על המסך ומחוצה לו – עולם האופנה זקוק מדי פעם למרשעת תורנית, כזאת שבנעיצת עקב סטילטו או גלגול עיניים יכולה להקפיא צי של עוזרים. במילים אחרות: אישה עם תכונות שנחשבות ל"גבריות" כמו אסרטיביות וביטחון עצמי, שעטופות בסגנון בולט ובגדים יפים. בעיניים מיזוגיניות, כך נראה, השילוב בין להיות חכמה וחזקה לבין להתלבש בשמלה מעוצבת הוא בלתי אפשרי.
עורכת מגזין "ווג" אמריקה אנה ווינטור, שתוארה לא פעם כדמות דמונית שבהשראתה עוצבה מירנדה פריסטלי בסרט "השטן לובשת פראדה", היא רק דוגמה אחת שעולה מצפייה בסרט החדש "קרואלה" של דיסני, שעולה היום (חמישי) למסכים בבתי הקולנוע. או כפי שאומרת השחקנית אמה סטון, שמגלמת את קרואלה: "כלי הנקמה של קרואלה הוא אופנה".
8 צפייה בגלריה
סוללת לעצמה סגנון אישי בלונדון של שנות ה-70. "קרואלה"
(צילום: Laurie Sparham/Disney via AP)
העלילה בקצרה: קרואלה היא אסטלה, ילדה צעירה המתייתמת מאימהּ והופכת לנערה ולאישה מרדנית, המעצבת את דמותה כאייקון האופנה הידוע לשמצה קרואלה דה ויל, זאת שעד לאחרונה גילמה בחן גלן קלוז לפי הספר "101 דלמטים" של דודי סמית. לאורך הסרט אנו צופים באסטלה ובאלטר אגו החדש שלה, קרואלה דה ויל - משחק מילים על אכזריות (cruel) ושטן (devil). אישה שטן, אם תרצו, מהקלישאות הגדולות של הקולנוע ההוליוודי.
בהמשך פוגשת קרואלה את מעצבת העילית הברונית פון הלמן (אמה תומפסון) ומתחילה לעבוד עבורה כמעצבת, תוך שהיא סוללת לעצמה קול אישי בלונדון של שנות ה-70, בית לסגנון הגלאם-רוק והפאנק שבאים לידי ביטוי כמעט בכל אספקט אמנותי בעלילת הסרט ובעיצובו: מבית הכלבו ליברטי לונדון, שבו עובדת אסטלה כמנקת אסלות, ועד למעצב "ארטי" שנראה כמו הילד האבוד של דיוויד בואי ומריאן פיית'פול עם מראה אנדרוגיני וקול מאנפף.
קרואלה 2021 מותאמת לשיח העכשווי בלבוש. אם קרואלה המקורית עיצבה את בגדיה מפרוות – הרי שקרואלה החדשה חסה על הכלבים בסרט (שניים מהם הם חבריה הטובים) ואת מעיל הדלמטים, זה שהברונית מאמינה כי הוא עשוי משלושת הכלבים שלה, היא יוצרת מבד מודפס. בימים שבהם פרווה נחשבת למוקצה בחוגים רבים בעולם, האולפנים של דיסני מעדיפים לא לצלול אל שיח שנוי במחלוקת, ולזרום עם בתי אופנה כמו ורסאצ'ה, גוצ'י, פראדה ואחרים שהחליטו להפסיק את השימוש בפרווה במוצריהם.
התלבושות של "קרואלה": מאחורי הקלעים
(באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם)
יותר משזהו סרט עמוס תלבושות גרנדיוזיות – "קרואלה" הוא סרט על תעשיית האופנה, הממקם את עלילתו בסטודיו לעיצוב. "האופנה נוכחת בכל מקום בסרט", מסביר הבמאי קרייג גילספי בסרטון על מאחורי הקלעים של הצילומים. כבר בסצנות הראשונות אפשר לראות את אסטלה מרכיבה לעצמה סגנון אישי, כשהיא הופכת את המקטורן של התלבושת האחידה בבית הספר השמרני שאליו הגיעה, חושפת בטנה צבעונית מצוירת בעבודת יד. בסצנה נוספת בתחילת הסרט, כשהיא עוזבת עם אימהּ אל העיר הגדולה לונדון, אומרת לה האם: "אי אפשר להיות מעצבת אופנה בעיירה קטנה".
עולם האופנה כבר זכה לככב בלא מעט עלילות על המסך. רשימה חלקית: סדרת הטלוויזיה "אמילי בפריז", סרטי הקולנוע "משהו ללבוש" של רוברט אלטמן (1994), "השטן לובשת פראדה" (2016), "חוטים נסתרים" (2017) ואפילו הסדרה החדשה "מקיף מילאנו" שעלתה השנה בכאן 11 – כולם עושים שימוש באופנה, לרוב באופן סטריאוטיפי ומוגזם, כדי לעסוק ביחסי כוחות בין בני אדם.
בסרט "קרואלה", למשל, אופנה משמשת כסיפור מסגרת לדיון בסוגיות של אימהות, אהבה, יצירה, מורשת והמתח שבין אישה מבוגרת לצעירה – בין הברונית לקרואלה, בין תקיעות אמנותית לפרץ יצירתי, בין המעצבת הוותיקה שעיצוביה תקועים עמוק בזוהר של שנות ה-50 בהשראת כוכבות קולנוע כמו ג'ואן קרופורד ואליזבת טיילור, לבין רוח הפאנק הצעירה של שנות ה-70.
בסדרה של סצנות המציגות דו-קרב אופנתי בין השתיים, מצליחה מעצבת התלבושות ג'ני בוואן לנסח מבחינה ויזואלית וסגנונית את ההבדלים ביניהן. בסצנה המתקיימת בערב הגאלה בסרט, מגיעה קרואלה לבושה במכנסי פאייטים זהובים וז'קט עור, כשעל פניה איפור של המילה The Future. אם למישהו היה ספק, קרואלה היא העתיד. בסצנה אחרת, קרואלה מטפסת על רכב שבתוכו נעולה הברונית, כשהיא לובשת אנסמבל פאנק-קוטור אקסטרווגנטי, הכולל מקטורן בסגנון צבאי מעוטר בשרשראות זהב וחצאית קפלים בגווני אדום המכסה את הרכב כולו.
את קריאת הניצחון מול הברונית עושה קרואלה כשהיא נישאת על מדרגה של משאית אשפה גדולה, לבושה חלק עליון בדוגמה של הדפס עיתון וחצאית עם שובל ארוך – מעין ציטוט לשתי קולקציות מפורסמות של ג'ון גליאנו לבית האופנה דיור משנת 2000: קולקציית "העיתונים" מעונת סתיו-חורף 2000-21; וקולקציית "חסרי הבית" השנויה במחלוקת של המעצב, אולי אחת האייקוניות ביותר שיצר לקו ההוט קוטור של בית האופנה.
ההתכתבות עם דיור של גליאנו ככל הנראה אינה מקרית, אלא מתייחסת לתקופה של פרץ יצירתיות שהתקיים בעולם האופנה בתחילת המילניום עם מעצבים בעלי פרסונה דומיננטית. במילה אחת: דיוות. כמו הברונית – שעיצוביה כבר אינם רלוונטיים, אך היא נאחזת בתהילה גם במחיר של התעמרות בעובדיה, כולל מחוות שנראות כאילו נלקחו מ"השטן לובשת פראדה". בין השורות מבקש הסרט לומר לנו: להיות איש אופנה עם גינוני דיווה מרושעים זה כל כך מיושן.
עם זאת, לא הכול פשוט כל כך. קרואלה מאמצת בדיוק את אותם קודים של התנהגות כדי להתברג בתעשיית האופנה כשהיא מציגה את הרעיונות הטובים והחדשניים ביותר מבחינה עיצובית. כאן עולה שאלה שמעסיקה באופן תמידי את עולם האופנה: האם רעיון שהביאה מעצבת זוטרה כמו אסטלה לברונית מזכה אותה בקרדיט, או שהעבודה אצל הברונית היא בעצמה מעין זכייה בלוטו?
8 צפייה בגלריה
האם יש צורך בגינוני דיווה כדי להתברג בעולם האופנה?
(צילום: Laurie Sparham/Disney via AP)
לאחר שהברונית מאבדת את ההשראה שלה ומוצאת אותה באמצעות אסטלה, היא בוחרת לנעול את השמלות החדשות בכספת מחשש שיעתיקו אותן. אבל בעידן שבו אופנה היא אוסף של ציטוטים של מעצבים על מעצבים, קונפקציה של רשתות מסחריות המתמקדות בהעתקים זולים לבגדים שנצפו על מסלולי התצוגות – האם נעילת בגדים בכספת תשמור עליהם מפני מעתיקנים? זאת שאלה שאין לה תשובה חד משמעית. ניתן רק להיזכר בדברים שאמר לא פעם מעצב האופנה המנוח אלבר אלבז: "אפשר להעתיק את הקולקציה האחרונה שעיצבת. אי אפשר להעתיק את הרעיונות שלך. ואת הקולקציה הבאה שלך".
