בעוד פחות מחודש תעמוד מעצבת האופנה שחר אבנט תחת חופה. למוזמנים כבר נשלחה הזמנה עם קוד לבוש: צבעוני. בראיון המתקיים בחלל הסטודיו הדו מפלסי והאקסטרווגנטי שלה, אבנט עוד מתלבטת איך לעצב את שמלת הכלה. בינתיים, היא אוספת חומרים. בפנטזיה של לפני הקורונה, רצתה אבנט לעצב לעצמה עשר שמלות כלה שילוו אירוע מתמשך בשלל לוקיישנים בישראל ובחוץ לארץ. אחר כך היא הצטמצמה לשלוש שמלות ועכשיו לשתיים עם התכווננות לאחת. בכל זאת, צוק העיתים.
"דמיינתי את השמלה במשך הרבה שנים, אבל בסוף, כמו בהרבה מקרים, התוצאה תהיה אחרת", היא מגלה. "בכל בגד קיים פער: הראשון כשהוא עובר מהדמיון לציור, והשני כשהוא קורם עור וגידים בסטודיו. לפעמים האורך לא עובד או הבד לא מחמיא כמו שדמיינתי. זה קצת טוב לי להיות הכלה של עצמי, כי כך אני מזדהה עם התהליך שעוברות כלות שמגיעות אליי. מבלי למדוד את השמלה, כבר שיניתי אותה בראש עשר פעמים".
עוד בשבוע האופנה
שמלות כלה עומדות גם במרכז התצוגה שלה היום ב"שבוע האופנה קורנית תל אביב", שבה מציגה אבנט שעטנז בין שמלות כלה לבנות לשמלות ערב צבעוניות רקומות מטול, סימן ההיכר שלה בחמש השנים האחרונות. רוב השמלות עוצבו לשבוע האופנה הקודם שבוטל ברגע האחרון, ולדברי אבנט הן לא הוצגו בשנה החולפת, למעט קו ה-ready to wear שכבר נמכר במהלך השנה ולא יוצג הפעם. "אלו פריטים שלא נולדו כקולקציה אחת. הבחירה לאגד את שמלות הכלה והערב יחד, זאת הצעת ההגשה שלי לעונת החתונות והאירועים", היא מסבירה.
"גיליתי שבמהלך הסגר האיפור ירד מהפנים, אבל המשכתי להתלבש יפה. האופן שבו אתה מתלבש בבוקר, ולא לאן אתה הולך בבוקר – זו שאלה של זהות. מה גם שבמהלך הסגר לקוחות לא הפסיקו לרכוש חצאיות טול. זה כנראה עושה משהו טוב לנפש. לא פתחתי עסק כדי לעשות טרנינגים"
אופנה מקדשת את החדש, ואת בוחרת להציג בגדים שרובם עוצבו לפני שנה. זה לא ישן, מבחינתך?
"אם בגד הוא טוב ומשרת את גוף האישה – הוא על זמני. באיזשהו מקום, כל קולקציה היא שונה ו'כולם היו בניי' – אבל האסתטיקה שלי משותפת לכל פריט ופריט בסטודיו. לקראת התצוגה יצרתי חיבורים חדשים והתוצאה היא אחרת מהתצוגה שתוכננה לשנה שעברה".
את מגדירה אותה כקולקציה לעונת האירועים, הצהרה של חזרה לשגרה במציאות מעורפלת. איך לא התפתית לעצב חליפות טרנינג?
"בחודשיים הראשונים של הקורונה עצרתי את תהליך העיצוב ושאלתי את עצמי האם לעצב שמלות טול עדיין רלוונטי. גיליתי שבמהלך הסגר האיפור ירד מהפנים, אבל המשכתי להתלבש יפה. האופן שבו אתה מתלבש בבוקר, ולא לאן אתה הולך בבוקר – זו שאלה של זהות. מה גם שבמהלך הסגר לקוחות לא הפסיקו לרכוש חצאיות טול. זה כנראה עושה משהו טוב לנפש, מוציא אותך מ'מוד' פיג'מתי. לא פתחתי עסק כדי לעשות טרנינגים. בשבילי זה פיג'מה".
"אני כמו רוטוויילר"
כבר חמש שנים שאבנט, 33, היא מהשמות הבולטים בתעשיית האופנה הישראלית. לפני כשנתיים קיבלה את פרס מעצבת השנה מטעם משרד התרבות (פרס שמאז התפוגג במערבולת מערכות הבחירות בישראל ובהיעדר תקציב מסודר) והספיקה להלביש רשימה ארוכה של כוכבות בינלאומיות ובראשן ביונסה, ועל הדרך גם את נטע ברזילי בקליפ לשיר TOY. איך מגיעים מדירת שני חדרים בפלורנטין לסיבוב ההופעות של מלכת הפופ? נחישות, תעוזה, אמונה עצמית, או כפי שמתארת זאת אבנט במילותיה: "אני כמו רוטוויילר. כשאני תופסת מטרה, אני לא משחררת עד שזה קורה".
ביונסה נחלצה בשלום משיניה של אבנט, שמעריצה אותה עוד מתקופת דסטניז צ'יילד, גרופית שרק חלמה לגעת באבק הכוכבות. בתום לימודיה במחלקה לאופנה בשנקר, הוזמנה אבנט לראיון עבודה במשרדי חברת H&M בלונדון. על המטוס בדרך לשם, היא עשתה את שני הדברים שהיא הכי אוהבת: להקשיב באוזניות לביונסה ולצייר. "התלבטתי אם להיות שכירה בחו"ל או להיות בעלת עסק בארץ, כלומר פועלת", היא מתארת את החיבור שנוצר, לדבריה, בין המודע לתת-מודע. "הבנתי שאני רוצה את שניהם: להלביש את ביונסה ולמכור בארץ. ידעתי שאת הפנטזיות שלי כמעצבת אוכל לממש רק על כוכבות, כי כשעושים בגדי קז'ואל יומיומיים, הם צריכים להיות רגילים יותר".
היא פרסמה פוסט באינסטגרם שבו הכריזה על הפנטזיה שלה להלביש את ביונסה, וכמאמר הקלישאה: מחשבה יוצרת מציאות. "ייקח שנה, שנתיים, עשר, בסוף זה יגיע", היא מאמינה. שנה לאחר מכן קיבלה מייל מהסטייליסטית של ביונסה, זרינה אייקרס, ובו הזמנה לעצב בגד לביונסה. זה לקח עוד חמש שמלות וחצי שנה עד שביונסה עלתה להופיע בלונדון ביוני 2018 בשמלה וז'קט טול בצבע ניוד בעיצובה. "אני טובה בכישלונות, ובכל כישלון אני משנסת מותניים עד הניצחון", אומרת אבנט כשהיא נשאלת האם לא התייאשה במהלך החיזור הארוך. "רק בשמלה החמישית זה הצליח".
תסבירי.
"את השמלה הראשונה עשיתי בלילה אחד והיא הצטלמה בה, עם כובע של אלון ליבנה, לצילום לחג המולד שככל הנראה נגנז. לא ראיתי אפילו את התמונה, ואני במשך חצי שנה מסתובבת עם סוד שביונסה לבשה שמלה שלי. ואז שלחתי לה שמלה לקליפ שצולם בלובר (לשיר APESHIT עם ג'יי.זי, א"י) והיא ירדה בעריכה. אחר כך שלחתי עוד כמה שמלות לסוף השבוע של האוסקר, אבל המשלוח איחר. ככה בכל פעם הרגשתי שזה לא מצליח, עד שזרינה שלחה הודעה שהיא רוצה ז'קט עם שובל. שלחתי לה הודעה כשהוא היה מוכן, ואז היא כותבת לי: 'אני צריכה לזה גם שמלה'. עניתי לה: 'תזמיני משלוח, תהיה שמלה'. לילה שלם עבדנו בסטודיו כל הצוות, תפר אחרון כשהשליח היה בדלת".
למחרת, בוקר שבת, היא התעוררה למבול של הודעות ותמונות של קווין בי בשמלה שלה. מאייקרס הגיעה הודעה של משפט אחד: "סוף סוף עשית את זה! אני כל כך שמחה בשבילך". כל פלורנטין כנראה עמדה על הרגליים באותו רגע. "נעמדתי על המיטה וצעקתי 'יש!'", צוחקת אבנט, "ואז אני ובן הזוג שלי פשוט נקרענו מצחוק. אני חושבת שלכל אורך הדרך נוצרו ביני לבין זרינה יחסים בינאישיים המבוססים על תקשורת אמיתית ומקצועית. לא ניסיתי לצייר שאני עסק גדול ומצליח. לשתינו היה אינטרס משותף: היא רוצה שמלה לביונסה, אני רוצה להלביש את ביונסה. אחרי חודש גם פורסמה שמלה אדומה על עטיפת האלבום שלה, בקטן ומפוקסל, אבל זה עדיין שלי. אז היום יש כבר חמש שמלות בחוץ ועוד אחת שאולי תצוץ פעם".
השמלות האלה חוזרות אלייך בתום השימוש?
"רובן קונות את השמלות, היתר משכירות. ביונסה רוכשת את כולן והן נותרו אצלה בארכיון. אולי יום אחד זה יופיע בתערוכה שתהיה עליה. לקמילה קביו עיצבתי בגד במיוחד וזה היה בתשלום מלא".
עד כמה ניצלת את החשיפה כדי לשווק את עיצובייך בעולם?
"עשיתי את הכי טוב שלי באותו רגע. זה קרה לי קצת מוקדם", היא מחייכת. "להגיד לך שזה מאה אחוז? לא, אולי עשרה אחוז. אבל זה כן פתח לי קשרים עם סטייליסטים וקניינים של בתי כלבו, אתרים כמו מודה אופרנדי ובוטיקים בעולם. זה עדיין מתקיים מאחורי הקלעים, לא מול צרכן ישיר. יש לי עוד דרך ארוכה".
האם הלבשה של כוכבות מעלה את המכירות, או שזאת רק טפיחה לאגו?
"התשובה מורכבת. אני יכולה לומר שזה לא אחד לאחד: כשביונסה לובשת שמלה, לא מזמינים באתר 10 שמלות. ראשית, זאת שמלה שנוצרה עבורה במיוחד ואם הייתי מייצרת ממנה בכמויות, מחירה לצרכן היה בין 5,000 ל-15,000 שקל. אם היא היתה לובשת חצאית שעולה 350 שקל מקו ה-ready to wear שלי, אני מניחה שהחצאית היתה נחטפת".
"במגזר החרדי יש פאר, ואני מתה על פאר"
אחרי ביונסה, זנדאיה, סיה וכוכבות עם שמות משפחה כמו אליזבת' מוס, כריסטינה אגילרה וקמילה קביו, אבנט מסמנת זירה חדשה: המגזר החרדי. שחר אבנט למהדרין. החודש השיקה קולקציה משותפת עם הבלוגרית החרדית ליבי נחימובסקי (המוכרת בכינוי ליבי לנד), שנמכרת באתרי האונליין של השתיים. "היתה בינינו כימיה מיידית. יש לנו חיים אחרים: אנחנו בנות אותו גיל, היא אמא לשישה ילדים, אני רק תכף מתחתנת", מספרת אבנט. "יש לי אח חרדי שתמיד אומר שהבגדים שלי צנועים: 'מרוב טול לא רואים את הגוף'".
איך היתה העבודה במסגרת מגבלות צניעות? למשל, לא ליצור שמלות אדומות.
"גיליתי את ההגבלות האלה תוך כדי עבודה וזה היה מאוד מאתגר. עם מחשופים פחות היה לי קשה, כי רוב הגזרות שלי צנועות ממילא, אבל היתה, לדוגמה, חולצה עם מחוך מולבש וליבי הסבירה לי שזה לא צנוע, כי הוא מבליט את החזה. שוחחתי עם נשים דתיות נוספות, שלחלקן זה הפריע ולאחרות לא, אבל עשיתי את זה לפי האני מאמין של ליבי".
את רואה בשיתוף הפעולה הזה ניסיון לקירוב לבבות בין הציבור הכללי למגזר החרדי?
"בהחלט. אני מאמינה שכל דבר הוא פוליטי. חשוב לי להאיר דברים שאני רואה בהם חשיבות. אני מאמינה שצריך לחנך לשיתופי פעולה בין שני המגזרים, בטח לאחר השנה הזאת, בטח במדינת ישראל".
מה השלב הבא? חנות ברחוב רבי עקיבא בבני ברק?
"אם הקולקציה תימכר היטב במגזר, אני רוצה קו בגדי ילדות וליין ערב לנשים. במגזר החרדי יש פאר, ואני מתה על פאר. עם הבגדים האלה כנראה שלא אגיע למאה שערים, יותר אל נשים כמו ליבי והנישה שהיא מייצגת".
הפנייה לנשים מהמגזר החרדי והדתי ממשיכה את קו התצוגה של אבנט בשבוע האופנה הנוכחי, שעומדת בסימן אידיאל יופי, צמד מילים שכבר הפכו לקלישאה חבוטה. אבנט, מצדה, מסבירה כי היא מבקשת פחות לדבר על רבגוניות, ויותר על האופן שבו נשים צריכות לחשוב על עצמן. "כשאני מדברת על אידיאל יופי, אני מתעקשת על הגוונים האפורים באמצע: בתצוגה שלי לא היו נשים במידה 34 ו-56, היה ייצוג לכל מידה בדרך, ולא כי עמדתי עם מדרג וחיפשתי נשים ספציפיות. זה קרה באופן אורגני", היא אומרת.
"אני פוגשת נשים רבות בסטודיו, וגיליתי שגם אישה מושלמת לא מרוצה מהמראה שלה. היא תעמוד מול מראה ותקלוט קמט או איזה משהו קטן בגוף. התחושה היא שכל יום יכולה לצוץ 'בעיה' חדשה. הבנתי שאנחנו מתרכזות בשני אחוזים שאנחנו לא מרוצות מהם והופכות אותם לדבר המשמעותי בחיים שלנו"
בתצוגה שמשודרת היום ברשת 13, מציגה אבנט וידאו ארט שצולם מול איגלו כסוף של סטודיו מג'נטה, המוצב בכניסה לביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל. חיפוי המראה שלו שימש אותה להצפת שאלות ביחס של נשים למראה שלהן. "אני פוגשת נשים רבות בסטודיו, וגיליתי שגם אישה מושלמת לא מרוצה מהמראה שלה. היא תעמוד מול מראה ותקלוט קמט או איזה משהו קטן בגוף. התחושה היא שכל יום יכולה לצוץ 'בעיה' חדשה. הבנתי שאנחנו מתרכזות בשני אחוזים שאנחנו לא מרוצות מהם והופכות אותם לדבר המשמעותי בחיים שלנו. הסרטון מדבר על כך שמותר לנו לראות את הפגמים שלנו, אבל לא צריך לתת להם חשיבות גדולה. אנחנו צריכות ללמוד חמלה עצמית מהי. 'תאהבי את עצמך' זו הקלישאה הכי גדולה – אבל אישה הכי יפה כשהיא מרגישה יפה. ועל זה היא אחראית בעצמה".
(צפו בתצוגה של שחר אבנט)
אחריות היא מילה פופולרית בלקסיקון של אבנט, שמבינה כי תפקידה כמעצבת אופנה הוא לא רק למכור בגדים, אלא גם לשנות את המנגנון של תעשיית האופנה הישראלית פנימה והחוצה. תמחור הבגדים, לדוגמה, הוא נושא שמעסיק אותה רבות. "אני מאמינה שבגדים צריכים להיות נגישים לכל אחד ואחת מאיתנו. אנחנו, הרי, חיים בתוכם", היא מסבירה. באתר שלה אפשר למצוא בגדי ready to wear במחירים ממוצעים של מעצבות ישראליות: החל ב-100 שקל לחולצת טי ועד 1,500 שקל לשמלה. בקו התפירה האישית המחירים כבר נוסקים מעלה, עם שמלות רקומות בעבודת יד באלפי שקלים עד למחיר מקסימלי של 17,500 שקל. "אני לא זארה. אבל המחירים של הקו המוכן ללבישה, נגישים. אפשר למצוא שמלה לאירוע גם ב-500 שקל", אומרת אבנט.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לשנות את הגישה שלנו לצרכנות חכמה, לשאול את עצמנו מאיפה אנחנו קונים את הירקות שלנו: ישירות מחקלאי או מהסופר? אותו הדבר בבגדים: האם אני קונה חולצה מרשת מסחרית כמו מנגו או H&M, או ישירות מהמעצבת שמייצרת בסטודיו את קו השמלות בתפירה אישית ואת ה-ready to wear במתפרה בטול כרם שמעסיקה בצורה הוגנת", היא ממשיכה.
11 צפייה בגלריה
"אם האופנה הישראלית תחדל להתקיים יום אחד – זה יהיה בגלל שיטת הקונסיגנציה"
(צילום: מיכל חלבין)
לדבריה, התפיסה הצרכנית שלה גם קוראת למעצבים צעירים להפסיק לשתף פעולה עם שיטת הקונסיגנציה, הפופולרית בישראל. "אם האופנה הישראלית תחדל להתקיים יום אחד – זה יהיה בגלל שיטת הקונסיגנציה", היא אומרת נחרצות. "למעצב ישראלי אין אפשרות להרוויח ולהתקיים בשיטה זו, הוא כל הזמן במצב הישרדותי. מכרתי לרזילי במשך תקופה ארוכה, אבל אז הגיעה הקורונה וברגע שהמעגל הזה נעצר, יכולתי לבחון את המודל הזה. הבנתי שבתור עסק קטן, אני לוקחת על עצמי את כל הסיכונים. לא באתי לעולם הזה כדי לחיות מהיד לפה. הגיע הזמן לעדכן את הערכים הצרכניים של עולם האופנה הישראלי, לצד גילוי אחריות של בעלי הבוטיקים, מאחר שכרגע כל הסיכון מונח על כתפי המעצבים".
