ביום העצמאות נפתחת בגלריה ClampArt בצ'לסי, ניו יורק, תערוכת יחיד לצלמת הישראלית מיכל חֶלבין, שתלווה את השקת ספרה החדש How To Dance The Waltz, שראה אור החודש בהוצאת Damiani היוקרתית. זהו ספרה הרביעי של חלבין, המתמקד, גם הפעם, במפגש משולש בין נעורים, מיניות מעורפלת ובגדים. שלוש הסדרות המרכזיות המופיעות בספר צולמו בשנים 2019-2015 ומציגות תלמידים בבית ספר למטדורים בסביליה שבספרד, צוערים באקדמיה צבאית באוקראינה ותלמידי תיכון ערב נשף הסיום בקייב, בירת אוקראינה.
שם הספר מרפרר ללימודי הריקודים הסלוניים שלומדים הנערים בפנימייה הצבאית, ולמורשת העתיקה של המטדור, שבתנועותיו החושניות מרקד סביב שוורים. אלו ואלו רוקדים את הדרך לעימות בשדה הקרב. אנטולי מאוקראינה, לדוגמה, ניצב לבוש במעיל צבאי הגדול עליו בכמה מידות, אורז אותו כגליל צמר אפור, כשרק אגודליו מבצבצים בקושי מתוך השרוולים. ארבעת לוחמי השוורים שעל עטיפת הספר, ניצבים בין השיחים לבושים תלבושות צבעוניות, כמו ארבעה טווסים פרושי כנף.
"אנחנו חיים בעידן של מתבגרים חסרי מגדר, והספר עוסק בכך בצורה עקיפה: תפקידים נשיים וגבריים – בנות מתלבשות יפה, בנים הם לוחמים", מסבירה חלבין. "כמי שמצלמת בני נוער במשך שנים ארוכות, נושא המיניות והמגדר אצל מתבגרים פתוח יותר בשנים האחרונות, והתחושה הזאת מלווה את הספר. המטדורים, לדוגמה, צריכים לייצג משהו מאוד גברי, אבל הם מאוד נשיים בלבוש שלהם. אפשר לראות זאת גם בתמונה של זוג במסיבת פרום – היא בשמלת סטרפלס, הוא רוכן לצדה. המיניות שם מאוד מעורפלת".
את ריקוד הוואלס הסלוני של חלבין אפשר לקרוא גם ביחסים שבין צלם למצולם, ריקוד זוגי של מוביל ומובל. "הצילום הוא מערכת יחסים של תרפיה עבור שני הצדדים", מודה חלבין. "ממתינים שהפילטרים ירדו. זה סשן של שעה עד שלוש שעות, עד שגם הצלם וגם המצולם מותשים. ואז נולד הקסם. גיליתי את זה כשצילמתי לספרי השני (הספר The Black Eye, א"י) מתאבקים לאחר קרב ומאמץ גופני, והבנתי שחמש הדקות בתום הקרב, הרגע שבו הם מסדירים את הנשימה, שווה ערך לשלוש שעות של חיזור. זה רגע רוחני: הנשמה איתנו, אבל לא הרציונל".
מיכל חלבין בעבודה
(צילום: עודד פלוטניצקי)
"הצילום הציל אותי"
בשנת 2003 קבעו מעצב האופנה ראף סימונס, כיום המנהל האמנותי של פראדה, ואוצר האמנות פרנצ'סקו בונאמי את המונח "המין הרביעי" למתבגרים. "שהם מעל לכל מין", כתבו, "הם אינם בנים או בנות קטנים והם עדיין אינם נשים או גברים. הם שייכים בהחלטיות להווה, אבל באופן סימבולי הם הזרעים של העתיד". פרחי המטדורים בעלי היציבה המהוססת, המבט הכבוי בעיניים של החיילים לעתיד באוקראינה – מעמוד לעמוד בוראת חלבין עולם אינטימי של מתבגרים, שעל אף ריחוקם הגיאוגרפי זה מזה, מפגישים את הצופה עם תמונות המציפות בו רגש ומחזירות אותו לתקופת נעוריו. ונעוריה.
"אני חושבת שהמשיכה שלי לצילום מתבגרים מחזירה אותי אחורה לתקופתי כנערה חיפאית עם הרבה עצבות, חוסר ביטחון, בלגן", היא מספרת בראיון מיוחד ליום העצמאות. "אלו שנים מורכבות עם המון שינויים פיזיולוגיים, סתירות פנימיות, בלבול, ועיצוב זהות מגדרית, מינית ואישית. בגיל 15 גיליתי את המצלמה ומאז לא הפסקתי לצלם. עברתי ללמוד בתיכון לאמנויות, שנתן לי הרבה כוח וחוזק. מילדה שפחדה מהצל של עצמה, התחלתי לביים אנשים. הצילום הציל אותי".
19 צפייה בגלריה
Girl in a boarding school for youth from broken homes, dressed for graduation, Ukraine 2008
(צילום: מיכל חלבין)
20 שנה עברו מאז סיימה את לימודיה במחלקה לצילום ב-ויצו חיפה. כשהיתה בשנה ג' כבר הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה, "ולנטינה וחברים" בגלריה רוזנפלד בתל אביב. נכנסה עם תיק עבודות ואומצה לחיק עולם האמנות. צלמות נשים שעבדו אז על קו התפר שבין אמנות לאופנה, הכתיבו את הטון באותם ימים: רוני כנעני, עמית ברלוביץ', תמר קרוון, שרון ברקת, שרון דרעי. היום רק בודדות מהן מצלמות בקביעות.
"להיות אישה צלמת נהיה קל עם השנים, אבל בתחילת דרכי היה מאוד קשה לנשים בתוך הגוורדיה הגברית. תודה לאל, דברים משתנים", היא אומרת. "לא אשכח שכאשר הצגתי תערוכת יחיד בשנה ג', אמרו ב-ויצו שאסור לי. איימתי שאעזוב, ולבסוף הם אפשרו זאת. ביום האחרון ללימודים, המורים אמרו לי: 'אנחנו לא צופים שתחזיקי מעמד שנים רבות. חמש שנים, והקריירה שלך דועכת'".
מאז ביססה לעצמה חלבין מקום של כבוד בעולם, והיא מהצלמות המוערכות והפוריות שיצאו מישראל. מביתה שבמושב עופר במועצה האזורית חוף הכרמל, יוצאת חלבין לכבוש את העולם עם חצובה, מצלמה אנלוגית בפורמט שש על שש, ובעלה ויד ימינה, עודד פלוטניצקי. עבודותיה נמצאות באוספים של מוזיאונים בינלאומיים כמו מטרופוליטן וגטי, וגם של מוזיאון תל אביב, היא הוזמנה לצלם עבור המגזינים הניו יורקר, T של הניו יורק טיימס, TIME, ווג איטליה, CR Fashion Book והציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. ברזומה שלה קמפיינים לדיור והפקה לגוצ'י.
השנה צילמה קמפיין בכיכובה של נועה קירל לסופר-פארם ("נערה נעימה ומקצוענית"), ושורה של עבודות למעצבים ומותגים ישראלים בתחילת דרכם: רותם שאול, ADISH, אהרון גניש, שחר אבנט ואחרים. לצד אלו היא גם חתומה על דיוקנאות של דמויות מעולם האופנה, הבידור והפוליטיקה: המנהל האמנותי של גוצ'י אלסנדרו מיקלה, השחקנית שירה האס, נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, חברי הכנסת נפתלי בנט ואיילת שקד. על כולם השקיפה מבעד למצלמה. בשקט. כי רק ככה היא מסוגלת לעבוד.
על אף האאוטסיידריות ארוכת השנים שלה ביחס לתעשיית האופנה המקומית, הקורונה קירבה אותה הביתה. "בוטלו לי הרבה פרויקטים בעולם: יפן, סקוטלנד ולאחרונה אדיטוריאל ללואי ויטון בפריז", היא אומרת מעט מאוכזבת, "היה קצת מתסכל בהתחלה, אבל למדתי לחפש את הטוב". בחירתה לצלם עבור מעצבים צעירים עוזרת לקדם אותם, וגם משאירה אותה דרוכה ומחוברת. "זה מגיע מתוך מקום של פירגון למעצבים צעירים. גם אני הייתי במקום התחלתי, והייתי מאוד רוצה לעזור. יש במעצבים צעירים משהו פורה ויצירתי, ואני נהנית לשתף איתם פעולה". ובכל זאת, היא אומרת, לא היתה מתנגדת לצלם לרשתות אופנה גדולות כמו קסטרו או רנואר. נראה מי מבין השתיים תהיה הראשונה להרים את הכפפה.
"לא מתביישת לעשות אופנה, אבל צריכה חיבור אישי"
על אף הנגיעה המובהקת לאופנה, לבוש וטקסטורות – חלבין מעדיפה שלא יקטלגו אותה. "אני לא מתביישת לעשות אופנה, אבל אני צריכה חיבור אישי לפרויקט. לבגדים, לליהוק של המצולמים. קשה לי לעשות הפרדה בין פרויקט אישי למסחרי. בשניהם אני נותנת את כולי", היא אומרת. מעצבים שעבדו איתה מספרים דברים דומים: התמסרות טוטלית.
את החיבור ללבוש אפשר לראות גם כמעט בכל תמונה בספר החדש, כמו שמלת הטול הצהובה של מולי גודארד שלובשת נסטיה המצולמת עם ניקיטה כשהם תלויים על סולמות עץ באולם ספורט; חליפות מכנסיים אפורות ומבריקות מפוליאסטר זול שלובשים ניקולאי, סרגיי ודניס, שלושה חברים בערב נשף הסיום, חנוטים בעניבות רחבות בצבעי פסטל. תספורת המאלט המעטרת את ראשו של אחד מהם מסמנת את אחת המגמות הבולטות היום בעולם האופנה, 13 שנה מאז צולמה התמונה.
המתח בתמונות של הספר החדש ובכלל בעבודותיה, נוצר בזכות הפער שבין גילם הצעיר של המצולמים, בני 14 עד 18, לבגדים שהם לובשים – ממדי צבא ועד תלבושות מטדורים – שמעניקים להם מראה סמכותי. "יש סתירה תמידית, וזה משהו שאני מחפשת כצלמת", מודה חלבין. "זה מושך מבחינה אסתטית וגם מאוד מטריד. זאת מלכודת לצופה של יופי, אבל הוא צריך להתמודד עם הקושי שלו". במקביל, היא עובדת על פרויקטים עם בני נוער מקומיים, שעליהם אינה יכולה להרחיב את הדיבור. "יש מספר סדרות שאני מצלמת עם קהילות של נוער ישראלי, אבל הן טרם נחשפו", היא אומרת, "הפרויקטים עוד לא גמורים".
חלבין, שמצלמת בני נוער לאורך שני עשורים, הפכה במקביל לאם לשלושה. בתה הגדולה כבר בת 13, קרובה בגילה למצולמים של האם. חלבין מודה כי השינוי בחיים שינה גם את מבטה על העומדים מצדה השני של המצלמה. "לפני עשור צילמתי בשבעה בתי כלא באוקראינה. אחד מהם היה בית סוהר לנשים שהיו בהיריון וילדו בתוך הכלא", היא נזכרת. "היו לי אז בבית ילדה בת שנתיים וחצי ותינוק בן ארבעה חודשים. קיבלנו את האישור לצלם במקום ברגע האחרון, והייתי צריכה להחליט אם אני נוסעת ומשאירה תינוק בבית או לא. בסוף נסעתי והמראות היו קשים מאוד. ילדים שנולדים בכלא ובגיל שלוש עוברים לבתי יתומים. המצלמה, שהיא לרוב סוג של פילטר ומסך, לא עזרה לי הפעם. במשך שנה שלמה לאחר שחזרתי לא יכולתי להסתכל על החומרים".
במקרה אחר, היא מספרת, היתה בהיריון כשהגיעה לכלא נשים באוקראינה. "לא רציתי שידעו שאני בהיריון, אז הסתרתי את הבטן. אבל האסירות קלטו את זה מיד ונוצרה אחווה נשית. אינטימיות עם המצולמים חשובה לי מאוד, אחרת אין אמון".
