסיקים להקשיב, ומהמשפט השני שלך רק חושבים מה הם יענו לך. ואנשים הולכים להקשיב לכלי התקשורת שמותאם להם. זה נקרא 'הטיית האיזון'. מי שהולכים לראות ערוץ 14 או לקרוא 'הארץ', זו לא דגימה מקרית של ישראלים; אלה אנשים שרוצים להרגיש שהם צדקו כל הזמן, והם חכמים ומוצלחים וצריכים עוד אינפורמציה כזו. לכן אני תמיד אומר: אל תתקוף את הידע של המתנגדים, תתקוף את הביטחון העצמי שלהם".
איך למשל?
"תראה, אחת המדינות שהכי קוראים בהן את הספרים שלי היא איראן. ואני מדבר עם אנשים שם, וישר אומר להם: אני לא רוצה לדון במי יותר לא בסדר, אלא במה עושים הלאה. והם מסכימים. ואני שואל: 'מה אתם רוצים?' והם אומרים: 'אנחנו רוצים הפסקת אש מיידית ושצה"ל ייצא מעזה'. אני אומר: 'סבבה, קיבלתם, ומה עכשיו, נותנים לחמאס להמשיך?' והם אומרים: 'כן. הוא נבחר בבחירות האחרונות, שימשיך'. ואני אומר: 'אתם נותנים לו להתחמש?' והם עונים: 'כן'. אני אומר: 'חיל אוויר?' והם אומרים: 'לא'. פצצה גרעינית? 'לא'. ואני שואל: 'מה אם שלושה שבועות מהיום הם עושים בדיוק את מה שהם עשו ב-7.10? מה אתם עושים?’ והם כולם אומרים: 'אני לא יודע'. הם נתקעים, ובצדק, כי זו בעיה מורכבת וקשה ולא ברור מה צריך לעשות. וזה המפתח הראשון בדיון; להבין עד כמה אנחנו לא מבינים, להיות פתוחים לזה שאנחנו קצת בורים ולכן ייתכן שאנחנו טועים. אז אולי לא שיכנעתי אותם מלעבור להיות פרו-חמאס ללהיות פרו-ישראל, אבל שיכנעתי שהבעיה מורכבת וקשה".
ומה לגבי ישראלים שעדיין מאמינים בממשלת ישראל הנוכחית? אתה כתבת ספר בשם "אמונות שווא". זה המקרה?
"בשביל להיות באמונת שווא צריך שני דברים: להאמין שמשהו נכון, ולהאמין בזה כתפיסת עולם, כלומר שאתה רואה הכל דרך המשקפיים האלה. מי שמאמינים שכדור הארץ שטוח אומרים: נאס"א וכל הממשלות מרמות אותנו. כל הטייסים יודעים את האמת ולא מספרים. והם מסתכלים על הכל בפרספקטיבה של מי עוד מרמה".
אז איך מתחילים לשכנע אותם אחרת?
"אני אוהב את מה שנקרא באנגלית What would it take to change your mind. לרוב האנשים אין תשובה טובה. יש כאלה שאומרים 'שום דבר', וכשהם אומרים את זה זה מאוד עוזר לשיחה, כי אתה עונה: אז אתה מבין שאנחנו לא מדברים כבר על עובדות. אנחנו מדברים על דת, או אמונה, או משהו מהסוג הזה".
מחקרים שלך הראו שאנשים מסוגלים לרמות במידה מסוימת ועדיין לתפוס את עצמם כישרים. מישהו כמו נתניהו רואה את עצמו כאדם ישר?
"הוא, מבחינתו, דובר אמת. היכולת שלנו להצדיק דברים היא מדהימה, ואם הוא חושב שאין לו תחליף, שאם הוא לא יהיה פה המדינה תימחק על ידי האיראנים – מאוד קל לו להסיק שטובת המדינה וטובתו זה אותו דבר. זו רציונליזציה סטנדרטית. ואם הדבר הכי טוב למדינה זה שכולם יהיו נאמנים לי ויעשו מה שאני רוצה, לא יהיה בית משפט עליון, נוותר על החטופים ונסגור את התאגיד – אז זה באמת טוב לא רק לי".
איך אפשר בכלל לחשוב משהו כמו "אני לא אחזיר 100 חטופים, כי זה טוב למדינה"?
"זה עובד אחרת. זה מישהו שאומר: מכל הדברים שאפשר לחשוב עליהם, אני הולך להתרכז בממדים שמשרתים את הנרטיב שלי. הסיפור של Motivated Reasoning (העדפת מידע שמתיישר עם אמונתך הפרטית - ר"ש) הוא מאוד חזק פה".
אולי בינתיים הרווחנו את אריאלי מחדש. אולי הכתף הקרירה ההדדית – לפחות זמנית – בינו לבין האקדמיה, וגם הירידה המסוימת ברמת ההנאה שהוא מפיק מהרפתקאותיו בעולם, מסמנות גם עבורו את הדרך הביתה.
הישראליות שלו, בתור התחלה, כבר איננה מקדם מכירות. "הערך של להיות יהודי וישראלי בעולם היה מאוד גבוה, איבדנו חלק גדול מאוד מזה וייקח לנו דורות לשקם", הוא מעריך.
5 צפייה בגלריה
פרופ' דן אריאלי. "הערך של להיות יהודי וישראלי בעולם היה מאוד גבוה, איבדנו חלק גדול מאוד מזה וייקח לנו דורות לשקם"
(צילום: יונתן בלום)
ואריאלי, כמי שהסתובב בעולם בלי סוף, אמור לדעת. "תמיד הרגשתי שלהיות ישראלי ויהודי נותן לי המון חוסן, זה כמו תעודת ביטוח: אני יכול להעז, לנסות דברים, ואם יקרה משהו רע – מישהו יעזור לי וירים אותי. הייתי מגיע לאיזשהו מקום בעולם – נגיד בוגוטה, יום שישי בערב, הולך לבית כנסת, מישהו כבר היה מזמין אותי לארוחת ערב. והרגשתי שלא משנה איפה אני, יש לי חברים שאני יכול להתקשר אליהם והכל יהיה בסדר. פעם, כשהייתי נוחת במקומות, הייתי מצייץ בטוויטר שהגעתי. כשהגעתי לצ'ילה נחַתִּי נחיתה יפהפייה על ההרים וברגע של שמחה כתבתי 'נחתי', ושר האוצר שלהם, תוך חצי שעה, הזמין אותי לבוא לארוחת ערב ולקח אותי לרקוד. זו הייתה התחושה; שאתה יכול לנחות במקום בעולם ולהגיד 'הגעתי' ומישהו יזמין אותך לקפה, בירה, משהו מעניין. היום יש לי פחות תחושה כזו".
היום בכלל תעז לצייץ "הגעתי"?
"לא עשיתי את זה כבר איזו תקופה. ומ-7.10, כשאני במונית עם נהג ערבי, אני לא מדבר עברית".
אם הילדים שלך היו גרים בישראל, היית ממליץ להם, בשלב זה, לחשוב על עזיבה?
"הרבה אנשים, בעיקר אקדמאים, באים לשוחח איתי על השאלה אם להישאר פה או לא. והשאלה הראשונה שאני שואל אותם היא: מהם חיים טובים. אנשים עונים מה שעונים, ואז אני שואל: ומה זה משחק כדורסל טוב? אתם מעדיפים להיות אוהדים שרופים של אחת הקבוצות, או להסתכל על זה מהצד? ואנשים אומרים: אנחנו רוצים להיות אוהדים שרופים. למה? כי אם לא אכפת לך מהמשחק, אתה לא הולך ליהנות ממנו. ואני אומר לאנשים: אתם מבינים שלהיות אוהדים שרופים זה אומר ליהנות מאוד כשהקבוצה שלך מנצחת, ומאוד לסבול כשהיא מפסידה – ועדיין הם מעדיפים את זה. אני חושב שזה נכון גם לגבי מהם חיים טובים. חיים טובים זה לא לחיות בשוודיה עם קפה מאוד טוב ואנשים נחמדים ורחובות נקיים ודברים כאלה. אני חושב שאנחנו רוצים עליות ומורדות, אנחנו רוצים שיהיה לנו אכפת, אנחנו רוצים להיות אוהדים שרופים. אנחנו בפנים, אנחנו לא מנותקים".
"כשמתייעצים איתי אם להישאר בארץ או לא, אני שואל: במשחק כדורסל, אתם מעדיפים להיות אוהדים שרופים, או להסתכל מהצד? חיים טובים זה לא לגור בשוודיה עם קפה מצוין ואנשים נחמדים ורחובות נקיים. אנחנו רוצים שיהיה לנו אכפת, להיות בפנים, לא להרגיש מנותקים"
ועדיין, עשרות אלפי ישראלים עזבו ועוזבים עכשיו.
"אני חושב שהם טועים. אני חושב שבסוף יותר חשוב עם מי אתה שותה קפה מאשר הנוף שיש לך מהחלון. ואני חושב שיש סיכוי לתפנית, ושהממשלה הבאה תהיה מאוד שונה. העם אכן הלך ימינה, אבל הרבה אנשים, באופן פרגמטי, לא רוצים להיות במלחמה תמידית".
אז המלחמה עשתה טוב מהבחינה הזו?
"הנוראיות של המלחמה הזו עזרה להרבה אנשים להבין כמה רע במלחמה. לפני המלחמה הייתה לנו תחושה שאפשר להמשיך בלי פתרון. ניהול הסכסוך. עכשיו אנשים מבינים שהצד השני לא רוצה להיות מנוהל, ואנחנו צריכים להחליט האם אנחנו הולכים לחיות במלחמה אינסופית בהרבה חזיתות, או מוכנים לאיזה פתרון מדיני. ולדעתי אחוז האנשים שחושבים ככה מאוד עלה".
אריאלי, כמו שהוא מעיד על עצמו, איננו הטיפוס הזועם. "יש בי יותר עצב מכעס, ואני יותר קרוב ללבכות מדברים מאשר לרצות לצעוק", הוא אומר. יכולתו ונטייתו לחקור לעומק מכתיבות לו סוג של מתינות, שמונעת ממנו להצטרף להתלהמות הכל-ישראלית הנפוצה. אולי כתחליף, הוא משקיע את עצמו בימים אלה בעשייה מסוגים חדשים – למשל ספר הילדים והקומיקס (שיצר לספר המאייר עומר הופמן) הראשון שלו, "פרופסור א שולט במצב" (כנרת זמורה דביר), הראשון מבין שלושה, שכבר נמכרו ל-14 מדינות. במרכז הספר ניצב אריאל, בן דמותו של אריאלי כפי שהוא זוכר את עצמו כנער, שנתפס בלי שיעורי בית בעקבות נטייתו לדחות דברים, להתמכר לסדרות טלוויזיה ומשחקים בנייד וככלל להעדיף סיפוקים מיידיים. כשהמצב מגיע לנקודת רתיחה מול ההורים ("ההנהלה", כפי שאריאל מכנה אותם), הוא מבצע בבית סדרת ניסויים התנהגותיים שמוכיחים להורים שהם לא פחות דחיינים ועצלנים ממנו, ומוסר ההשכל הלא-בהכרח-חינוכי: זה הטבע האנושי אשם.
זה ספר שמצליח ללמד את קוראיו משהו על המתודולוגיה של עריכת ניסויים ולכנס כמה מהתיאוריות האריאליות המוכרות בתחום החשיבה הלא-רציונלית והנטייה האנושית לכאן ולעכשיו, והוא מבוסס, ביוגרפית, על ילדותו של אריאלי. "לא חושב שעשיתי אי פעם שיעורי בית, ואני זוכר כמה פעמים שאפילו הקראתי שיעורי בית ממחברת ריקה. בכלל, לא כל כך אהבתי את בית הספר, ורק כשהגעתי לאוניברסיטה נהיה לי ממש מעניין".
והנה הגעת לשלב הזה בקריירה שבו אתה הופך לליין מוצרים. ריאליטי, ספרי ילדים, היה לך גם משחק קלפים.
"אני בא בגישת 'זה לא התחום שלי', עובד עם אנשים מקצועיים וסומך עליהם, ופשוט נהנה מהדרך. לא תיכננתי אף אחד מהדברים האלה אבל אני אוהב הרפתקאות, והחיים צריכים להיות מהנים ומרגשים וללמד דברים חדשים. לכן היו לי תשעה סטארטאפים, וגם הלכתי לעשות צילומים בעירום. יש לי המון צלקות, ורציתי לראות אם יהיה לי האומץ לחשוף את עצמי ואיך זה ירגיש. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי לשחות אחרי השיקום והורדתי חולצה – זה היה מאוד קשה אז. עכשיו היו רק צלמת ולא הרבה אנשים, וזה היה מפתיע בקלותו".
אולי כי עמדת מאז מספיק מול מראות.
"לא הרבה. אני חומק ממראות".
הרפתקאותיו בשנים שמאז גירושיו מסומדה (סומי) גופטה, בעצמה חוקרת ומרצה באוניברסיטת דיוק שאיתה התחתן ב-1998, איפשרו לו לחקור אישית את אפליקציות ההיכרויות העכשוויות, ואין לו בדל טענה. "פגשתי כמות מטורפת של נשים מדהימות", הוא מעיד.
אנשים בעיקר מתלוננים על איכות ההיכרויות שם.
"לא יודע. כל פעם שאני יצאתי עם מישהי חשבתי שזאת המטלה שלי, שיהיה דייט טוב ומעניין".
"פגשתי באפליקציות כמות מטורפת של נשים מדהימות. אני חושב שפרק ב' זו מתנה. כשכבר אין כוונה לעשות עוד ילדים, אפשר לשאול: מה אנחנו באמת רוצים, מה המודל הנכון ליחסים? לגור יחד או לא? אני רק תוהה אם אפשר לייצר בפרק א' את פרק ב'"
בת זוגו הנוכחית ישראלית, "ואני חושב שפרק ב' זו באמת מתנה. כשכבר הכרת את המודל של להתחתן ולעשות ילדים אבל אין כוונה לעשות עוד ילדים, אפשר לשאול: מה אנחנו באמת רוצים לעשות? מה המודל הנכון? למשל: לגור יחד או לא? פרק ב' באמת יכול להגדיר מהם יחסים טובים. אני רק תוהה אם אפשר לייצר בפרק א' את פרק ב'".
במקביל, אריאלי מתחיל לחקור את הפרק האחרון, או כפי שהוא מגדיר את זה, "בין הזמן שאנשים מקבלים דיאגנוזה למחלה סופנית לבין הסוף. בממוצע זה חמש שנים, ואני חושב שזה פרק הזמן הכי מבוזבז בחיים, כי אנשים לרוב הופכים בשלב זה לעבדים של מערכת הבריאות ולוקחים על עצמם תפקיד של חולים, ואני רוצה לשפר את זה. יש אנשים שמקבלים את ההודעה הזו ועושים דברים מדהימים: מתמקדים במה שחשוב להם. מבקשים סליחה מאנשים. פותרים בעיות חברתיות. כותבים דוקטורטים. אז אפשר שזה יהיה פרק מאוד טוב".
כדי לצלול לתחום, אריאלי כבר ערך מחקר עם למעלה ממאה דוּלות מוות, "הנשים שעוזרות לחולים בשבועות האחרונים. שאלתי אותן: מה זה מוות טוב? מתברר שזה בלי כאבים, בלי אובדן של כבוד הגוף, מוקפים באהבה ועם תחושת מורשת כלשהי. כל הדברים האלה אפשריים, ואפשר לשפר אותם. לפני חודשיים עשיתי את ההכשרה, ואני עכשיו בעצמי דולת מוות".
אתה מפחד מהמוות?
"לא. אני מאוד לא רוצה למות בבית חולים, אבל למות נראה לי כזה ניטרלי. לא אכפת לי. פשוט מפסיקים".
סיבוכים רפואיים לא מפחידים אותך?
"תראה, אומרים שכשלמישהו יש שריטה ראשונה על המכונית זה מדאיג אותו. לי יש כבר מלא שריטות".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
