ג'וליה לואי דרייפוס
סליחה, במי מדובר? ג'וליה לואי דרייפוס – לנצח איליין בניס ומי שהגדירה את הנשיות הטלוויזיונית הנכונה של שנות ה-90 – חוגגת החודש יום הולדת 60, ואת העובדה שהיא היחידה שניצלה מ"קללת סיינפלד".
לואי דרייפוס, גם היא עצמה וגם דמותה כאיליין, היא תוצר כמעט קלישאתי של רעיון האישה הניו יורקית בגרסת הניינטיז. במידה מסוימת, היא הגרסה המתוחכמת והצינית יותר של דמותה של דיאן קיטון כפי שהוצגה בסרט "הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן בשנת 1977, באותה מידה שג'רי סיינפלד הוא גלגולו המעט יותר נאה של וודי אלן באותו סרט. כלומר, יהודי אמריקאי עירוני מצחיק ושונא בריות.
9 צפייה בגלריה
תוצר כמעט קלישאתי של רעיון האישה הניו יורקית בגרסת הניינטיז. "סיינפלד", 1997
(צילום: GettyimagesIL)
כמו הרבה קומיקאים אחרים, לואי דרייפוס התחילה את הקריירה שלה במדגרה הרשמית של ההומור העירוני-אמריקאי: תוכנית הטלוויזיה "סאטרדיי נייט לייב". משנת 1990 היא היתה הצלע הנשית ב"סיינפלד" – ה"סדרה על כלום", שעיצבה את פני ההומור הטלוויזיוני לאורך שנות ה-90. בניגוד לשאר כוכבי הסדרה, שמעולם לא הצליחו לשחזר את הצלחתם הטלוויזיונית, לואי דרייפוס חזרה לכבוש את המסך הקטן בתפקידה כסגנית נשיא ארצות הברית בסדרה "ויפ", תוך שהיא זוכה בשישה פרסי אמי רצופים.
למה אייקון? לאורך תשע העונות של סדרת הפולחן "סיינפלד", שרטטה לואי דרייפוס דרך דמותה של איליין את קווי המתאר לבחורה העירונית של התקופה – רווקה, צינית, מודעת לעצמה, נוירוטית במידה, שכמו כולם מחפשת אהבה והכרה, אך לא מוכנה לשחק את המשחק הנשי בתוך מערכת שהיא עדיין מאוד פטריארכלית.
כדמות נשית יחידה בחבורה גברית, איליין בניס התנערה מכל התכונות וההתנהגויות שמצופות מדמות כזו בקומדיות המצבים הקלאסיות. היא לא מנחמת ולא חומלת, אין בה רכות והכלה. להפך, היא חדת לשון, מרירה ודורסנית, ועדיין נחשקת.
היפוך התכונות הזה הפך אותה לייצוג מהפכני של נשיות שאינה תואמת קונבנציות או ציפיות חברתיות. הדיבור שלה על סקס היה פתוח ומרענן, ולנצח נזכור את האופן שבו היא דירגה גברים כ"ראויים לספוגית" או בלתי ראויים.
מבחינה אופנתית, איליין בניס – כמו הגברים שהופיעו לצדה, ובעיקר סיינפלד עצמו – מייצגת את תפיסת ה"נורם קור", שחזרה לשעמם ולנרמל את חיינו האופנתיים לפני כחמש שנים. אוסף של בגדים חסרי ייחוד, בטוחים, קלים לזיהוי. המלתחה שלה בסדרה התבססה על ז'קטים בסגנון גברי, שמלות רפויות – פרחוניות אומנם, אך בצבעוניות עצובה (שאפילו זכו לכינוי "שמלות איליין") – וכל מה שאפשר להגדיר כנשיות מאופקת עד מטושטשת, כולל התסרוקת שהפכה לסימן ההיכר שלה ותיזכר בדברי ימי הפריזורה: "אסוף מרושל".
9 צפייה בגלריה
אם ממש רוצים לפרגן, אפשר לכנות את המראה הזה "עסקי נינוח". עם ג'רי סיינפלד בשנות ה-90
(צילום: GettyimagesIL)
היא היוותה ניגוד מוחלט לניו יורקריות של "סקס והעיר הגדולה", שהקפידו על השתעבדות מוחלטת לשמלות מיני, מחשופי ענק ועקבי סטילטו אכזריים. איליין אולי היתה קורבן לטיפשותם של חבריה, אבל מעולם לא היתה קורבן אופנה. בנעלי סבתא וחצאיות ארוכות, היא נראתה כמעט כמו נערת אולפנה מתבגרת. אם ממש רוצים לפרגן, אפשר לכנות את המראה הזה "עסקי נינוח", ולמרות המחסור המובנה באלמנטים שנחשבים סקסיים (או אולי דווקא בזכותו) הוא הפך לאחד הטרנדים האהובים והנפוצים של התקופה.
למה לא? את כל הסטייל, השנוי במחלוקת אומנם אך מנומק וחינני, של איליין בניס ב"סיינפלד", חירבה לואי דרייפוס כסלינה מאייר ב"ויפ" – שמלות דודתיות, הילרי קלינטון כמודל אופנתי לחיקוי והקצנה טוטלית (ומצחיקה להפליא, יש להודות) של כל התכונות האיומות של איליין: אנוכית, מניפולטיבית, כוחנית ורומסת. ככה אומנם יוצרים דמות קומית משובחת, פחות אייקון של סגנון ויופי.
ובכל זאת: בזכות המשפט האלמותי, "אכלנו מרק, הוא עלה אליי הביתה, יאדה יאדה יאדה, יותר לא שמעתי ממנו".
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
