באחת הסצנות האינטימיות בסרט הקולנוע "במיטה עם מדונה", עוברת מלכת הפופ בדיקת גרון לאחר שסבלה מבעיות בקולה במהלך סיבוב ההופעות "אמביציה בלונדינית" בארצות הברית. השחקן וורן בייטי, שאיתו ניהלה מערכת יחסים קצרה באותה תקופה, מתיישב לצדה בחדר המלון ושואל מדוע היא צריכה לצלם את עצמה במהלך בדיקת גרון. "למה שאעצור כאן?" היא תוהה. בייטי מציין כי האווירה של התיעוד האובססיבי מוציאה את כולם מדעתם. מדונה, מצדה, מתעלמת ממנו. הוא מתחיל לצחוק ואומר: "היא (מדונה) לא רוצה לחיות מחוץ למצלמה. ועוד פחות מזה, לדבר". מאוחר יותר היא תאמר: "רק בגלל שבחרתי לתעד את פרק הזמן הזה, לא אומר שאני לא יכולה לחיות את חיי ללא מצלמה".
הרבה לפני הדור שלא יכול לאכול מנה במסעדה בלי לצלם אותה קודם או ליהנות במפגש עם חברים ללא שידור חי שפתוח לעוקבים באינסטגרם, מדונה, כמו תמיד, היתה שם קודם. 30 שנה מאז עלה לאקרנים, סרט התעודה "במיטה עם מדונה" שיצר הבמאי אלק קישישן, אז בן 26 בלבד, עדיין מפתיע בצפייה נוספת ממרחק הזמן. הסרט ליווה את סיבוב ההופעות "אמביציה בלונדינית" של מדונה בשנת 1990, והוא מתעד בשחור-לבן את מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות הבינלאומי: מטוקיו לטורונטו, ניו יורק ועד פריז, כשבדרך מגיחים לרגע מפורסמים רבים: קווין קוסטנר, אנטוניו בנדרס, אל פצ'ינו, סנדרה ברנרד, פדרו אלמודובר ואחרים.
הסרט הופיע בבכורה בפסטיבל הסרטים בקאן בשנת 1991 תחת השם "מדונה: אמת או חובה?" ("במיטה עם מדונה" הוא השם הבינלאומי של הסרט), והוקרן בהצלחה בבתי קולנוע ברחבי העולם. במשך תריסר שנים שמר על המקום הראשון כסרט התעודה הרווחי ביותר עם הכנסות של 29 מיליון דולר, עד שהגיע "באולינג לקולומביין" של הבמאי מייקל מור והעיף אותו מהפסגה.
את השפעתו של סיבוב ההופעות "אמביציה בלונדינית", המתועד בסרט, על עולם האופנה והתרבות הפופולרית, אפשר להרגיש עם נשפי הווגינג שכבשו בשנים האחרונות את חיי הלילה הקוויריים בזכות סדרת הדרמה Pose. מדונה היתה מהראשונות להוציא את ריקודי הווגינג מתרבות השוליים של הקהילה הלהט"בית בניו יורק אל הבמות ואל ערוץ MTV, עם השיר "ווג" משנת 1990. כשהיא שרה בקליפ של "ווג" את השורה Life's a Ball, היא מבצעת מחווה – שיש הרואים בה ניכוס – לתרבות הנשף ותנועות הריקוד המוגזמות של הווגינג, שנוצרו בהשראת דוגמניות שכיכבו באותן שנים בעמודי המגזין הנודע.
בקליפ היפהפה לשיר מככבת מדונה לצד שניים מרקדני הווגינג הבולטים באותה תקופה – לואי וחוזה אקסטרווגנזה (לבית אקסטרווגנזה), כשהאחרון גם חתום על הכוריאוגרפיה. בדומה ל"אמהות" בנשפי הווגינג בשנות ה-80, שליכדו תחתיהן ילדים שחורים ופורטוריקנים שגורשו מהבית ומצאו נחמה בנשפים המפוארים, גם מדונה מינתה את עצמה בסיבוב ההופעות כאם עבור להקת הרקדנים וזמרות הליווי, שאותה הגדירה כמשפחה אחת גדולה.
גם כוכבי הסדרה Pose עצמם לא נותרו אדישים למחווה של מדונה, והקדישו לה את הפרק הראשון של העונה השנייה. "האישה הכי מפורסמת בעולם שרה עלינו", מתלהבת בלאנקה בסצנה המתקיימת במכון הציפורניים שבו היא עובדת. היא מאמינה כי "ווג" הוא כרטיס הכניסה של קהילת הנשפים למיינסטרים הלבן, כפי שהיא מספרת ל"בתה" אנג'ל בדרכן לתחרות יופי, שבה היא גם משכנעת אותה להראות את יכולותיה האמנותיות כרקדנית "ווג". "כמו בשיר", מציינת אנג'ל במפגש עם איילין פורד, מייסדת סוכנות הדוגמנות הנודעת פורד מודלס. "ווג יהפוך את כולנו לכוכבים וכוכבות. מדונה חיה על הקצה של הדבר הבא", תוסיף בלאנקה בהמשך, בעוד חברותיה מצננות את ההתלהבות ואומרות לה: "שום דבר לא ישתנה אצל הישבנים השחורים שלנו". הן צדקו.
בחודש האחרון מצאה גם בילי אייליש את המדונה שבה. השער החדש של הזמרת האמריקאית הצעירה למגזין "ווג" הבריטי הוא כולו מחווה לאמביציה הבלונדינית של מדונה עם שיער הפלטינה המחומצן ומחוך הקונוסים האייקוני בעיצוב ז'אן פול גוטייה. אף אחת אחרת לפניה לא רקדה על הבמה בלבוש חושפני שכזה. אחריה, היו כמעט כולן: בריטני ספירס, ג'ניפר לופז, ביונסה ואחרות.
בתמונת השער לבשה אייליש חזייה בעיצוב המותג הבריטי אייג'נט פרובוקטור, ובין עמודי המגזין החליפה לבוסטייה ורוד בעיצוב אלכסנדר מקווין. עד אז נפנפה הזמרת בת ה-19 ברצונה להסתתר מאחורי בגדים רחבים. הבחירה לחשוף את קווי המתאר של גופה הפכה עליה חצי עולם.
היו מי שטענו כי היא במסלול הכניעה לדרישות שוק המוזיקה להפוך לסקסית יותר, אחרים אמרו שהבחירה להצטלם בלנז'רי מעקרת את האג'נדה שניסחה כזמרת. כולם שכחו שבסך הכל מדובר במתבגרת שחוקרת את המיניות שלה וזכותה לבחור איך להתלבש ולהצטלם. לא פלא שהיא מצאה במדונה מודל לחיקוי, הזמרת שמתחה גבולות בשילוש הקדוש של מיניות, פופ ותרבות ההמונים.
"פתאום את צבועה אם את רוצה לחשוף עור, ואת שרמוטה וזונה. אם אני כזו, אני גאה בזה. אני וכל הבנות שהן זונות. בואו נהפוך את זה למעצים. זה שאת מראה את גופך ואת עורך לא אמור לפגוע בכבודך", אמרה אייליש עצמה בריאיון ל"ווג". "אם את רוצה לקדם תפיסת גוף חיובית, למה את לובשת מחוך? למה את לא מראה את הגוף שלך? אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. מה שחשוב הוא מה שגורם לך להרגיש טוב. אם את רוצה לעשות ניתוח, לכי לעשות ניתוח. אם את רוצה ללבוש שמלה שמישהו חושב שגורמת לך להיראות גדולה מדי, תעשי את זה. אם את מרגישה שאת נראית טוב, את נראית טוב".
בחזרה למדונה. הסרט התיעודי שהוציאה היה מסמך אודיו-ויזואלי נטול מעצורים. הסצנה שלה מאוננת על מיטה אדומה שהוצבה על הבמה בשיר "כמו בתולה", זעזעה אז והיום צופים שמרנים, אך גם מסמלת רגע של שחרור וביטחון עצמי. כשמנהליה מספרים כי המשטרה בקנדה מבקשת למנוע ממנה לבצע את הסצנה הזאת על הבמה, היא מחייכת לרקדניה ולזמרות הליווי, ואומרת שהיא דווקא תבצע אותה ומצדה, שיעצרו אותה. מאוחר יותר יתברר כי מדובר בתלונת שווא וכי אין בכוונת המשטרה לעצור את המופע.
סצנה זו, כמו רבות אחרות, ניסחה בדיוק רב את מה שמדונה היתה בשנות ה-90: פרובוקטיבית, מינית, רגישה, דעתנית, בוסית ומשפחתית. הוותיקן, הממסד, היחס להטרדות מיניות, משפחתה וגם רקדניה – אף אחד לא נותר מחוץ לפה הגדול של מדונה. כולם נדרשו לתפוס מחסה. הדילוג בין הראיונות מאחורי הקלעים לתיעוד סיבוב ההופעות עצמו על הבמה, הוביל לז'אנר שלם של סרטי תעודה שליוו מאז סיבובי הופעות. אלא שאם ב"במיטה עם מדונה" עוד אפשר היה לזהות קורטוב של אותנטיות, הסרטים החדשים שנעשים על כוכבות כמו טיילור סוויפט או קייטי פרי כבר נראים מלאכותיים כמו מוצר הפופ עצמו.
כך או כך, מבחינה חברתית חשיבותו של הסרט נרשמה בעיקר בזמן אמת, כשעזר לנרמל את היחס אל הקהילה הלהט"בית. מערכות יחסים חד-מיניות הוצגו בו, וכך גם השיח על מגפת האיידס שהיתה אז בשיאה. באחת הסצנות בסרט היא מקדישה מופע לחברהּ, האמן קית' הרינג, שמת מסיבוכים הקשורים למחלת האיידס. בהמשך היא יושבת לארוחת צהריים עם חברתה סנדרה ברנרד, שמספרת על אישה שהיא יוצאת איתה.
"כשצילמתי את הסרט, לא הייתי מודע לרלוונטיות שלו עבור הקהילה הלהט"בית", סיפר הבמאי ל"ניו יורק טיימס" בריאיון לציון חצי יובל לסרט בשנת 2016. "הייתי בבועה שבה כל זה היה מקובל. כשהתחלתי לערוך, הרגשתי אינסטינקטיבית שאני רוצה להראות איך בעולמה של מדונה הומוסקסואליות היא רק עובדה בחיים. הרקדנים האלה, שהיא הרגישה כל כך קרובה אליהם, עברו את עידן האיידס והסטיגמה שהתלוותה למחלה".
גם העיתונאי דריל דיינו מ"הפינגטון פוסט" כתב באותה שנה איך השפיע עליו הסרט כנער צעיר באילינוי. "היתה בסרט סצנה של מצעד גאווה, דבר שמעולם לא ראיתי לפני כן", כתב. "הרקדנים של מדונה עומדים בצד, בזמן שאנשים צועדים וצועקים בגאווה: 'אנחנו כאן. אנחנו מוזרים. תתרגלו לזה!' חשבתי לעצמי, אפילו אני יכול להשתלב שם. הרגע הזה שינה את חיי, והרקדנים של מדונה הפכו מיד לגיבורים שלי. הם הראו לי שזה בסדר להיות שונה. כנער בתחילת שנות ה-90, הם גרמו לי להרגיש שייך".