מי את? "לוֹרׇן מיריאל שטרן, או פשוט – לורי".
גיל: 22.
איפה גדלת? "בפרדס חנה".
בשנה האחרונה הפכת לאחת מדוגמניות הפלאס סייז הבולטות בישראל וגם לקול עם אג'נדה ברורה בתחום. איך את מרגישה עם התפקיד הזה ואיך הוא מתקשר לחוויות האישיות שלך?
"רק ביום שבו נחשפתי לייצוג שונה של סוגי גוף, התחלתי להרגיש זכות קיום בעצמי. בתור נערה לא ראיתי בשום מקום נשים שנראות כמוני, ובהחלט לא הייתי קיימת בעיני מותגי בגדים בתור לקוחה, מה שגרם לי להרגיש חריגה ולא שייכת. האג'נדה שלי מגיעה ממקום של חסך – אני רוצה ליצור את המרחב ברשת שלא היה לי כשהייתי צעירה יותר, חוף מבטחים של חמלה והבנה, מקום שבו רואים ומבינים אותי. במובן מסוים, הרבה ממה שאני כותבת והשיח שלי הוא עבורי. תזכורות ותיקונים לעוולות מפעם. מה שמדהים אותי בכל פעם מחדש זה שהחוויה שלי בעצם כל כך לא חריגה ושיש עוד כל כך הרבה נשים ונערות שמזדהות איתי".
7 צפייה בגלריה
"אנחנו בוחרות לאיזה תוכן אנחנו נחשפות – כזה שגורם לנו לשנוא את עצמנו, או כזה שמעצים אותנו"
(צילום: עדי סגל)
"חד משמעית, כן. אני לא חושבת שהוא משתנה, אלא שאנחנו לאט-לאט מפרקים אותו. אידיאל היופי הוא לא תוצר של בית אופנה אחד או מעצב ספציפי יחיד שאמר שרזה זה יפה, אלא מדובר במנגנון של דיכוי כלפי נשים. יותר מהכל, זה קשור למגדר ולחוסר שוויון, שעדיין קיים במידה רבה בחברה שלנו. ותודה לנעמי וולף ולספר "מיתוס היופי", ששינה לי את החיים.
"אנחנו חיים בעידן של הטלת ספק במוסכמות וחיפוש אחר אמת – בעוד רבדים של החיים שלנו, אגב. הדור שלי פחות סומך על שדרני חדשות. הם רוצים לשמוע חוויות סובייקטיביות מיד ראשונה. בעצם בזכות הכוח של הרשתות החברתיות, השינוי מגיע 'מלמטה' ומחלחל למעלה לרשתות ולתאגידים הגדולים שמבינים שהחברה משתנה. ההצלחה של האמנציפציה של נשים פשוט להשתמש בקול שלהן ולספר את הסיפור שלהן בלי מקורות חיצוניים שיערכו אותן, מראה כמה צימאון יש למסרים אמיתיים שאפשר להזדהות איתם".
אבל תסכימי שלרשתות החברתיות יש גם חסרונות בהשפעות שלהן על דימוי גוף?
"לרשתות חברתיות יש מוניטין מפוקפק מסיבה מוצדקת. כשלכל אדם יש במה ופלטפורמה לשתף בכל העולה על רוחו, המשמעות היא שאין בקרה או צנזורה על המסרים והתוכן שהוא יפיץ. ככה אנחנו מגיעות למצב שבו יש לנו כוהנות לייף סטייל בלי הכשרה מקצועית בתחום הטיפול/ספורט/תזונה, שממליצות לספור גרעיני קשיו בשייק תחת המעטה של 'בריאות', ואחרות שמוציאות ומבליטות עצמות כדי להוציא את הזווית הרזה ביותר שלהן.
"אל מול אלה יש גל אדיר של דימוי גוף חיובי, אמיתי ואותנטי, שיח אדיר וחזק שמציף את הרשתות החברתיות. כלומר, יש שתי מגמות שמקבילות זו לזו, ובסוף אנחנו בוחרות לאיזה תוכן אנחנו נחשפות – כזה שמוריד אותנו וגורם לנו לשנוא את עצמנו, או כזה שמעצים אותנו וגורם לנו להרגיש שיש לנו זכות קיום בעולם".
בתקופה האחרונה היתה לך נוכחות גם בחו"ל וגם בקמפיין ישראלי, איך היתה החוויה?
"לאחרונה הצטלמתי לקמפיין של המותג הבינלאומי sheris, שאותו צילמה מעיין טולדנו. כשהתמונות עלו לאתר של ווג, הסתובבתי בבית במשך רבע שעה ופשוט צווחתי כמו משוגעת, הייתי בעננים. עברה אולי שעה, ופתאום אני רואה שווג האמריקאי תייגו אותי בפיד שלהם באינסטגרם. פשוט צנחתי לרצפה במסדרון והרגשתי כאילו תכף אתעורר מהחלום שאני חולמת. באותו שבוע הצטלמתי לקמפיין הקיץ של פקטורי 54. העובדה שרשת בוטיקים כל כך גדולה ומוערכת בחרה בי להוביל את הקמפיין החדש שלהם ולהיות, למעשה, הדוגמנית הראשונה שלהם שהיא מעל מידה 36 – זה אחד ההישגים החשובים והמרגשים שקרו לי".
יש לך קווים אדומים בדוגמנות?
"לקדם מסרים לא אותנטיים זה קו אדום. אני לא לוקחת את העמדה שאני נמצאת בה ביתר קלות ואני מאמינה שלדמויות ציבוריות יש אחריות כלפי הקהל שלהן. לפני שנתיים פנו אליי ורצו שאעשה אודישן לסדרה – דמות של נערה שהיא הסייד-קיק של מלכת הכיתה, הלא יוצלחית שמתאהבת בחבר ההומו שלה והיא די קלולס. למרות שזו עבודה ויכולתי מאוד ליהנות מפירות ההצלחה של הסדרה, החלטתי לא לגשת לאודישן כי זה לא נרטיב שאני רוצה לקדם. תנו לי לשחק שמנה נחשקת ומוצלחת – כמו שאני ורבות אחרות כמוני, במציאות. במקרה אחר, רצו אותי לפרסומת לאפליקציה של חברת פייסטיון – עריכה וריטוש תמונות. אני לא משתמשת בפילטרים ולעולם לא עורכות את התמונות שלי כי אני לא מאמינה בזה, אז למה שאעבוד עם חברה כזאת?"
היו מקרים שמותגים הציגו בקמפיין דוגמניות פלאס סייז, בעוד בחנויות לא הציעו את המידות שיתאימו להן. האם זה משהו שמשפיע על בחירת העבודות שלך?
"המצב בארץ רחוק מלהיות מושלם, ואין דבר שיותר מצער אותי מאשר כשמותגים רבים בוחרים לא לייצר או לייבא 'מידות גדולות'. בכלל, כל השיח על מידות הוא מאוד מעניין ונזיל, ונוצר מצב שבו אין איזושהי הגדרה חד משמעית סטנדרטית של מידה. מותג בוחר לעצמו את טווח המידות שלו, וזה מאוד מדאיג שמידה 40-42, שהיא המידה הממוצעת בישראל, נחשבת לגדולה.
"אני והסוכנת שלי, עמית סילברמן, חושבות ושוקלות כל פרויקט בקפידה ושואלות האם הוא תואם את הערכים שלי. האם העבודה הזו היא יותר נזק או תועלת? אני מאמינה בנראות ויודעת שכל דבר הוא תהליך. לכן לפעמים מרגישה שאפילו אם אני המידה הגדולה ביותר של המותג, עדיין עצם הנוכחות הוויזואלית שלי בקמפיין יכולה לעשות המון. אני באמת מקווה שבכל תקרת זכוכית שאני מנפצת, אנחנו מתקרבים עוד קצת למקום מתוקן יותר".
האם את מרגישה שבוחרים אותך לקמפיינים רק לפי המראה או גם בגלל אג'נדה מסוימת שאת מזוהה איתה?
"אני מקווה שגם וגם", מחייכת. "תעשיית האופנה העולמית מתקדמת לכיוון של מוזות – אנשים שיודעים לספר סיפור ולהעביר מסר. אני חושבת שבעשייה שלי אני עושה בדיוק את זה, או לפחות משתדלת".
7 צפייה בגלריה
"אני לא מאמינה ב'חוקים'. כתבתי כתבה שלמה על כמה שאני לא יכולה לסבול את המילה 'מחמיא'"
(צילום: עדי סגל)
איזה חלום את מקווה להגשים בעתיד?
"בעתיד הקרוב אשמח מאוד לעבוד בחו"ל, להמשיך להרצות ולסיים את התואר שלי במגדר וסוציולוגיה בשלום".
מי ההשראה שלך?
"אני תמיד מקבלת השראה וכוח מנשים חזקות ומועצמות – כשאישה, כל אישה, בטוחה במי היא בעצם היותה, זה יפהפה בעיניי".
7 צפייה בגלריה
"רק ביום שבו נחשפתי לייצוג שונה של סוגי גוף, התחלתי להרגיש זכות קיום בעצמי"
(צילום: עדי סגל)
מה פריט הלבוש האהוב עלייך?
"אני נועלת את מגפי הבוקרים שאבא שלי קנה בטקסס לפני 30 שנה. הם גדולים עליי ואני טובעת בהם עם גרביים עבים ושתי ספידות, אבל אני כל כך אוהבת אותם ואת הסיפור שלהם, שלא אכפת לי".
מה לא תלבשי לעולם?
"אני לא מאמינה ב'חוקים'. כתבתי כתבה שלמה על כמה שאני לא יכולה לסבול את המילה 'מחמיא'. לא מגבילה את עצמי בשום צורה, ומאז ומתמיד מרגישה שבגדים הם כלי לביטוי עצמי ושיקוף של מי אני באותו יום".
צילום: עדי סגל | סטיילינג: אנה לבדב | איפור: מורן ינקו | בגדים, לפי סדר התמונות בתוך הכתבה: 1. שמלה, שחר אבנט; שרשרת, יוסטר | 2. מעיל, ברברי בפקטורי 54; תכשיטים, יוסטר | 3. שמלה, בלנסיאגה בפקטורי 54 | 4. חליפה, טומי הילפיגר; גוזייה, קלווין קליין; עגילים, יוסטר | 5. חולצה, ברברי; מעיל, רתמה; מכנסי ג'ינס וכובע - אוסף פרטי
