קולה של ננסי שניידר מתוך סרט וידיאו מהדהד באוזניהם של המבקרים בחלל הקומה השנייה של "מוזיאון העיר" בחיפה. בתנועות ידיים תיאטרליות וטון דיבור בטוח ומהיר, מגוללת שניידר אנקדוטות מחייה, שמצטרפות לתמונות מעברה המוצגות בחדר הסמוך כחלק מהתערוכה "מה יגידו השכנים?" (אוצרים: עינבר דרור לקס; דותן ברום, יואב זריצקי ועדי סדקה מפרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית. נעילה: 31 במרץ 2022) המציגה את ההיסטוריה הגאה והחיים הקווירים בעיר שעל הכרמל בשנים 2007-1932. בחדר המוקדש למאבק הטרנסי שצמח בעיר, מופיעות שלוש מהפיגורות המפורסמות ביותר של הקהילה הגאה: הקרוס דרסר זלמן שושי וגילה גולדשטיין שהלכו לעולמם, וננסי שניידר, מהטרנסג'נדריות הראשונות של ישראל.
זוהי תערוכה ראשונה מסוגה בישראל, המבקשת לחקור לעומק את התרבות הקווירית של העיר השלישית בגודלה על פני רצף היסטורי. בחדר המוקדש למהפכה הטרנסג'נדרית מופיעים איורי אופנה צבעוניים של שניידר, מעצבת אופנה במקצועה, לצד תמונות ארכיון מתקופתה כדראגיסטית ורקדנית במועדונים בארץ ובעולם. חיפה בעת ההיא הייתה זירה מאפשרת לחקור ייצוגים מיניים מחוץ למיינסטרים: הנמל שהביא לפתחה ימאים מכל העולם, והעובדה שזו עיר מעורבת עם חיי לילה מפותחים. לא פלא שבקיץ 1964 הגיעה לקולנוע ארמון בעיר הרקדנית "קוקסינל" - שם הבמה של ז'קלין שרלוט דיפרנואה מלהקת לה קרוסל - שהייתה הטרנסג'נדרית הראשונה שהופיעה בישראל ושם הבמה שלה הפך בארץ לכינוי גנאי כלפי גברים נשיים וטרנסג'נדריות.
בדירתה המרווחת בקומת קרקע במרכז תל אביב, לא רחוק מקו החוף, שניידר, בגזרה גבעולית ארוזה במכנסי טייטס עם הדפס של סופרמן וגופייה צהובה, לא חושבת הרבה לפני שהיא עונה על השאלה מדוע חיפה של שנות ה-60 הביאה לעולם כמה מהטרנסג'נדריות המפורסמות בארץ.
"חיפה היא עיר רוחנית. שם התגלה המלאך מיכאל לאליהו הנביא", היא אומרת בזמן שהכלב סטאר מקפץ מסביבה חסר מנוח, מנהל יחסי קירבה עם החתולים שיוצאים ונכנסים מהמרפסת. "אני חושבת שהרבה אנשים מיוחדים יצאו מחיפה, כמו השף ישראל אהרוני והזמר מייק ברנט שהיו שכנים שלי ושל גילה בוואדי ניסנס".
שניידר גדלה בעיר התחתית למשפחה בת שמונה נפשות שעלתה ממרוקו. אבא שהיה מנופאי בנמל חיפה ואמא שעבדה בניקיון. שניהם עבדו מסביב לשעון כדי להביא פרנסה הביתה. את גילה גולדשטיין, אייקון להט"בי ישראלי, שחקנית וזמרת שנאלצה לעבוד בזנות כדי להתקיים, הכירה מילדות. בגיל שמונה כבר הגיעו השתיים לגן הזיכרון בחיפה, מוקד קרוזינג וזנות הומוסקסואלית, שם גילו את המיניות שלהן.
12 צפייה בגלריה
"איב סן לורן אמר בעבר שאופנה זה לא אמנות, אבל אני חושבת שהוא טעה בגדול"
(צילום: איתן טל)
"גילה ואני היינו הופכות את חיפה. אף אחד גם לא נקט כלפיי באלימות, כי אחי היה פושע מוכר בשכונה", היא משחזרת את ילדותה כשהיא נשאלת איך שני ילדים נשיים התקבלו באזור הכי קשוח של העיר. "גילה לימדה אותי זנות, גם כשהופענו בבר של רודיקה יותר מאוחר בגיל 15. גילה כבר הייתה אז בצבא, אבל זרקו אותה".
שרתת בצבא?
"מה פתאום. רציתי לעשות את ההתייצבות בתל אביב, אז שלחו אותי ליפו. בסוף לא הלכתי. אז כולם היו נגדנו, לא רק המשטרה הייתה נגד ההומואים, החברה כולה הייתה נגד הומואים. אתה יודע איזה מכות גילה חטפה?"
לא היה פשוט בשנות ה-60. גם צדי צרפתי סיפר בריאיון שהוא חטף מכות רצח.
"אני לא. אלוהים כנראה אהב אותי. צדי כבר מחוץ לארון? בן אדם מקסים. אני ממש אוהבת אותו".
"כשאני לובשת עיצוב שלי, אני בולטת. רואים אותי"
ברוכים הבאים לעולם של ננסי שניידר. חיים סוערים, צבעוניים, מתריסים, עשירים בדימויים ובסיפורים, שעלולים לעתים להישמע לא מציאותיים. בגיל 70, שניידר היא יותר מסך כל חלקיה: היא אייקון גאווה ומראשונות הטרנסג'נדריות בישראל. מלאה בניגודים: שומרת שבת ("חלקי. כי אני לא יכולה בלי טלוויזיה") ומאמינה באלוהים, אבל גם מחזיקה בבית פסל של בודהה. "אבל עם הגב, כדי שאני לא אשתחווה בפניו". את חייה היא מתעדת ללא הפסקה בחשבון האינסטגרם שלה, שם היא מקפידה להביע את עמדתה ודעותיה בנושאים פוליטיים, מדיניים, וגם להציג סתם בילויים עם חברים.
העוקבים אחריה גם נחשפים מדי שבוע לאיורי אופנה, רובם מלפני 20 שנה, חלקם חדשים. אופנה, היא מספרת, משכה אותה מילדות. היא הייתה מפרקת סוודרים ישנים והופכת אותם לחומר גלם, שממנו הייתה סורגת מחדש באמצעות מסמרים ארוכים שבהם השתמשה כמסרגות. בגיל עשר גם פירקה כפתן ישן מזהב שהיה שייך לאמהּ, שממנו תפרה תחפושת של רקדנית בטן לאחותה הצעירה.
בשנת 1989 הקימה את בוטיק קיאן בציריך, ומסוף שנות ה-90 עד 2017 חיה לסירוגין בציריך ובתל אביב. לצד פריטי ייבוא מפריז, מכרה שניידר עיצובים מקוריים, שאותם היא לובשת בהפקת האופנה שמלווה את הריאיון לצד פריטים בעיצובו של חברהּ הקרוב, המעצב הצעיר דניאל מריאש.
"האישה של ננסי שניידר מאוד חזקה. תמיד כשאני לובשת עיצוב שלי, אני בולטת. רואים אותי", היא אומרת על הדמויות שהיא מציירת, בעלות ביטחון עצמי. "איב סן לורן אמר בעבר שאופנה זה לא אמנות, אבל אני חושבת שהוא טעה בגדול. אופנה זאת אמנות גדולה. כדי להיות מעצב גדול אתה צריך לחשוב מחוץ לקופסה, אחרת את סתם תופרת. האמנות שלי זה הסקיצות שאני עושה מדי יום. זה כמו לצייר על קנבס. אבל לצערי, כדי לעשות היום אופנה צריך ספונסר. קשה לעשות את זה לבד. אתה צריך מישהו כמו ברנר ארנו (יו"ר השליטה בתאגיד היוקרה LVMH, א"י) לצדך".
12 צפייה בגלריה
"בישראל אין תרבות לבוש". שניידר בשמלה של דניאל מריאש, שאר הבגדים בהפקה מארונה
(צילום: איתן טל)
מה את חושבת על האופנה הישראלית?
"אין תרבות לבוש. אני אוהבת להתלבש ורסטילי, אף פעם לא באותו קו, כי זה מוכיח שאתה אדם יצירתי. אבל בארץ כולם מתלבשים בשחור, לבן ואפור. בלי צבע. אולי בגלל שחם אנשים לא מתלבשים יפה, אבל מה הבעיה ללבוש חולצה יפה, מכנסי ג'ינס וחגורה? פה לא שמים חגורה! אז למה יש לולאות במכנסיים?!"
את חשופה למה שקורה כאן בתחום האופנה?
"יש בארץ הרבה מעתיקנים", היא נאנחת. "אפשר לקחת רעיונות ולפתח אותם, אבל לא להעתיק אחד לאחד. גם אין יצירתיות: מרבית המעצבים יוצרים דגם ואז משנים בו איזה קו קטן וחושבים שהם עושים משהו חדש, כמו דרור קונטנטו הזה. בארץ אתה יותר תופר מאשר מעצב, אתה מבין? יש מעצבים טובים, אבל אין להם הרבה אפשרות ליצור. ויש בעיה נוספת: יש יותר מעצבים מלקוחות, כי זאת מדינה קטנה. אין למי למכור, וכדי לפרוץ בחו"ל אתה צריך הרבה כסף. כשחזרתי לארץ לפני 22 שנה, עוד חשבתי לפתוח בוטיק בארץ, אבל הבנתי שרק אפסיד".
יש משהו שאת כן אוהבת?
"אני אוהבת את אלון ליבנה".
"מילדות אהבתי לצייר בצבעי שמן על קנבס", היא ממשיכה, מצביעה על ציורים המעטרים את קירות דירתה, פרצי צבע ותשוקה. "כל החיים צרכתי אמנות, תיאטרון, מחול. מגיל שמונה למדתי יחד עם גילה בלט קלאסי במשך תשע שנים".
הבית עודד את זה?
"הבית לא עודד את זה. היינו שישה ילדים, אז לא היה כסף לחוגים. הבית היה עני. אז אני וגילה הלכנו למורה למחול שהסכימה ללמד אותנו בחינם. 'תבואו בלי לשלם', היא אמרה, אז הבאנו חצי רחוב", היא צוחקת. "כל ילדי ואדי ניסנס היו עולים לעשות סיבוב בכרמל".
"הלכתי לשוק הפשפשים וקניתי תחתית ארוכה של חצאית אדומה ממשי ועשיתי ממנה ז'קט קצר וחצאית בלרינה מעוטרת פאייטים. התחלתי אז כבר הורמונים אבל עוד לא היה לי חזה, אז ריפדתי את החזייה. רקדתי על הבמה ובסוף המופע הורדתי את החזייה והפאה, והסתובבתי לקהל שנותר בהלם. עוד לא קראו לזה דראג"
בגיל 15 כבר הסתובבה במועדונים של תל אביב כרקדנית ובהמשך כדראג קווין. לדבריה, הראשונה בישראל. תחילה ב"בר 51" המפורסם שכיכב בסרטו של עמוס גוטמן בעל אותו השם, ובהמשך בבר של רודיקה – שניהם ברחוב הירקון.
"היה אז טרנד במועדוני לילה, שהיו רקדן ורקדנית בסגנון דואו – שהגבר מפשיט את האישה. עשיתי דואו עם מישהי כשאני בתפקיד הגבר שמפשיט אותה, אבל לא הרווחתי שם כסף טוב, אז הלכתי לרודיקה ברחוב הירקון פינת טרומפלדור. היא הכירה אותי טוב, כי הסתובבתי בתל אביב כבר מגיל תשע. הצעתי לה שאתחפש לאישה וארקוד. הלכתי לשוק הפשפשים וקניתי תחתית ארוכה של חצאית אדומה ממשי ועשיתי ממנה ז'קט קצר וחצאית בלרינה מעוטרת פאייטים. התחלתי אז כבר הורמונים אבל עוד לא היה לי חזה, אז ריפדתי את החזייה. אז עוד קראו לי דלידה, רקדתי לצלילי השיר Take Five ובסוף המופע הורדתי את החזייה ואת הפאה, והסתובבתי לקהל שנותר בהלם. עוד לא קראו לזה דראג".
איזה קהל היה מגיע?
"כל מיני. זה לא היה גיי בר. זה עוד לא היה קיים".
הן היו ילדות צעירות בחצר האחורית של תל אביב, שהייתה אז יותר שמרנית מהיום. שניידר מספרת שנדרשה להסתיר את שערה הארוך תחת כובעי קסקט, אחרת הייתה חוטפת מכות ברחוב. יום אחד הן פרצו לחנות הפאות של ליזה ברחוב בן יהודה. "הפאות שמכרו אז בארץ היו מפלסטיק מכוער, כאילו שפכת עליהן שמן", היא צוחקת, "ואצל ליזה היו פאות יוקרתיות מאירופה עם שיער מדהים. אז הרמנו לה את החנות. מה לעשות? רצינו להיראות טוב, כמו בני אדם. הלכנו אני, גילה ועוד כמה זונות רחוב: שולה, רותי ואמה, ורוקנו את החנות. משם הלכנו לקרולינה פוצ'יטה".
מי זאת?
"הומואית רומנייה זקנה. פוצ'יטה ברומנית זה מסריחה. היו אצלה תמיד מסיבות בחדר קטן בבית. אל תשאל איך נכנסנו. בכל אופן, באותו ערב הזונות הלכו לעבוד ברחוב הירקון עם הפאות החדשות, והבת של ליזה מהחנות ראתה את הפאות הגנובות על הראש שלהן. היא טלפנה למשטרה ולמחרת תפסו את כולנו. במשפט השופט הציע לי קצינת מבחן פעמיים בשבוע לאורך שלוש שנים, אבל הקצינה הייתה בחיפה והחיים שלי כבר היו בתל אביב. 'כבוד השופט', פניתי אליו. 'יש אופציה אחרת?' שלושה חודשים בבית סוהר. אני וגילה נכנסנו".
לא פחדת להיכנס לכלא בגיל 15?
"היו לי שני מאהבים: אחד מהמסוכנים ואחד משלנו", היא צוחקת. "אני וגילה היינו שמות מגבת על השיער ואחת על הגוף, ועושות מופע לאסירים. אז לקחו אותנו לנווה תרצה, והמנהלת אמרה שאי אפשר להשאיר אותנו שם כי אנחנו זכרים. החזירו אותנו לתל מונד".
"גברים לא אהבו נשים כמו שאהבו אותי"
השיחה עם שניידר היא כמו רכבת הרים. ברגע שנדמה לך שאפשר לעצור ולרדת, היא שולפת סיפור נוסף, מערבבת תקופות, אנשים, מדינות, מאהבים ואנקדוטות מחייה. בכל זאת, 70 שנה זו היסטוריה לא קטנה. באפריל השנה קיבלה את "אות יקירת הקהילה" מטעם המרכז הגאה בתל אביב בטקס חגיגי. "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה", נכתב בתעודה הרשמית, ציטוט הלקוח מהמזמור "אשת חיל" שבספר משלי.
"יותר משזה הישג אישי – זה הישג לקהילה הטרנסית בישראל. התרגשתי לקבל את ההוקרה, אבל הגיע לי לקבל את זה מזמן. מקום המדינה (שניידר היא ילידת 1951, א"י) נלחמתי למען החופש של גייז כמו שאף גיי בתקופה שלי לא נלחם: אני, גילה, יעל לביא. היינו רבות עם המשטרה", אומרת שניידר, שלמרות קבלת הפרס בגיל 70, עדיין נשמעת בשיחה מתוסכלת מכך שלא קיבלה הכרה בשלב מוקדם יותר.
את שינוי המין עשתה שניידר ב-8 באפריל 1970. האישה שבה נולדה מחדש. "רציתי להיות אישה כבר בגיל תשע", היא אומרת. "כבר אז ידעתי שלא אהיה בעל משפחה עם ילדים". לחיות כהומו לא רצתה. "בגיל 15 יצאתי עם אחד הגברים הכי חתיכים בתל אביב, רפי, גבר נשוי, והיינו יחד שנה וחצי. אהבתי אותו מאוד, ולאהוב מישהו זה לא לחשוב על עצמך – אלא קודם כל עליו. הוא בא אחריי עד אנטוורפן, לא רצה שאני אעשה את השינוי, אבל לא יכולתי לחיות בתור הומו. אני לא בנויה לזה: לא כגבר סטרייט ולא כהומו – רק כאישה".
"במשך שנים לא רציתי לדבר על זה שעברתי שינוי, כי בשבילי נולדתי אישה. אבל עם השנים, בפרט לאחר שחזרתי לארץ, יצאתי מהארון עם העניין הזה של הטרנסיות. בארץ זה מאוד חופשי. בציריך היה לי בית אופנה, חייתי עם בן זוג, ולא רציתי שידעו כי לא רציתי שיחטטו לי בחיים"
"היום אני מרגישה מאה אחוז אישה – יותר אישה מאישה", היא מחייכת. "אדרבא, נשים יש אינסוף ברחוב, טרנסיות אין. ועוד כמוני? יש לי חבילה של קבלות ומכתבי אהבה. גברים שאהבו אותי לא אהבו נשים כמו שאהבו אותי, סטרייטים שהיו לפני עם נשים ואחרי עם נשים. הניתוח גרם לי להרגיש שלא נולדתי לפני כן אחרת. במשך שנים לא רציתי לדבר על זה שעברתי שינוי, כי בשבילי נולדתי אישה. אבל עם השנים, בפרט לאחר שחזרתי לארץ, יצאתי מהארון עם העניין הזה של הטרנסיות. אתה מבין? כי בארץ זה מאוד חופשי. בציריך היה לי בית אופנה, חייתי עם בן זוג, ולא רציתי שידעו כי לא רציתי שיחטטו לי בחיים".
לאורך השנים, היא מספרת, הייתה נשואה שלוש פעמים. כולם זרים. "אני פחות מתחברת לגברים ישראלים. הם לא ג'נטלמנים והם קמצנים מאוד. והם גם רוצים לעשות סקס בלי קונדום. מצטערת, אני לא עושה סטוצים". על זוגיות בגיל 70 היא מוותרת מראש. "נוח לי לבד. אני הולכת לישון וקמה מתי שאני רוצה. יש לי כל הזמן מחזרים צעירים וחתיכים, אבל הם רוצים סקס. ובחיים, למדתי, צריך להגיד תודה, נהניתי מספיק".
לפחות את מוקפת בחברים שאוהבים אותך.
"אנשים אוהבים אותי, כי אני בסך הכול אישה נחמדה".
יש לך חברות מדור הטרנסג'נדריות הצעירות?
"לא. הן מחכות שאני אגמר, כי אני מקום המדינה. החברות הטרנסג'נדריות היחידות שלי הן מטורקיה ומאירופה".
אני בטוח שיש כמה טרנסג'נדריות מהדור הצעיר שמעריכות אותך.
"פרחות, פשוטות, מאוד לא איכותיות, אני לא מבינה איך אתה לא רואה את זה. אני לא מחזיקה מעצמי סופרסטאר, כן. אבל אלה, כמה שלא תפרגן להן – הן לא יפרגנו לך בחזרה".
גם עם גילה היו לך המון ריבים מתוקשרים. זה היה אמיתי או הצגה?
"זה היה אמיתי, אבל עבר כל גבול. גילה הייתה הנשמה הכי טובה שיש בעולם והיינו חברות טובות מהילדות ועד שחזרתי לארץ משוויץ לפני 22 שנה. היא הרגישה שנכנסתי לה לטריטוריה. אבל הרי תמיד הייתי כאן: הייתי הדראג קווין הראשונה בישראל כבר בשנת 1966. הייתי הראשונה שעברה את שינוי המין באירופה. ויש לי קבלות. אבל כנראה שאיימתי עליה, ולא היה לה נוח עם זה. לצערי, גם אני ויעל לא מדברות בגלל שטות. זה מצער אותי, כי החיים עוברים מהר".
צילום: איתן טל | עוזרת צלם: מאי כהן | תודה מיוחדת לטל קלאי - טלולה בונט ודניאל מריאש | צולם במלון דברה בראון מקבוצת מלונות בראון (בן יהודה 87, תל אביב, טל' 9646*)
