סצנת הפתיחה של "סיפורי בגדים", סדרת התעודה החדשה של נטפליקס, עלולה להביך את הצופים בבית. בכל זאת, סדרה על בגדים, לבוש, אנשים ויחסם לנושא, מתחילה בנקודה בראשיתית: קהילת נודיסטים בפלורידה. דיאן ופול, אדם וחווה, זוג פנסיונרים שמבלים את חייהם בעירום מלא, מספרים למצלמה על תהליך השחרור מבגדים (למעט הצורך בסנדלים מגושמים ונעלי קרוקס בסדנת הנגרות שלהם) כמסע אישי, זוגי ונודיסטי של השניים, אשר איפשר להם לחוש בנוח עם עצמם ולהציג קבלה עצמית של הגוף המלא שדיאן נושאת בגאווה.
נייסי, מורה צעירה ושחורה ליוגה, גם היא מהקהילה, משתפת על התהיות של חבריה כביקורת על האוכלוסייה הנמצאת במקום (לרוב גברים ונשים לבנים בני הגיל השלישי) ומסבירה כי מגיל צעיר הבינה שהיא רוצה לחיות ללא בגדים, או לכל היותר בחולצת רשת שקופה. "בחרתי להשתמש ברשת כהצהרה", היא מספרת, "זה לא הוגן שרק גברים הולכים ללא חולצה כל הזמן".
אפשר להניח כי הבחירה לפתוח סדרה על בגדים באנשים עירומים מבקשת לעורר דיון ומחשבה בקשר האינטימי שבני אדם מנהלים עם הבגדים שהם לובשים. ובעיקר אלו שהם לא לובשים. כלומר, הסינון והבחירה המודעת או הלא-מודעת בדיאלוג המתמשך בכסות הגוף מבראשית ועד היום. מבחינה קולנועית, אפשר להמר על התכתבות עם סצנת הסיום של אחד מגדולי הסרטים העלילתיים שנעשו אי פעם על בגדים, אנשים ואופנה: "משהו ללבוש" של רוברט אלטמן מ-1994, עם סצנת סיום פרובוקטיבית מהתצוגה של המעצבת סימון לו, שהעלתה שורה של דוגמניות בעירום מלא.
קיטי פוטר, הכתבת הנוירוטית שגולמה בחן על ידי השחקנית קים בייסינגר, בחרה ברגע הזה כדי לנטוש את המיקרופון. "זה כל כך ישן, אבל אמיתי", אמרה כשהיא משדרת לערוץ הקיקיוני TV-FAD. "אני מתכוונת, זה כל כך חדש. זה המראה הישן-חדש. האם זאת אופנה? האם יש כאן מסר?"
אז היא מעבירה את המיקרופון למתמחה הצעירה סופי צ'וסט, שמצטטת את המעצב כריסטובל בלנסיאגה ביום שבו סגר את בית האופנה שלו: "לא נותר עוד את מי להלביש", אמר בשנת 1968. "נדמה כי סימון לו", מוסיפה צ'וסט, "הרגישה אותו הדבר".
"סיפורי בגדים" אינה סדרה על אופנה, אלא על בגדים. שמונת הפרקים אוצרים סיפורים אנושיים על המשמעות מאחורי פריטי לבוש: מסיפורים אישיים המגוללים זיכרון, העצמה אישית והצמדה של כוח-על לפריט מסוים, כמו תחתוני העור של הסקסופוניסט הנודע טימי קפלו, שקיבל אותם במתנה מטינה טרנר כשהופיע לצדה בשנות ה-80 וה-90, והיום ממלאים תפקיד משמעותי בקאמבק שלו כמוזיקאי; ועד לסיפורים קולקטיביים כמו הסמכות והנראות שבלבישת מדים, מיניות מעורפלת או קבלה של מהגרים בחברה האמריקאית, דוגמת סיפורו של שחקן הפוטבול הכורדי רמדאן מנאשוויל, טנסי, שמדי הספורט שלבש הפכו אותו ממהגר מוסלמי שחווה על בשרו גזענות לחלק מקבוצת ספורט אמריקאית.
כל פרק בסדרה מורכב מארבעה סיפורים מרכזיים ומספר סיפורי לווין, המוצגים בנרטיבים המשלבים הומור, מסע, חגיגיות וטרגיות, בעירוב מדיה הכולל צילומי ארכיון, הנפשה ואיור. אחד הסיפורים המרגשים בסדרה שייך לספיריט (לשעבר שרית), נער/ה א-בינארי/ת מקליפורניה שעומד/ת בפני טקס בר/בת המצווה. ההחלטה של ספיריט היא לנטרל את המגדר מאירוע הקבלה לעולם היהודי בבחירה בגוף רבים של "בני מצווה" – שם כולל ונטול מגדר לטקס, מהראשונים שנעשים באופן זה, כפי שמסבירה הרבה הרפורמית שמנהלת את האירוע. הסדרה מלווה את ספיריט וחברים בחיפוש אחר בגדים לטקס: לבוש מכובד לבית הכנסת מצד אחד, אך כזה שיפגין את הצורך של ספיריט בכינון הזהות האישית כאדם נטול מגדר. טקס העלייה לתורה בכיפה סגולה וחליפת מכנסיים שנרכשו בחנות צדקה, מציג את הכוח שיש בבגדים כדי לעצב סיפור רחב יותר על הזמן והמקום.
בניגוד לאופנה כתעשייה המבקשת מדי עונה להניע את גלגליה המשומנים באמצעות טרנדים, סלבריטאים, שבועות אופנה, קולקציות מתחלפות ולא מעט שטיקים – בגדים הם הדבר הכי קרוב לגוף שבו אנו חיים, המייצרים חוויה אינטימית בין הלובש לארון הבגדים שלו. חוויות אלו מורכבות מבחירות שאינן תמיד רציונליות, ולעתים מונעות מתשוקה, פחדים, נוסטלגיה, אמונות תפלות וזיכרון של הקרובים לנו או של עצמנו בבגדים אלה.
