רותי דה פריס, 32, אמנית רב תחומית. נולדה וגדלה בתל אביב לפרופ' להיסטוריה דוד פריס והאמנית רלי דה פריס. בוגרת המחלקה לאמנות במדרשה בבית ברל ובעלת תואר שני לאמנות מבצלאל. גרה בתל אביב עם בן זוגה בשנה האחרונה, השף עופר ששון. הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות, ביניהן התערוכה "קבלת קהל" שתיפתח מחר (4.3) במוזיאון פתח תקווה לאמנות.
הסטודיו
"הסטודיו שלי משמש כמרכז העשייה שלי", מספרת דה פריס על החלל האפלולי והעמוס שבו היא יוצרת מאז 2017, שנמצא במרכז התרבות "גבירול", שהוקם במרכזייה הישנה של בזק ברחוב אבן גבירול בתל אביב, חלל רחב ידיים בן שני חדרים, במרתף שבעבר אכלס את מועדון "תחת". "יש ימים שאני מבלה בסטודיו שעתיים אינטנסיביות, יש ימים שאני מבלה כאן עשר שעות. תלוי בעבודה שיש לי. במקביל, אני גם מלמדת פיסול ומיצב, ועובדת בשלושה מרכזי מחוננים עם ילדים ובני נוער".
8 צפייה בגלריה
"לא מזמן סבתא שלי נפטרה בגיל 99 וכמויות הבגדים המדהימים שלה עברו אליי, גם דברים שלא אלבש"
(צילום: עדי סגל)
בגדים
"אני מאוד אוהבת בגדים ואופנה. החלום שלי הוא ליצור שיתוף פעולה עם מעצב או בית אופנה, ובעבר גם יצרתי מטפחות ראש עם המותג קנובלי (איתו היא מצולמת, א"י). מעניין אותי ליצור חיבורים מעניינים בין צבעים, טקסטיל וטקסטורות. מה שקשור לגזרה – פחות מעניין אותי. גם כשאני תופרת – ואני תופרת הרבה לאמא שלי ולעצמי, למשל ז'קט שתפרתי לעצמי בפריז – אני אוהבת דברים דה קונסטרוקטיביים. בכלל, אני מרגישה שבשנים האחרונות היטשטש הפער בין עיצוב לאמנות. באפריל אני הולכת להציג תערוכת יחיד במכון הצרפתי בתל אביב של מנורות, שזאת מחשבה על עיצוב מוצר, אובייקט שימושי. לצד זה, אני גם עובדת על פרויקט נוסף של חיבור בין אמנות לאופנה עם הצלמת גוני ריסקין, הפסלת שחר יהלום והאמן טמיר ליכטנברג שיוצר תכשיטים מיוחדים. שחר מפסלת ויוצקת יציקות גבס וקרמיקה של נעליים, ואני אחראית על הבגדים שאותם אני תופרת בעצמי, כמו האוברול הלבן והמצויר. התוצאה הסופית תהיה אדיטוריאל של הפרויקט".
8 צפייה בגלריה
"מעניין אותי ליצור חיבורים מעניינים בין צבעים וטקסטורות. מה שקשור לגזרה – פחות מעניין אותי"
(צילום: עדי סגל)
אמנות
דה פריס מציגה מהשבוע בתערוכה הקבוצתית "קבלת קהל" (אוצרת: אור תשובה) במוזיאון פתח תקווה לאמנות, העוסקת במערכת היחסים שבין המוזיאון לציבור, ותפקידו של הצופה בתוך התערוכה. היא מציגה עבודה משותפת עם האמנית לוסיאנה קפלון, אשר הותאמה במיוחד לחלל המרכזי של המוזיאון. "אנחנו מציגות עבודת קיר ברוחב שמונה מטרים, של קולאז' הבנוי מצילומים של עבודות מאוסף המוזיאון", היא מסבירה. "הדפסנו אותם בשחור-לבן ויצרנו קולאז'. לצד העבודה מוצבת גם מכונת זירוקס שהצופה יכול ליצור קולאז' משלו".
סגנון הלבוש האישי
"אני לרוב לבושה שחורים, למרות שיש לי ארון מפוצץ בבגדים. אני אגרנית. אפשר לראות את זה גם בסטודיו. בכל פעם שמישהו זורק דברים, זה עובר אליי, ופעם בכמה זמן אני זורקת ומוסרת. לא מזמן סבתא שלי נפטרה בגיל 99 וכמויות הבגדים המדהימים שהיו לה עברו אליי, גם דברים שאני לא אלבש. כרגע אני שומרת עליהם. אני קונה גם ביד שנייה וברשתות כמו COS ו-Other Stories &".
כתב יד
"אני חושבת שעיצוב דמויות עם גפיים ארוכות מאוד מזוהה איתי – אני אוהבת להראות תנועה של הגוף גם ביצירה סטטית. השפה האמנותית שלי הולכת ומתפתחת עם השנים והיא מורכבת מזיכרונות ילדות, צבעוניות של אדום, שחור ולבן, והרבה עבודות קראפט כמו תפירה (יש לה מכונת תפירה בסטודיו וגזרות שהיא מוציאה בגדלים לא-אנושיים, א"י), רקמה וסריגה. יש לי בסטודיו גם נול אריגה שטרם התחלתי לעבוד עליו".
זיכרון אופנה ראשון
"הבגדים הכי יפים שהיו לי נרכשו בשוק בצלאל בתל אביב. אני זוכרת שבגיל 4, אמא שלי ואני קנינו לי סוודר בצבע כתום זוהר עם רקמת פרחים, שאני עדיין שומרת. שוק בצלאל הוא מקום עם בגדים יפים ואיכותיים, ואמא שלי לימדה אותי איך לחפור ולמצוא שם פריטים שווים. זאת היתה סוג של פעילות כיפית ומשותפת שלנו".
8 צפייה בגלריה
"מצאתי אהבה, בית, וזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי השנה". הסטודיו עם חומרי עבודה ומכונת התפירה
(צילום: עדי סגל)
שיעור באופנה
"התחלתי לעבוד בחנויות בגדים בגיל 16. בין היתר עבדתי אצל מעצבות האופנה דינה גלס ומאיה בש, שתי מעצבות עם שפה ברורה וכתב יד מאוד מובחן. זה היה סוג של בית ספר עבורי, ולמדתי לתפור מלהסתכל על התופרות והתדמיתניות בסטודיו".
מעצבים אהובים
"בארץ אני מאוד אוהבת ומעריכה את מאיה בש, דורון אשכנזי, רוני בר ואת האמן ומעצב רוני חג'ג', ובחו"ל אוהבת את קום דה גרסון ואת קו הגברים של לואי ויטון בעיצוב וירג'יל אבלו".
שנת הקורונה
"לא נעים לומר", היא צוחקת, "אבל היתה לי שנה מצוינת. מצאתי אהבה, בית, וזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי השנה. נורא בא לי גם לעשות עכשיו ילדים. מבחינה אמנותית, ההשהיה מסביב עשתה לי טוב. התכנסתי פנימה, וגם התחלתי לצייר באופן שונה, ממקום רך יותר. אני מחכה עכשיו לקיץ, כי אני צפויה לנסוע לרזדנסי בצ'כיה לשלושה חודשים, ואז אולי נישאר קצת בחו"ל".
