מתוך ארון מתכת בסלון ביתה שבמרכז תל אביב, שולפת המעצבת אביגיל קולקר בגדים שעליהם היא רוקמת בטכניקה המוסיפה רובד נוסף על הדימוי המקורי, מפיחה בהם חיים מחודשים. לדוגמה, סווטשירט שחור שרכשה ב-eBay עם רצועה במרכז, שעליו רקמה את דמותו של הראפר המנוח טופאק שאקור בחוט לבן, ועל גב האימונית נרקם המשפט Tell The Wolves I'm Home ("תגידו לזאבים שחזרתי הביתה", שמו של רומן הביכורים של הסופרת האמריקאית קרול רבקה בראנט). במקרה אחר רקמה קולקר את דמותם של המתגרשים המפורסמים קניה ווסט וקים קרדשיאן על סווטשירט שחור עם קפוצ'ון של חברת The North Face, ובגבו הוסיפה ציטוט של אמילי דיקנסון: I Wish You a Kinder Sea.
המניפולציות על הבגדים שיוצרת קולקר התגבשו בתשע השנים האחרונות לשפה, כתב יד, עולם חדש שהיא בוראת בסלון ביתה מ"פסולת של מישהו שאני מכניסה בו נקודת ראות חדשה", במילותיה. בניגוד למעצבים אחרים הפועלים בז'אנר הקסטומייזינג (פירוק והרכבה של בגד ישן לכדי מוצר חדש), קולקר מייצרת דימוי חדש שמלווה ברקמה וכיתוב. בסלון הבית, שמשמש גם כסטודיו עמוס חפצי אספנות, מכונת תפירה וכאוס צבעוני של השראות ועבודות אמנות, היא מספרת שלא תמיד כולם מבינים את ההקשרים התרבותיים שהיא מערבבת, כמו הפעם ההיא שרקמה על חולצה ישנה של מטאליקה את "מפלצות התהילה" של משינה. "לי זה היה די ברור, לקהל הרחב פחות", היא מחייכת.
8 צפייה בגלריה
"אני מבינה שמטרות בחיים מקדמות אנשים, אבל המטרה שלי היא להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת"
(צילום: טל שחר)
קולקר, 39, נולדה וגדלה בירושלים, ועוד מעט סוגרת 20 שנה בתל אביב, בה היא חיה עם בן זוג ושתי כלבות. את המחלקה לאופנה בשנקר סיימה בשנת 2006, ולאורך השנים עבדה בבוטיקים של מעצבות מקומיות כמו חיה ניר בכתומנטה, רוני בר, שרה בראון ובוטיק פביאני (כיום Fab Lab TLV) המייבא אופנה בינלאומית. אחד הפריטים הראשונים שעיצבה היה חולצות שנוצרו מכותנות ויקטוריאניות לתינוקות ששילבה בחולצות גברים לבנות.
"ואז היה צריך לעשות דירוג בסיסי והייתי צריכה לקפוץ לספרייה של שנקר, ומהחרדה התחלתי לרקום, פעולה שאני עושה מילדות, על חולצות מוזיקה שאני אוספת שנים. לא הייתי בטוחה במה שאני עושה", היא מספרת. "אז מוני מדניק, שלימד אותי בשנקר, בא לראות את מה שאני מעצבת ואמר לי: 'אביגיל, לא הבנת את זה בלימודים – תביני עכשיו: זה רק בגדים'. למחרת שמתי את החולצות למכירה אצל רוני בר – והן נחטפו תוך יום".
היא הקימה את מותג הבגדים A.K.A, ומאז לא מפסיקה לרקום שעות ארוכות ביממה: על חולצות של מוזיקאים, חלוקי קימונו מקוריים מיפן, אימוניות של חברות ספורט, חולצות טריקו שהיא מוצאת ורוכשת באיביי. בעידן שבו תנועת "האופנה האיטית", הקוראת להאטה צרכנית וחידוש פריטי לבוש ישנים, זוקפת ראש שוב בעקבות הקורונה – הבגדים של קולקר נמצאים על קו התפר: הם מציעים אסתטיקה חדשה, אך גם מביעים עמדה מתנגדת לגלגלים המשומנים של תעשיית האופנה. "אני נהנית מהחוויה שאם פריט נמכר, אין אחד נוסף ואני גם לא עושה. הכל זה one of a kind", היא אומרת. "אני נותנת ללקוח שלי חוויה שזארה או כל רשת אחרת לא נותנת לו".
"אני מרגישה שזה יוצא אנטי-אופנה, כי אני קצת אנטי העולם", מסבירה קולקר וגולשת לעולם הדימויים המזין אותה. "אני מרגישה שהעולם הולך למקום שאנשים מודדים את עצמם מול דימויים אינטרנטיים ורוצים את החיים של מאן דהוא, ואני אומרת: 'אתה לא מכיר את החיים שלו, למה אתה רוצה אותם? את לא יודעת עם איזה מחיר זה בא'. וזה מתקשר לצורך של אנשים לצרוך כל הזמן, הם לא שמחים עם מה שיש להם. אני לא באה ואומרת שהעולם שלי טוב יותר – אני מרגישה שאם הייתי פועלת לרצות יותר ולהיות במרוץ, הייתי אומללה. זה כמו שצעירים היום רוצים להיות מפורסמים. אבל מי רוצה להיות מפורסם? זה עול, עונש. בעיניי, אנונימיות זה ערך שמאפשר הרבה חופש. אלו המקומות שאני מרגישה את הניתוק שלי בעולם. אני מבינה שמטרות בחיים מקדמות אנשים, אבל המטרה שלי היא להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת".
בימים אלו מציגה קולקר בתערוכה "הלוך וחזור" (אוצרת: נעמה פאר) בנושא קיימות במתחם קום איל פו בנמל תל אביב. מציגים בה מעצבים ויוצרים ישראלים, כמו ויקטור (ויוי) בלאיש, אילנית נאטורה, גל ברש, והאחים המעצבים דניס וארצ'י ריאבקו ממותג האביזרים Havie, שמציגים פריטים וחפצים מחומרים ממוחזרים מתוך מחשבה הדוגלת בניצול מקסימלי של חומרי גלם. לקולקר רומן ארוך עם בית האופנה הישראלי קום איל פו: בלימודיה בשנקר היא זכתה ממנו במלגת הצטיינות, ובשנים האחרונות היא מוכרת שם בחנות בתוך חנות.
העניין שלה בקיימות הוא שיח על אסתטיקה. "אני רוצה שיסתכלו על הבגד מזווית חדשה, להסתכל עליו כאילו הוא מכיל חיים שקדמו לו", היא מסבירה. "בעידן הזה, שבו כולנו קונים כל כך הרבה יותר ומהר, ההתמקדות הפכה על תהליך הקנייה ולא על המוצר עצמו. כשמישהו רוכש פריט שלי – והם לא זולים, החל ב-550 שקל לחולצת טי, סווטשירטים ב-1,200-800 שקל – הוא רואה את העבודה שמושקעת בכל פריט, את שעות העבודה, את העולמות שאני מכניסה לתוך כל בגד: מאיקרוס של מאטיס ועד ניק קייב. כמעצבת, אני מרגישה שאני חייבת לבדוק עולמות חדשים כל הזמן".
ועדיין, מי שכונתה לא פעם "נביאת הזעם" של תעשיית האופנה הישראלית ונחשבת לאחד הקולות האלטרנטיביים הפועלים בשדה המקומי, מתקשה עם התואר "מעצבת אופנה". אולי כי היא פועלת מחוץ ל"מערכת" הממוסדת של עיצוב קולקציות על פי לוח העונות, או העובדה שאינה מעצבת בגדים חדשים אלא פועלת בזירת הקסטומייזינג. "אני לא מרגישה טוב עם התואר מעצבת אופנה. זאת מלאכה שצריך ללבוש בה הרבה כובעים ולדבר לקהל לקוחות רחב – ואני יודעת לעשות רק את עצמי", היא מושכת בכתפיה. "אם תיקח אותי לעבוד בקסטרו, לא אוכל להוציא להם קולקציה. אני מאוד ספציפית. זה לא שפתאום אשתלט על שוק האופנה בארץ".
להיות ספציפי בעולם רווי תוכן כמו היום זה בונוס.
"מזל גדול, כי אתה לא מתפתה לגדול. תעשיית האופנה בישראל מאוד קטנה, וכשאתה גדל מהר – אתה שורף את עצמך. בשלב מאוד מוקדם בקריירה, באחד הבוטיקים שמכרתי בהם, אמרו לי 'קחי רוקמות, תגדילי את הייצור, נמכור אותך פי ארבע'. בחרתי שלא. גדילה היתה גומרת את העסק שלי תוך שנתיים, ותכף אני סוגרת תשע שנים".
את חושבת שמודל העבודה שלך אידיאלי עבור מעצבים צעירים?
"אני מפחדת לומר שכן, כי יחד עם זה מגיע גם חוסר יציבות כלכלית. עם זאת, אני חושבת שאנחנו לקראת שינוי מאוד גדול שיצמחו ממנו דברים טובים. האופנה המהירה תישאר – מי שייעלם הם מעצבי האמצע. מה יהיה בעתיד, אני לא יודעת, אבל יהיה פחות ופחות צורך במעצבים שעושים בייסיק איכותי ומייצרים בארץ. בייסיק טוב אפשר לקנות ברשתות, ומובן לי שרוב האנשים קונים ברשתות - מעלי אקספרס ועד קוס, באיכויות שונות ובמחירים שונים. כמעצבים, אנחנו צריכים להכיל את התסכול שהעולם לא הוגן ולהפסיק לחנך את הלקוחות: אם נגיד לאנשים על סדנאות יזע במזרח, הם לא יפסיקו לקנות אופנה מהירה. זה קצת דומה לטבעונים שאומרים – אם נראה לכם מאיפה הבשר מגיע, אז תפסיקו לאכול מן החי. מלהטיף אולי נהיה צודקים, אבל לא ננצח. לכן אני עושה בגדים שרואים עליהם את העבודה ואת ההשקעה".
לדעתך, יש עתיד לאופנה הישראלית?
"היו שנים מדהימות שאנשים צרכו אופנה ישראלית, אבל המשבר הכלכלי של 2009 – שאותו לא הרגשנו בזמן אמת – שינה את דפוסי הצריכה. בגלל ההבנה שהכל יכול להיות כל כך רגעי, אני לא מתבשמת מההצלחה. אני מקווה להיות עם יד על הדופק ורלוונטית בעוד חמש שנים, אבל שום דבר לא מובטח".
אז מה תעשי?
"אחזור למכור בגדים".
