גילי אבישר, 41, חי ועובד בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, שם גם סיים את לימודיו בתוכנית לתואר שני. בשני העשורים האחרונים מיצב את עצמו אבישר כאמן ומעצב תלבושות למחול (בין היתר, הוא עובד בצמוד לכוריאוגרפית יסמין גודר) ובימים אלו הוא מציג את תערוכת היחיד "משחקי אצבעות" (אוצרות: דרורית גור אריה, טל שוורץ; נעילה: 29 במאי) בגלריה לאמנות "אחד העם 9" של מכללת סמינר הקיבוצים.
הסטודיו
מזה שנתיים שהסטודיו של אבישר ממוקם במתחם "סטודיו-בנק" שברחוב בן יהודה בתל אביב, בחלל שבו שכן בעבר בנק דיסקונט וכיום מארח אמנים. זהו חדר לא גדול, עמוס בדים, חבלים ורצועות צבעוניות. אם מוציאים את הראש מהחלון, אפשר לראות את חוף הים של תל אביב. "כל היצירה בסטודיו נעשית על מכונת התפירה ברנינה, שמלווה אותי שנים ארוכות. היא הכלי שלי לייצר את הדבר הזה, האמנות שלי. למרות שנראה שהכל פה נעשה על ידי אורגות או רוקמות – הכל נעשה באמצעות מכונת תפירה תעשייתית. הרעש שלה מרגיע אותי", הוא מספר. "אני לא מסיר מעצמי את קרדיט התפירה, אבל תוך כדי תהליך היצירה, אני מגלה מה אפשר לעשות עם החומר. מה קורה, לדוגמה, אם אני משחרר את החבל או מושך את החבל. כל אובייקט בסטודיו לביש ונעשה באיזשהו שלב על פי מידות הגוף שלי".
טקסטיל
"עסקתי בטקסטיל מגיל צעיר: כשהייתי ילד, הבנים למדו פיסול בעץ והבנות תפרו. אני תפרתי עם הבנות. אחר כך, בשנה א' בתואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל, המשכתי לעסוק בטקסטיל. עוד לא אפיינתי את עצמי כאמן טקסטיל, כי במקביל אני רושם ועושה וידאו-ארט, אבל בטקסטיל – ואני תמיד מפחד לומר זאת – יש אפשרויות בלתי מוגבלות. לדף, לדוגמה, יש שוליים, אבל אובייקט מטקסטיל אתה יכול לפרום או להוסיף לו חלקים נוספים. היום טקסטיל זה חלק בלתי נפרד מעולם האמנות: יש הרבה תערוכות טקסטיל ואפילו קטגוריה של 'קוויר טקסטיל'".
אופנה
"בתיכון למדתי אופנה ב-ויצו חיפה (כיום תיכון רעות לאמנויות, א"י). עשיתי כל הזמן בגדים לא נוחים, בגדים שלא מותאמים לגוף: או מאוד לוחצים או מבדים לא נעימים. לא עניינו אותי הנוחות או קווי המתאר של הגוף האנושי – אלא הבגד עצמו. אני מניח שאלו גם הסיבות שהובילו אותי לפנות ללימודי אמנות באקדמיה, ולא לעיצוב אופנה. אופנה דורשת פרפקציוניזם, והבנתי שלשמור על דיוק – מספיק שאתה סוטה מילימטר מהגזרה – זה נראה לעין. בכלל, אופנה היא תהליך ארוך שכולל יצירת סקיצות ותדמיתנות, עד שאתה מגיע לתוצאה הסופית, והתהליך הזה לא מעניין אותי. אני מעדיף לעבוד ממקום של פריסטייל, מהמקום הלא ידוע, או לא לדעת לאן אני הולך.
"בסוף י"ב הבנתי שהמסלול שלי הוא אמנות, כי אהבתי לעשות דברים נוספים מלבד תפירה ועיצוב אופנה. אבל מאוחר יותר, לאחר שהשלמתי את לימודיי בבצלאל, עשיתי קורס תדמיתנות של משרד העבודה. אנשים אמרו: 'סטודנט לאמנות, בטח כישרוני', אבל יצאו לי הדברים הכי מכוערים שאתה יכול לדמיין. סיימתי את הקורס בחריקת שיניים, וחשבתי אולי אז לפנות שוב לאופנה, אבל זה הרג אותי. אני לא יודע לראות שני צעדים קדימה, רק את השלב הבא, ובעיצוב אופנה אתה צריך לדעת איך הסוף ייראה כבר בשלב התחלתי. עם זאת, היום מאוד מעניין אותי ליצור שיתוף פעולה עם מעצבים ומותגי אופנה".
8 צפייה בגלריה
"המשיכה שלי היא לא אינטלקטואלית – אלא מתוך צורך פיזי של הגוף להתפלש, להופיע"
(צילום: עדי סגל)
משחקי אצבעות
"עבדתי על התערוכה החדשה בשיתוף האוצרות. הרעיון המקורי היה לאצור תערוכה קבוצתית על יידיש, אבל מהמפגש עם האוצרות נולדה תערוכת יחיד. הרבה מהדיאלוג שלי עם דרורית היה על תיאטרון וגוף האדם בתוך התערוכה, איזה תפקיד יש לאובייקט בתערוכה. הרבה פעמים אתה נכנס לתערוכה ויש תחושה של מוות באוויר, אתה מרגיש את הסוף. לתחושתי, בתערוכה הזאת זוקק רגע של הסתכלות על העבודות בממד הפרפורמטיבי שלהן. הן מזמינות אותך כצופה ומבקר לגעת בהן, מייצרות תחושה של פרפורמטיביות ללא פרפורמנס".
זיכרון אופנה ראשון
"הייתי בן שש, בתצוגת אופנה עם ההורים שלי על שפת בריכה. היה מסלול ארוך והייתי מהופנט מהדוגמניות שצעדו בביטחון עצמי לבושות בגדי ים. באותו רגע, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות: להיות הדוגמנית או המעצב שמאחורי הבגד. אחר כך הערצתי את סינדי קרופורד, היה לי פוסטר שלה על הדלת בחדר".
בגדים
"אני מעצב עבור עצמי גופיות ובגדים פשוטים. יש פער בין מה שקורה בסטודיו לאיך שאני מתלבש ביומיום. לרוב אני לבוש באפור, ללא צבע. אני לא מעז לצאת החוצה כפי שאני רוצה ולמשוך תשומת לב בבגדים צבעוניים, אבל המקום הזה מתקיים בסטודיו. פה אני בטוח להתלבש איך שאני רוצה. יכול להיות שהמתח הזה הוא מה ששומר עליי".
פגאניות
"אני לא חושב שהעבודות שלי עוסקות בפגאניות – אבל פגאניות קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, ואנחנו מתרחקים מזה עם האבולוציה שלנו כבני אדם. הסטודיו מאפשר לי מקום להתחפש או לחפש מי אני דרך יצורים ותלבושות שאני יוצר כאן. אין לי עניין בתרבות או בשבטים מסוימים – אלא ברב-תרבותיות מתוך עניין אישי שלי בגוף ובטרנספורמציה של הגוף. כשעטיתי לצילומים את המסכה עם הפרנזים ונשענתי על דלת הסטודיו, התחשק לי להתפשט. לפעמים כשאני יוצר משהו, יש לי את ההשתוקקות לפרפורמנס, שלרוב אני עושה מול המצלמה. המשיכה שלי היא לא אינטלקטואלית או 'לדבר על זה' – אלא מתוך צורך פיזי של הגוף להתפלש, להופיע, לשמר את המקום החייתי שלי ושל העבודה".
