בחצר ביתן של השפית מאיה (שבשנים האחרונות מעדיפה את הכינוי מייקה) פרר והזמרת קמילה טרגטלוב (להלן, קמילה או בשם הבמה שלה: קמה קמילה) בשכונת קריית חרושת שבגבולה הדרומי של קריית טבעון, עומד פסל אריה זהוב וקל משקל. הן סחבו אותו כל הדרך ממסעדת הקונטיינר לשעבר בנמל יפו אל ביתן הסמוך בשכונה, ועם המעבר לפני שלושה חודשים לנוף הגבעות הירוקות בצפון, חנה ליד נדנדת הברזל.
כמו הרבה שינויים שהקורונה כפתה על אנשים, המעבר לטבע היה שילוב בין ברירת מחדל של האטה בקצב העבודה, לרצון של פרר, בת המקום, לשוב אל הטבע, להתפלש יחפה בתוך הבוץ עם רעמת האריה הזהובה שלה. קמילה היא סיפור אחר: מסתגלת אט-אט לחיים השקטים בשכונה שנוסדה בשנות ה-30. "כשקמילה יוצאת מהבית, היא משקיעה באיך שהיא נראית, מתלבשת יפה. אני יכולה לצאת עם טרנינג וגופייה עם כתמי בוץ. בעיניי זה סקסי", אומרת פרר אל מול מבטה המזועזע של קמילה, שפוסקת בטון החלטי: "טרנינג זאת מילה שצריך להוציא מהלקסיקון".
17 צפייה בגלריה
"אנחנו רוצות לאמץ ילדים בעייתיים ולהעניק להם חיים. אין שום סיבה שהם יסבלו"
(צילום: ענבל מרמרי)
אפשר להתחיל את ההיכרות איתן גם מסיפור רומנטי קצת אחר. בכל זאת, ולנטיינ'ס דיי. את ערב הסילבסטר האחרון סיימה פרר עם צלקת מעל השפה העליונה. בהתקף קנאה, היא מספרת, קפץ עליה הכלב המשפחתי והקטן של אמהּ, שמתגוררת בחלקה המשפחתית, ונתן לה ביס בשפה עשר דקות לפני חצות. נשיקה לא היתה שם. במקום זאת, הן יצאו לנסיעה בהולה לבית החולים רמב"ם בחיפה, שנתקלה במחסום משטרתי.
"יצאתי מהרכב וצעקתי לשוטר שיש כאן אישה פצועה", משחזרת קמילה בתנועות ידיים דרמטיות, "הוא עלה על האופנוע ופינה לנו את הדרך, עד שהגענו לחדר מיון ושם דאג שנקבל טיפול". זה הסתיים בכמה תפרים ובצלקת לכל החיים. "שתמיד תזכיר לי שיש טוב בעולם הזה. היא כבר חלק ממני", כתבה פרר בחשבון הפייסבוק שלה מספר ימים לאחר מכן, גורפת מאות הודעות תמיכה ודאגה.
כבר שלוש שנים שהן יחד, דוחפות קדימה אחת את השנייה, מחדשות מדי חודש בלילות ירח מלא את ברית הזוגיות והאהבה ביניהן. עוד אין להן תוכניות לוולנטיינ'ס דיי הראשון מאז הקורונה. בזמן אחר, הן היו עסוקות הערב מעל הראש: פרר, 40, היא שפית בעלת העסק Seven Senses ואמנית, שברזומה שלה עבודה במסעדות בארץ ובעולם; קמילה, 42, היא זמרת ומורה לפיתוח קול שעובדת עם נוער בסיכון. בימים אלו השלימה את העבודה על אלבומה השני, My Baby Cancer, שנכתב במסדרונות המחלקה האונקולוגית.
"הוא עוסק כולו בלידה שלי מחדש לאחר שלפני כשלוש שנים, בגיל 39 וחצי, גילו לי גוש בשד", היא מספרת בדרמטיות. "התוכנית שלי למות לא יצאה לפועל, והאלבום הזה מדבר על החוויה הזאת". שני קליפים לקראת השקת האלבום שהוקלט בעברית, אזרית, רוסית ואנגלית, צולמו ויושקו בקרוב.
"מול גבר לא הייתי מעזה להוריד חזייה"
הן הכירו בפייסבוק. פרר היתה אז רווקה מחוזרת בתל אביב ולסבית מוצהרת, קמילה סטרייטית ובעיצומו של מאבק בסרטן. לאחר שראתה את קמילה בהופעה, עולה על הבמה עם צינורית זונדה צבועה בזהב שעל האף נראתה כמו תכשיט פנים, חזרה פרר הביתה רוטטת מהתרגשות וניסחה הודעה בזו הלשון: "היה מרהיב. את נראית אישה מדהימה ואשמח להכיר". בתגובה קיבלה הודעה צוננת מקמילה: "תודה בשם הלהקה".
"חשבתי שזה פרופיל מזויף. ראית את תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק? היא נראית כמו מלאך. זה לא אמיתי".
"במקרה ראיתי שיש לנו חברה משותפת, הזמרת מיכל שפירא. שאלתי אותה אם קמילה בקטע. היא ענתה שהיא סטרייטית, אבל יש מצב", מוסיפה פרר. "היא התקשרה לקמילה שתענה לי מיד. וכך קרה".
"אני מגיעה מחינוך סובייטי מאזרבייג'ן בברית המועצות לשעבר: אמא יהודייה, אבא טטארי מוסלמי. על פי המודל הזה, הייתי צריכה להתחתן בגיל 11, לעשות מלא ילדים ולשתוק"
קמילה, שכל חייה ניהלה מערכות יחסים עם גברים, היתה מופתעת מהפנייה, אך החליטה לתת לפרר הזדמנות. "כל חיי יצאתי רק עם גברים, ערסים, משופמים, כאלה שאומרים 'אישה, קחי גיגית ותשטפי לי את כפות הרגליים' – אבל הרגשתי משיכה רוחנית לנשים. פיזית, אף פעם לא העזתי לחקור את זה", היא אומרת. "אני מגיעה מחינוך סובייטי מאזרבייג'ן בברית המועצות לשעבר: אמא יהודייה, אבא טטארי מוסלמי. על פי המודל הזה, הייתי צריכה להתחתן בגיל 11, לעשות מלא ילדים ולשתוק. בדיוק בגלל זה אני מופיעה כזמרת, ושרה אך ורק כדי להתגבר על הפחד של הדיכוי הסובייטי. גדלתי בבאקו עד גיל 13 וטבוע בי חזק שאסור לדבר, אסור להגיד את דעתך. לא משנה אם המנהל בעבודה צודק או לא – את תבלעי את הצפרדע ותשתקי. גם מול בעלך".
(קמילה)
פרר היא ילידת מושב מנוף שבגוש שגב בצפון, בת להורים דרום אפריקאים, האמנית מרלן פרר, שעבודותיה מפארות את קירות הבית, ומעצב טקסטיל. כשהיתה בת 11, שבו לדרום אפריקה לשלוש שנים, וכשחזרו ארצה נחתו בקריית חרושת. היא למדה אמנות בתיכון ובהמשך במכללת אורנים. ב-15 השנים האחרונות מצאה את ייעודה באוכל והארוחות שהיא מכינה מסתיימות לא פעם במופע פרפורמנס בכיכובה על שולחן הקינוחים, כמו בפעם ההיא באיטליה באירוע של אוליגרכים, כשהיתה לבושה כנזירה ובתום הארוחה יצרה מופע שלם של אוכל ותשוקה, התפוצצות של טעמים וצבעים, כמו ציור של ג'קסון פולוק.
"הגעתי לאוכל לא מאהבה לאוכל, אלא מאהבה לחומר", היא מספרת. "אוכל הוא הדרך שלי ליצור, לפסל, לצייר, ובשונה מאמנות, את היצירה שלי אוכלים. גיליתי שכמו בציור, אם הצבע של האוכל לא נכון – גם האוכל לא טעים. לדעת לחבר את הצבעים והקומפוזיציה יוצר לבסוף אוכל טעים".
הדייט הראשון נערך בנמל יפו ולא זרם, בלשון המעטה. "חשבתי שהיא בלונדינית יפהפייה ממשפחה עשירה, ומה שמדליק אותי זה אנשים שרוטים", מספרת קמילה. "אחרי שבוע, מייקה התקשרה ואמרה: 'גם אם לא זורם לנו, בואי נכיר כחברות'. בפעם השנייה שנפגשנו, היה הניצוץ. "בדיוק לקחתי חלל חדש ביפו לאירועים, עם באר שמונה מטרים עומק במרכז הסלון, וכשקיבלתי את המפתחות נכנסו יחד לבית".
"ירדנו לבאר", ממשיכה קמילה, "וברגע שהיא סיפרה לי שעשו לה שוקים חשמליים בראש, ידעתי שהיא האישה של חיי. הבנתי שהיא לא ילדה מפונקת, אלא אדם מעניין. אני מאמינה שכישרון זה שריר שמתפתח עם חוויות בחיים, בדרך כלל לא קלות. ואלה האנשים שבדרך כלל מעניינים אותי. לא ילדי שמנת מפונקים".
רוב האנשים מחפשים בחיים אחר נוחות – את מחפשת מורכבות.
"כי אנחנו לומדים, לצערי, רק דרך קושי. דרך נוחות אתה לא יכול ללמוד ולהרחיב את הנפש. אם אתה יושב סטטי – אתה אדם מת. אלו תלאות הנפש שמצמיחות אותנו כבני אדם ומעוררי מוטיבציה לאחרים".
מאיה, את מחפשת את הדרמה או שאת מעדיפה את המקום השקט?
"עם כמה שקמילה סוערת ודרמטית, היא יודעת להיות איתי בטבע, לשכב ולדבר סתם, לעשות מדיטציות. כיום אני מאוד מאוזנת מבחינה נפשית. בגלל הדברים שעברתי, נוספו לי תודעות ומודעות שגיבשו את מי שאני. אני לא אדם סטנדרטי, אבל אני גם לא סובלת. אני משתמשת בעבר שלי כדי לחיות את העתיד שלי".
מהדייט השני הן יחד. "זה משהו קוסמי ממש. אי אפשר להסביר אותו כשאתה פוגש את האחד", אומרת פרר. שבועיים לאחר מכן התחתנו בחוג מצומצם של חברים. הטבעות שעל אצבעותיהן מקועקעות, חלק מאוסף קעקועים מפואר שמכסה כל אחת מהן, כמו השריון העולה מקו חגורת הכתפיים אל הצוואר של קמילה ומגן עליה. "הכרתי את מייקה כשהייתי באמצע הקרנות", היא אומרת. "הייתי עשרה קילו פחות ממה שאני היום, ומייקה היתה מאכילה אותי בכפית. היא טיפלה בי, שתלה אותי באדמה והחלה להשקות. זאת היתה התקופה הכי טובה וצבעונית בחיים שלי, כי כל רגע הרגיש כמו הרגע האחרון".
"מייקה היא אמא תרזה שלי. אין לי 'תסביך אם' איתה, כן", היא מחייכת, "אבל לא פגשתי אדם שתוך היכרות בת שבועיים ישב לצדי בבית החולים יום ולילה ועטף אותי בתשומת לב ואהבה. תן לה עץ מת – היא תטפל בו. אני לא כזאת, אני מפחדת מאנשים חלשים, חוששת שזה יידבק אליי". לפני כשלושה שבועות עברה קמילה ניתוח שיחזור שד לאחר שבמהלך הסרטן עברה כריתת שד חלקית. "החזה שלי, המחשופים שתמיד אהבתי, נעלמו. זה פגע לי בנשיות", היא משתפת. "היום אני משוויצה בחזה שלי".
התחושות היו אחרות אם היית בזוגיות עם גבר?
"זה היה גרוע יותר. מול גבר לא הייתי מעזה להוריד חזייה. אף פעם לא הרגשתי מחוברת מנטלית לגברים, למרות שהייתי במספר מערכות יחסים עם גברים. שנאתי כל רגע, עד שהעזתי לחשוב אחרת".
חתונה עם גבר לא עמדה אף פעם על הפרק?
"מעולם לא רציתי להתחתן, למרות שלהיות רוסייה רווקה זה כתם. מסתכלים עלייך בצורה עקומה בחברה. אבל אמא שלי היא מודל עבורי: פסנתרנית, פרופ' למוזיקה, קרייריסטית וגרושה שלוש פעמים".
"אין לנו שאיפה לעשות ילדים בעצמנו. אני לא מוכנה להביא מהאגו ילד שיצרתי, כשיש כל כך הרבה ילדים שצריכים בית"
מאיה, לא חששת להיכנס למערכת יחסים עם אישה חולה?
"אף פעם לא הרגשתי שקמילה הולכת למות לי בידיים. יש לי חרדות – אבל אני לא אדם שמפחד. עברתי הרבה פחד בחיים, אבל הרגשתי שאני צריכה ללכת עם האהבה שלי, אחרת מה משמעות החיים. החלום שלי הוא לקחת את כל ניסיון החיים שלי – האמנות, האוכל, ודרך זה לעזור לאנשים שחווים את מה שחוויתי ולצאת מזה, להיות 'פרזנטורית' שאפשר לצאת מדיכאון קליני, התמוטטות פסיכוטית ו-OCD שעברתי מאז גיל 14, אז גם התאשפזתי לראשונה במוסד פסיכיאטרי לילדים ולנוער".
"עד כשנתיים לפני שפגשתי את קמילה, היו לי חיים לא קלים נפשית", היא ממשיכה. "לפני חמש שנים, כלום לא עזר. הכדורים לא עבדו ורציתי תקווה, רציתי לחזור לחיים. עברתי טיפול במכות חשמל. איבדתי בגללו הרבה מהזיכרון שלי".
לא פחדת?
"שוב, פחד. המילה הזאת. אבל לא, לא פחדתי. גם הרגשתי שלא היתה לי ברירה. מכות החשמל בראש נעשות בהרדמה מלאה. זאת חוויה לא קלה, ממש לא קלה, אבל למזלי, היתה לי תמיד תמיכה ענקית מהמשפחה. זה מה שהציל אותי".
קמילה: "מדהים כמה אנשים חווים דיכאון ולא מטופלים. יש לי חברה 'נורמלית' לחלוטין שמנהלת משפחה וקריירה, ובסוד אני מגלה שהיא אחרי התמוטטות עצבים באשפוז במחלקה פסיכיאטרית".
פרר: "אני מאמינה שאתה יכול לעזור למישהו רק אם חווית את זה בעצמך. פסיכיאטרים לא הצליחו לעזור לי, כי הם לא באמת הבינו מה קורה לי. וכשאני, ללא ידע רפואי, פוגשת ילד במצוקה, אני תוך שנייה מגיעה אליו. אני זוכרת שבאשפוז הראשון שלי בגיל 14 – זה כמו סרט של היצ'קוק בתי החולים האלה – הגיע ילד בן 7 שמהרגע הראשון לא הפסיק לדפוק את הראש בקיר עד שירד לו דם. האחיות לא ידעו מה לעשות, ובסוף קשרו אותו. הוא צרח. ביקשתי להיכנס אליו לחדר, שמתי עליו יד והוא התחיל לדבר רגיל. אחרי כמה רגעים, האחיות שאלו 'מה עשית לו?' בטון מזלזל. עניתי שלא עשיתי כלום – רק הייתי שם בשבילו".
החלום המשותף, מספרות השתיים, הוא להקים חווה טיפולית לילדים ובני נוער. "אנחנו לא שפית וזמרת. הייעוד והעבודה שלי הם לטפל באנשים דרך מוזיקה, והייעוד של מייקה הוא לעזור לאנשים דרך עבודת אדמה", אומרת קמילה, "אנחנו רוצות לאמץ ילדים בעייתיים ולהעניק להם חיים. אין שום סיבה שהם יסבלו".
"לא שאלת לגבי ילדים, אבל אין לנו שאיפה לעשות ילדים בעצמנו", מוסיפה פרר, "אני לא מוכנה להביא מהאגו ילד שיצרתי, כשיש כל כך הרבה ילדים שצריכים בית".
"זאת עלולה להישמע תשובה מתייפייפת – אבל זאת האמת", קובעת קמילה. "במשך 15 שנה, מספר פעמים בשבוע, אני פוגשת בנוער שנזרק מהבית על ידי נשים שהשריצו ילדים בלי אחריות לתוך העולם הזה. מה את מביאה ילד לעולם, אם את לא יכולה לתת לו רגע ואהבה?"
פרר: "והעולם שאנחנו חיים בו לא נהיה יותר טוב – הוא נהיה יותר דפוק. יש ילדים שאין להם ברירה, בוא נעזור להם".
קמילה: "איך אני יכולה לחשוב על להיות אמא, כשיש עוד כל כך הרבה מה לתקן בעולם הזה".
זה משא כבד לתקן את העולם.
"בגלל זה הגעתי לעולם: כדי לתקן אותו".
"יש לנו טעם קיצוני"
את ביתן החדש עיצבו בעצמן, ובשלושת החדרים מתגוררות איתן החתולות לבנה ושניקווה. על הקירות טקסידרמי, ציורים של האם מרלן פרר – אמנית, מורה ולשעבר מלכת היופי לנערות של דרום אפריקה לשנת 1969 ("מיס טין קווין") – שריון של מדוזה, עבודות אמנות שיצרה פרר, ותחושה של דרמה תמידית שמתחלפת כשיוצאים לטבע שבחוץ. בין הבית המעט אפל לבגדים שהן לובשות יש הלימה מוחלטת: מראה נוכח, לא מתנצל, שמזגזג בין מיניות ומלתחה גברית לנשית, בין צבעים עזים והדפסים מנומרים לסגנון נינוח ונגיש.
"יש לנו טעם קיצוני, אנחנו אוהבות שוקינג", מודה פרר.
"אוהבות לחשוב בגדול, ליצור בגדול, להרחיב את הגבולות", מוסיפה קמילה, שבגיל 13 עלתה מבאקו לבת ים ומאז הגדירה לעצמה סגנון אינדיבידואלי: לא רוסי, לא ישראלי. "רוסים נחשבו לצרעת בבת ים. שנאו אותנו והיה על מה. היה יותר מדי", היא אומרת בסרקזם. "ובגיל ההתבגרות מחקתי את מי שאני – רציתי להיות צברית, עד שבגיל 16 התחלתי להתעניין בתיאטרון ונפתח לי המוח. אחר כך, למדתי משחק בניסן נתיב והשלתי מעצמי כל סממן רוסי. כשביקרתי את אבא שלי באזרבייג'ן לפני כמה שנים, הבנתי בוודאות שאני לא קשורה לשם. אני מרגישה הרבה יותר חופשייה, למדתי לומר 'לא'. ואת זה למדתי בישראל - היום אני משלבת בין שתי התרבויות שלי, רוסית וישראלית".
בגדים הן רוכשות היכן שרק אפשר, לפעמים בשווקים, בחנויות וינטג', שואלות מהארון של אמהּ של מאיה, שהיתה ועודנה מקור השראה אופנתי ואמנותי לשתיים, כמו שמלת הקטיפה שקמילה לובשת בצילומים; אבל גם מלקטות ברשתות מסחריות, בעיקר במחלקות גברים. "אין לזה קשר לעובדה שאנחנו לסביות", הודפת פרר, "פשוט בגדי גברים נראים עלינו נשיים וסקסיים. הגזרות של בגדי גברים הרבה יותר טובות. יש קווים חדים. אבל באופן כללי, כל אחת מתלבשת בצורה אינדיבידואלית. קמילה אומנם מנסה להלביש אותי בצורה דרמטית יותר, אבל זה לא מצליח לה. אני תמיד אעדיף בגד נוח, בעוד קמילה מסוגלת לחזור מהופעה ולהיכנס למיטה בשמלת ערב שלבשה".
"נו, מה", נאנחת קמילה. "אני לא קולב לבגדים, בשבילי זאת אמנות, חלק ממני, כמו עור שני".
ומה גילינו בארונן?
"רכשנו אותו יחד בטיול הראשון והמשותף שלנו ללונדון. ראינו אותו בקמדן מרקט, החנות כבר היתה סגורה, אבל צעקתי למוכרת: 'זה מאיה, זאת היא, היא חייבת אותו'", מספרת קמילה בדרמטיות.
"זאת שמלה אזרית שהיתה שייכת לסבתי, תפורה בעבודת יד, שאני לובשת להופעות. ברגע שאני מניחה אותה על הגוף, אני בדמות. אבל לא דמות שהיא לא אני – אלא האני היצירתי שלי, אני העליון שלי. זאת שלא תסתום את הפה".
"זאת המתנה הראשונה של מייקה, לאחר שחזרתי שבר כלי מניתוח. במשך שנתיים ניסיתי לשכנע את המוכר בשוק הפשפשים למכור אותו, אבל הוא סירב. לבסוף הוא מכר את זה למייקה", אומרת קמילה. "הוא אמר לי: 'היא תהיה בסדר', ואני התחלתי לבכות", מוסיפה פרר.
"פרידה מסמלת בשבילי המון", אמרת קמילה. "במקום לבכות על עצמי 'אני חולה, אני לא יכולה לזוז', פרידה קאלו שהיתה מרותקת למיטתה, מעצימה אותי בכוחות".
"מבחינתי, נעליים זה לא רק להליכה – נעליים אמנותיות ומעוצבות הן כמו יצירה של דאלי או מיכלאנג'לו, פסל שאני יכולה ללכת בו או לתלות על הקיר".
מעיל של מרלן פרר משנות ה-70, סרוג בעבודת יד.
