בשבוע האופנה האחרון היתה הדוגמנית מירב טיטה עשוש מהעסוקות על המסלול. היא צעדה, בין היתר, עבור טבע נאות, שלומית אזרד ומותג בגדי הים בננהוט של נטע אלחמיסטר ונועה בני, אליו גם הצטלמה בשנה שעברה במה שהפך ל"פרשת אינסטגרם" מתוקשרת, לאחר שהרשת החברתית הסירה תמונה שלה בבגד ים מעמוד המותג. הסיבה הרשמית: דיווח על תמונה לא נאותה. הסיבה האמיתית: שמנופוביה.
במרחק שנה מהאירוע, עשוש בת ה-29 עדיין מלאת אמוציות. בכל זאת, מחיקה של תמונה נעשית על ידי גורם אנושי, מה שמעורר תחושה כי אותו גורם פעל מתוך מניעים שמנופוביים ולא מתוך דאגה לשלום הציבור. הרי על נטע אלחמיסטר בביקיני מינימלי אף אחד לא דיווח.
"אינסטגרם הורידו את התמונה בגלל דיווח שהיא לא הולמת. מה לא הולם בדף שכולו בגדי ים? לא הבנתי", היא תוהה. "אנשים אמרו שחירבתי להם את הפנטזיה, שאני דוחה ומגעילה אותם. נשים אמרו לי שאם הן לא מרגישות בנוח עם עצמן – מה שאני עושה לא בסדר. היו טוקבקים נוראיים, הודעות איומות ב-DM (הודעות ישירות באינסטגרם, א"י) והרבה כתבו לי שהם שונאים אותי כי מבחינתם אני מעודדת השמנה, מחלות, ושבגללי אנשים ימותו מסכרת".
12 צפייה בגלריה
"היתה זו הדוגמנות והעיסוק הגובר בנראות שלי שגרמו לי לפתח קשיים עם עצמי"
(צילום: ענבל מרמרי)
התמונה הוחזרה לבסוף, אך בעל כורחה הפכה עשוש לאחת האקטיביסטיות הבולטות בזירת הפלאס סייז הישראלית, תפקיד שאותו היא ממלאת מאז בגאווה. אם עד המקרה ההוא, היא נתפסה כדוגמנית יפה ומפורסמת למידות גדולות, מאז היא מנצלת את הבמות שניתנות לה כדי להשמיע ביקורת נוקבת על החברה הדתית שבה גדלה, היחס של מוכרות בחנויות ובעלי מותגי אופנה שלא רואים נשים מלאות ממטר, ועל הדרך הארוכה שיש לנו לעשות כחברה.
כששואלים אותה, לדוגמה, האם לדעתה ילדות קטנות רוצות להיות נטע אלחמיסטר או מירב טיטה עשוש כשיגדלו, היא מהרהרת מעט ועונה: "ההישגים המקצועיים של נטע אולי קצת יותר גדולים משלי, אבל בעולם הפלאס סייז אני חתומה על לא מעט הישגים. בסופו של יום, תלוי כמה אותה ילדה מושפעת מהחברה, ממה שהיא רואה. אני מאוד מאמינה במה שאני עושה: הדוגמנות אצלי מגיעה מתוך אג'נדה".
"הרגילו אותי להאמין שזה בעייתי ללכת בראש זקוף"
היא נולדה וגדלה בנתיבות למשפחה דתית ממוצא צפון אפריקאי, בת שלישית מתוך שש בנות. הגדולה בת 35, הקטנה בת 15. על הקירות היו תמונות של הבבא סאלי ובטלוויזיה נקלטו שידורי לווין של ש"ס. כילדה התחנכה במוסדות חב"ד בעיר, וכנערה עברה לאולפנת אבן שמואל כדי להתחזק מבחינה דתית ואמונית. בפועל, היא מספרת, שם החלה היציאה ההדרגתית מהדת. "באולפנה היתה רדיפה אחר הלבוש שלי, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי ביום האחרון של הלימודים בכיתה י"ב, היה להוריד את הלבוש הדתי. הייתי קונה אותם בגדים שחברות שלי לבשו – אבל לי תמיד העירו, כי כל דבר עליי היה נראה פחות צנוע: בגלל תחת, בגלל ציצי. אולי הייתי נראית פתיינית. מנהלת בית הספר אמרה לי שאין בי שום פנימיות, כי רק בחיצוניות אני משקיעה".
כבודה של בת מלך פנימה. זה לא צנוע להתעסק בחיצוניות.
"כשהתחלתי לדגמן, תמיד אמרו לי: 'למה לעזאזל את לא מרימה את הראש? תזדקפי!' חינכו אותי לא ללכת יותר מארבע אמות בראש זקוף, כי אז את יכולה ליפול לידי גאווה. הרגילו אותי להאמין שזה בעייתי ללכת בראש זקוף. תמיד היו הערות: למה את הולכת ככה? למה את מסדרת את השיער? למה כל הזמן לבלוט?! תפסיקי לבלוט! כנערה ניסיתי לדכא את המקום הזה, להקטין את עצמי כדי שאנשים יכילו אותי".
"באולפנה היתה רדיפה אחר הלבוש שלי, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי ביום האחרון של הלימודים בכיתה י"ב, היה להוריד את הלבוש הדתי. הייתי קונה אותם בגדים שחברות שלי לבשו – אבל לי תמיד העירו, כי כל דבר עליי היה נראה פחות צנוע: בגלל תחת, בגלל ציצי. אולי הייתי נראית פתיינית"
בגיל 19 החלה לעשות את הדרך החוצה מהדת, למרות שהיום היא מעדיפה שלא ישבצו אותה בהגדרות של חילונית או דתייה. היא עשתה שירות לאומי ברעננה ומאז חיה ומתגוררת באזור השרון. לפני ארבע שנים התחתנה וכיום היא חיה עם בעלה בכפר סבא. המשבר האמוני, היא מספרת, פרץ כשדודתה נפטרה. "כמה שהתפללתי, היא מתה לבסוף. זה ילדותי 'להעניש' ככה את אלוהים, אבל רציתי להתריס. כעסתי על כולם: על אלוהים, על החינוך שקיבלתי, על המוות של דודה שלי", היא משתפת. "אם תשאל את אמא שלי איך היא מגדירה את מירב, היא תגיד: מרדנית. והיא צודקת - מרדתי, עשיתי להם דווקא, אבל זה בגלל שגיל ההתבגרות שלי היה גיהינום. שאלתי המון שאלות ולא לכולן היו תשובות".
12 צפייה בגלריה
"אני חושבת שאף אדם לא יבין את עוגמת הנפש כששום דבר בחנות לא עולה עליך"
(צילום: ענבל מרמרי)
תהליך העזיבה את הקן המשפחתי המחבק בנתיבות והיציאה מהדת הפגישו אותה לראשונה גם עם המשקל שלה. תמיד היתה ילדה מלאה, אך בחברה הדתית אף אחד לא עשה מזה עניין. להפך, תמיד היתה מלכת הכיתה, חברה אהודה בפנימייה בה התחנכה, שעד היום נמצאת בקשר עם חברותיה מאז. היו אלה הבגדים החדשים שרצתה לקנות ולא הכילו את האני החדש שלה.
"נכנסתי לחנויות בגדים ופתאום הבנתי שאני שמנה כי אין מידות לגוף שלי", היא מספרת. "כנערה דתייה, היינו קונות בחנויות של 'דוסים' בנתיבות ושם היו מידות. לדעתי, העובדה שגדלתי בחברה סגורה הצילה אותי. לא היו תכנים של מראה, של השוואות, לא חשבתי שמשהו בי לא בסדר. בשום שלב".
את זוכרת את הרגע שהמציאות הכתה בך?
"הלכתי לרכוש מכנסי ג'ינס ברשת אופנה, והמוכרת שאלה מה המידה שלי. לא ידעתי לומר. היא שלפה מכנסיים במידה 42 והם לא נסגרו עליי. ביקשתי אם אפשר מידה גדולה יותר, והיא ענתה 'מצטערת, זאת המידה הכי גדולה'. עד אז חשבתי שאני סבבה. ואז היה מפגש עם מוכרת נוספת, שהציעה לי לרדת במשקל. שם אמרתי 'סטופ': 18 שנה אמרו לי מה ללבוש, מה אני יכולה, מה אני לא יכולה. אף אחד לא יגיד לי עכשיו מה אני צריכה או יכולה, או ששמנה לא יכולה ללבוש חולצת בטן או מכנסיים קצרים".
המרדנית שבה יצאה למלחמה. "קניתי את כל הבגדים שלשמנות אסור ללבוש". ברשימה: שמלה לבנה ("כי שמנות לובשות רק שחור"), מכנסיים קצרים, גופייה. "וחיכיתי ליום שאהיה מספיק כועסת. היום הזה הגיע, ומאז הוא לא פסק", היא אומרת. האירוע: חתונה של חברה טובה מהאולפנה. "ידעתי שאני רוצה להוציא את העיניים לכל האנשים שמיררו לי את החיים שם. על חצאית ג'ינס מעל הברך אמרתם לי שזה חשוף? חכו, אתם עוד לא יודעים מה זה חשוף!" היא נזכרת וצוחקת. "באתי עם התחת והציצי בחוץ לראש האולפנה שלי, האיש שרדף אותי כל השנים שם. הוא לא מצא בי משהו אחד טוב, על אף שכל הזמן השתדלתי. הגעתי לשם להתחזק, אבל כנראה שאף פעם לא הייתי כמו אלה שהוא אהב, השטנץ של בנות שהלכו לאולפנה".
"הרבה בנות פונות באינסטגרם וכותבות לי שהן מאמינות שדוגמנות תחזק להן את הביטחון העצמי. אני עונה להן: 'כאן לא הכתובת, דוגמנות זה לא המקום שבו מעלים את הביטחון העצמי'. בסוף יום צילום יש דאון מטורף. ריק. ואת מרגישה שאת נזקקת להרמות חיצוניות. אם פעם ייצרתי את זה מעצמי, היום אני יותר זקוקה לאישורים מבחוץ"
זה גרם לך לפתח הפרעות אכילה?
"זה לא הסיפור שלי. לא הייתי דחויה חברתית. גם אהבתי את עצמי. תמיד. אפילו בהגזמה על גבול הנרקיסיזם. היתה זו הדוגמנות והעיסוק הגובר בנראות שלי שגרמו לי לפתח קשיים עם עצמי".
דוגמנות זה מקצוע נרקיסיסטי.
"היום אני מסתכלת במראה ורואה פאקים. פעם זה לא היה ככה. הרבה בנות פונות באינסטגרם וכותבות לי שהן מאמינות שדוגמנות תחזק להן את הביטחון העצמי. אני עונה להן: 'כאן לא הכתובת, דוגמנות זה לא המקום שבו מעלים את הביטחון העצמי'. בסוף יום צילום יש דאון מטורף. ריק. ואת מרגישה שאת נזקקת להרמות חיצוניות. אם פעם ייצרתי את זה מעצמי, היום אני יותר זקוקה לאישורים מבחוץ".
אז למה בעצם נכנסת לדוגמנות בגיל 24? בגלל אג'נדה, פרסום, כסף?
"הציעו לי להשתתף בלוח שנה למותג 'מתאים לי'. בהתחלה חשבתי שעובדים עליי בטלפון, אבל אז הלכתי עם דור, כיום בעלי, ליום צילום בסטודיו של גיא כושי ויריב פיין. השאר היסטוריה".
"כל הזמן אומרים לנו איך אנחנו צריכות להיראות"
נערת אפריל 2016 צולמה בשחור-לבן יושבת על כיסא ברגליים פשוקות, לבושה תחתונים שחורים וחולצת פסים גברית שממנה מבצבצת חזייה. זו היתה הפעם הראשונה שבה עמדה מול המצלמה, שמצדה התאהבה בה. היא אומנם דאגה שהוריה לא ייחשפו ללוח השנה, אך לא לקחה בחשבון שאמהּ היא לקוחת הרשת, ולוח השנה נשלח אליה בדיוור ישיר. "'את בחדר לידה?! למה הרגליים שלך פשוקות?' היא צעקה עליי. לא דיברנו תקופה. היא אמרה לי דברים מאוד קשים שהלכו איתי גם אחר כך".
לעומת זאת, התגובות מחוץ למשפחה היו חיוביות וסללו את דרכה לתחום הדוגמנות. "עצם הקיום שלי, אישה שמנה שמצטלמת בהלבשה תחתונה, הוביל לתגובות חיוביות. אנשים מצאו בזה השראה, אומץ", היא מתעודדת. "עד היום כשאני מעלה תמונה בבגד ים, אני מקבלת תגובות מנשים: 'תודה לך, בזכותך הלכתי היום לים בביקיני'. וככל שהשמנתי, כך שחררתי מהגוף שלי. היום אני מקפידה שלא יהיו ריטושים, שלא יצרו לי היקפים. אין לי בעיה לפרסם באינסטגרם תמונה שלי עם צלוליט. האני מאמין שלי הוא: אם תצא החוצה כמלך העולם – כולם ירצו להיות נתינים שלך".
היא החלה להצטלם למעצב שמלות הכלה והערב דרור קונטנטו, ושימשה כמוזה עבורו. במקביל, הצטלמה למעצבות פלאס סייז מקומיות, ולאחרונה הצטלמה בגרמניה למותג אדידס, קמפיין שטרם התפרסם. עד לאחרונה היתה מיוצגת בסוכנות ווילהלמינה היוקרתית בארצות הברית, שם התגוררה במשך שנה. כיום היא מיוצגת במספר סוכנויות בינלאומיות, כשבארץ היא מנהלת את עצמה.
חשבון האינסטגרם שלה עם עשרות אלפי עוקבים חוגג את הגוף שלה, למרות שהיא יודעת כי מה שרואים ברשת החברתית הפופולרית לא בהכרח תואם את המציאות. "מתה על אלה שטוחנות פילטרים וכותבות 'נו פילטר'", היא צוחקת. "אני לא מבינה מה הבעיה להודות בפילטרים? אחרי זה בנות יושבות ומרגישות רע מול המראה ורוצות לגזור לעצמן את הבטן".
את חושבת שהשנאה העצמית שאנשים מפתחים נובעת מזה שהם רואים דימויים מושלמים באינסטגרם?
"ומאיפה השנאה העצמית הזאת מגיעה?"
אולי מחוסר אהבה, חוסר ביטחון, היחס כלפיך במשפחה. הטענה שאנשים מפתחים שנאה עצמית בגלל תמונה של בר רפאלי בביקיני נשמעת שטחית מדי.
"אני לא מסכימה איתך. כשלמדתי תקשורת באוניברסיטת אריאל, למדנו שמאז עלייתן של מדיות חברתיות עלה שיעור הדיכאון בחברה. אם את חושבת שמישהי מושלמת באינסטגרם – באופן טבעי את משווה את עצמך אליה".
את לא חושבת שאהבה עצמית צריכה להתקיים שלא בהשוואה לדימויים אחרים?
"אידיאל היופי הכתיב לנו מי יפה ומי לא, כל הזמן אומרים לנו איך אנחנו צריכות להיראות. זה מרדף לא פוסק ואף אחד לא מבטיח שאחרי שתעשי ניתוח הצרת היקפים או מתיחת פנים, תיראי טוב יותר".
"לנטע אלחמיסטר ולי יש אותה צללית גוף, רק ההיקפים שונים. לפני ארבע שנים הייתי 25 קילו פחות, ונטע שאלה איך יכולתי לוותר על זה, כלומר, איך שחררתי ונתתי לעצמי לעלות במשקל. עניתי לה שאני אוהבת את הגוף שלי ושגוף זה דבר משתנה: לידות, חילוף חומרים"
בינתיים, היא עדיין עושה השוואות. למשל, בינה לבין אלחמיסטר. "יש לנו אותה צללית גוף, רק ההיקפים שונים", היא מודיעה. "לפני ארבע שנים הייתי 25 קילו פחות, ונטע שאלה איך יכולתי לוותר על זה, כלומר, איך שחררתי ונתתי לעצמי לעלות במשקל. עניתי לה שאני אוהבת את הגוף שלי ושגוף זה דבר משתנה: לידות, חילוף חומרים. כשהצטלמתי לווידאו של התצוגה השנה, ביקשתי להצטלם בביקיני, בלי חולצה מעל, בלי להסתיר דבר".
איך את מתמודדת עם הביקורת שהיתה על המותג כשנטע ברזילי עלתה למסלול בשבוע האופנה, אבל בחנות כמעט שלא היו מידות גדולות?
"הגעתי לחנות לאחר התצוגה ולא היה כלום במידה שלי. התחיל סוג של שיח בינינו. היום נטע ונועה מאוד משתדלות לתת מענה לדגמי פלאס סייז, ושהדגמים במידות קטנות יתאימו לגוף מלא. זה לא מובן מאליו".
הזדהית עם הביקורת?
"אני מבינה את הביקורת. נשים מלאות הן ציבור שנדרש להילחם, ולכן הן עומדות על המשמר. עדיין אין מידות בחנויות האופנה. אני חושבת שאף אדם לא יבין את עוגמת הנפש כששום דבר בחנות לא עולה עליך. אתה מאבד את האומץ למדוד. אני, לדוגמה, עדיין קונה בעיקר בחו"ל".
בקסטרו יש עד מידה 46.
"וואו", היא זורקת בסרקזם. "פעם נכנסתי לרנואר. הייתי אז מידה 42, ואפילו מידה 46 לא נסגרה עליי. אז אני לא יודעת מה זה מידה 46 אצל קסטרו, אבל אני בחרדה מלהיכנס לקניונים בארץ כי אין כלום במידה שלי. גם אם תצייר על ה-42 מידה 46, הוא יישאר 42. ובישראל מרבית הנשים הן במידה 44. אז בסופו של יום, אנחנו חוזרות לקנות באסוס".
מה עם רשתות לפלאס סייז? קרייזי ליין, לדוגמה.
"אני מתה על הפרזנטורית שלהם מארינה מקסימיליאן, אבל היא מידה גדולה? היא אולי 38. יש לכם מידות גדולות – אז שימו לידה גם דוגמנית במידה גדולה. בסופו של דבר, רשתות האופנה הישראליות לא נותנות מענה למידות גדולות. אני חושבת שצריך לגרום לנו להרגיש ראויות. לא להדיר אותנו או לגרום לנו להרגיש חולות. רוצים אותנו כלקוחות? תנרמלו את הדבר, שימו שלטים של נשים מלאות על איילון".
את השנה האחרונה בילתה בעיקר עם בעלה בבית, בו גם צולמה לכתבה זו. שנה של סגרים, עבודות שבוטלו, ותחושה פנימית שהיא חוזרת לנקודת ההתחלה הבראשיתית. במהלך הקורונה גם חוותה שתי הפלות בטווח זמנים קצר של שלושה חודשים. האחת כתוצאה של היריון מחוץ לרחם, השנייה הפלה טבעית.
"זו היתה שנה קשה. ייעדתי אותה להיות השנה הגדולה שלי, אבל סיימתי אותה עצובה", היא אומרת לסיכום. "כל החיים גידלו אותנו שיש לנשים תפקיד מסוים, והרגשתי שנכשלתי בתפקיד לו יועדתי בעולם. נשברתי מזה. הגוף שלי עבר טלטלה והבנתי שאי אפשר לצאת כל היום בסיסמאות של 'תאהבי את עצמך' ולא לדבר על זה החוצה. אז יש ימים שטוב לי עם עצמי, ויש ימים שפחות ואני נשארת במיטה. אבל הכיוון חיובי".
ומה גילינו בארונה?
"לבשתי אותה לגאלה של שבוע האופנה לפני כשנתיים. מוטי רייף ליהק אותי לשער המגזין של שבוע האופנה, ובדיוק חזרתי לארץ משנה בארצות הברית. היא סימלה עבורי שהעשייה שלי עדיין כאן".
"אלה הג'ינס הראשונים שקניתי. הם ציון דרך לחיים שלי כיום: המעבר מפנימיית אולפנה לדוגמנית פלאס סייז".
"אני קרויה על שמה של סבתי טיטה. אצלנו קוראים על שם בן המשפחה עוד בחיים. קיבלתי את הצמיד הזה לפני שהיא נפטרה, שבוע לפני החתונה שלי. יצאנו מהשבעה לשבע ברכות. לפני מותה היא ביקשה ממני לשמור על השם שלה, אז הוא תמיד איתי, וגם הצמיד לא יורד אף פעם מהיד".
"לבשתי אותה כשחתמתי בסוכנות ווילהלמינה בארצות הברית. זה היה שיא משמעותי בקריירה שלי".
