על קיר עמוס סקיצות בסטודיו של המעצבת הצעירה רותם שאול, תלויה תמונה משפחתית מעט דהויה של שני דורות של סבותיה משני צידי המשפחה, נשים שמישירות מבט חד למצלמה. את הקיר הן חולקות עם השחקנית ובמאית הקולנוע רונית אלקבץ, הזמרת אסתר עופרים, הסופרת שושנה שבבו והסופרת ומסאית ז'קלין כהנוב, שבשנים האחרונות זוכים כתביה לפרסום מחודש ושתי תערוכות אמנות על אודותיה הוצגו לאחרונה. כולן נשים מזרחיות ששברו קירות ומחסומים בחייהן, לרוב כנגד הדיכוי הפטריארכלי והישראלי שבו גדלו ובתוכו יצרו.
בתווך תלויות סקיצות בעיפרון של קולקציית סתיו-חורף 2021 בעיצובה של שאול, נעוצות לצד דוגמאות בדים: הדפס פרחים באדום ולבן, בדי סאטן משי בצבע זהוב, בדי תחרה לבנים. בשנה האחרונה אוגדו כולם לקולקציית הביכורים שלה, "שורשים משפחתיים", ביולוגיים ומדומיינים, המספרים ביוגרפיה אישית לצד סיפור רחב יותר של נשים מזרחיות בישראל.
9 צפייה בגלריה
"לא משנה כמה חקרתי ונכנסתי לעובי הקורה המשפחתית – הסיפור הזה לא מחלחל לי"
(צילום: מיכל חלבין )
העיסוק בסיפורים משפחתיים החל אצל שאול קודם. פרויקט הגמר שלה במחלקה לאופנה בשנקר ב-2019, חקר את סיפור היעלמותה של שושנה, אחות סבתהּ, שנחטפה בשנות ה-50 בבית החולים רמב"ם בחיפה. שש מערכות הלבוש הדרמטיות שיצרה שאול בפרויקט "מוות בהריסה" הציגו צלליות עתירות נפח ועבודות יד של כיתובים המתייחסים לזיכרונות של סבתא-רבתא עליזה, שעלתה לישראל ממרוקו בשנות ה-50. בסרטון וידאו בן שתי דקות מגוללת בתה לאה כהן, סבתהּ של שאול, את מסכת הייסורים שעברה אמהּ. "בכל יום הם הלכו לבית החולים רמב"ם לבקר את התינוקת שהיתה חולה", היא מספרת, "יום אחד המיטה היתה ריקה: לא דובים ולא יער. חטפו לה את הילדה, גנבו לה את הילדה".
(העדות על התינוקת שנעלמה)
השיח הער בשנים האחרונות סביב חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, שעלה לכותרות החודש עם החלטת המדינה לפצות את המשפחות במאות אלפי שקלים אך ללא התנצלות, עובר דרך עיצוביה של שאול, שרקמה על בוסטייה לבן מתחרה את המילים "לכי הביתה" באדום דם שנזל מקווי המתאר של הבגד, ועל שמלת טול בלבן ושחור המעוצבת בשפה עכשווית את המשפט "למה לא פתחת את הסמרטוטים", שמלווה את הטרגדיה המשפחתית.
"כשהיא באה לאסוף את התינוקת שהיתה חולה, אמרו לה שהיא מתה ונתנו לה ערימת סמרטוטים", מספרת שאול, "סבא רבא שלי תמיד כעס על אשתו, למה לא פתחת את הסמרטוטים שנתנו לך. היא לא ראתה לא גופה ולא תינוקת. אני יודעת שהמשפחה ניסתה לחפש אותה במהלך השנים, ללא הצלחה. הם לא קיבלו תשובות. כל הזמן חזרו בבית החולים על התשובה: התינוקת מתה".
9 צפייה בגלריה
"היום אני מבינה שהם היו מוחלשים, ללא תמיכה, ללא שפה, ללא מסגרת". פרויקט הגמר
(צילום: גיא נחום לוי)
שאול מספרת כי הפרשה המשפחתית, שכמותה עוד רבות בישראל, ליוותה אותה מילדות, אך רק כשבגרה, שמעה את הסיפור לעומקו. "בחוויה שלי זה היה חצי הכחשה מול סיפור שקרה, ובמחקר שעשיתי גיליתי שאנשי הדור של סבתא שלי הכחישו את הסיטואציה. יגידו נאיביות, טיפשות", היא מושכת בכתפיה. "שאלתי את סבתא שלי, איך נתתם לזה לקרות? אם לאמא שלי היו עושים דבר כזה, היא היתה רוצחת אותם במקום. היום אני מבינה שהם היו מוחלשים, ללא תמיכה, ללא שפה, ללא מסגרת. עולים חדשים. לא משנה כמה חקרתי ונכנסתי לעובי הקורה המשפחתית – הסיפור הזה לא מחלחל לי".
איך ניגשים לתרגם סיפור טרגי משפחתי לקולקציית בגדים?
"לא חיפשתי שמי שיראה את הבגדים או ילבש אותם 'יזהה' את הסיפור המשפחתי. ההשראה היא בעיקר עבורי. לא מעניין אותי לעשות קולקציה בהשראת אגרטלים, אלא לבוא ממקום של חיבור אישי ורגשי. אופנה ללא משמעות משעממת אותי".
ובכל זאת, לקוחה שמגיעה לרכוש ממך בגד רוצה להיראות טוב. פחות יעניין אותה שחטפו לסבתא רבתא שלך תינוקת.
"הסיפור המשפחתי פחות רלוונטי עבורה – אבל הוא שגורם לי ליצור את זה אחרת. זה מוסיף לי מניע, השראה. דרכו אני מתחברת לשורשים, למקום אותנטי וטבעי שמאפשר לי לדבר על אופנה ולאפיין את העשייה שלי. הרצון שלי היה להעלות את נושא חטיפת התינוקות למודעות, כולל בתוך המשפחה הגרעינית שלי, כשאחיינים שלי נחשפו לסיפור הזה לראשונה דרכי. אני חושבת שמה שמתאר יותר מכל את הסיפור הוא הבגד האחרון שהוצג בתצוגת הגמר: שמלת אורגנזה סאטן שחורה שמדמה כאוס שחור, שביל שחור שנותר מאחור, סיפור שנותר ללא פתרון".
מה סבתא לאה חשבה על הקולקציה?
"התרגשה ברמות. מרוב התרגשות, כל מה שהיא אמרה היה: 'ראיתי את הקולקציה, אבל לא ראיתי אותך על המסלול. למה לא הלכת עם הדוגמניות?'"
9 צפייה בגלריה
"הסיפור המשפחתי פחות רלוונטי עבור הלקוחה – אבל הוא שגורם לי ליצור אחרת". רותם שאול
(צילום: טל שחר)
"אני חיה עם כאב יומיומי"
היא בת 30, נולדה וגדלה בשכונת תל גיבורים בחולון. בתיכון למדה תיאטרון, אבל מהר מאוד הבינה שהבמה שייכת לאחרות. לצבא גויסה כפקידת לוגיסטיקה, אך שוחררה לאחר מספר חודשים בעקבות תת-משקל. "התגייסתי עם משקל של 38 קילו", היא אומרת, "זה גנטי. אני קטנה מאוד פיזית. גם אחותי ככה. מיניאטורית. היום אני שוקלת 41 קילו".
היא החלה לעבוד בזארה ובגיל 21 החליטה להגשים חלום ילדות: ללמוד רכיבה על קטנוע. "אמא שלי איימה שהיא תחתוך את הגלגלים", היא צוחקת. במקום זה, ביום הראשון שרכשה קטנוע 50 סמ"ק, הניחה האם ביצה מול הגלגלים ואמרה לה לנסוע עליה. "יש אמונה שאם נוסעים על ביצה, אלוהים ישמור עליך", היא אומרת. שעה לאחר מכן היא מצאה את עצמה מעורבת בתאונת דרכים, כשהחליקה עם האופנוע בכניסה לחניון. זה הסתיים עם רגל שמאל מרוסקת, ארבעה חודשים בכיסא גלגלים ושנה של שיקום.
"אני חיה עם כאב יומיומי, במיוחד בתקופה הזאת של שינויים קיצוניים במזג האוויר שמקרינים על הפלטינות ברגל", היא אומרת השבוע. "תשע שנים שהחיים שלי מלווים בכאב יומיומי. זה דמעות ללא בכי. אז אני לוקחת אוויר ומתמודדת". מאז לא עלתה על אופנוע, אבל בזמן השיקום החלה לצייר וגילתה את אהבתה לאופנה. תחילה ניסתה להתקבל לשנקר, אך לא עברה את המיונים. היא התקבלה למחלקה לאופנה ב-ויצו חיפה ועברה לגור בעיר הצפונית, עד שבמהלך השנה הראשונה קיבלה זימון נוסף לשנקר, עליו כמעט ויתרה. לבסוף התקבלה ללימודים בשנקר, אותם סיימה לפני כשנתיים.
עבודותיה מתקופת הלימודים (כולל פרויקט הגמר) נלבשו מאז על ידי לא מעט מפורסמות, ביניהן השחקנית מגי אזרזר, הזמרת האמריקאית פופי (שם הבמה של מוריה רוז פררה) והמוזיקאית נטע ברזילי, שסריג בעיצובה של שאול כיכב בקליפ לשיר "באסה סבבה" שלה.
"היא הגיעה לשנקר לבחור בגדים יחד עם איתי בצלאלי (הסטייליסט שלה, א"י)", נזכרת שאול. "הסוודר היה על השולחן ואשת יחסי הציבור שלנו אז שחף סגל, קראה לי לחדר. שאלתי את נטע אם היא רוצה למדוד, אז היא אמרה לי: את לא צריכה לשאול אם אני רוצה – את צריכה לומר 'בואי, תמדדי'. היא מיד אהבה אותו. היא לקחה עוד מספר דגמים ולבסוף הסריג הזה נבחר להופיע בקליפ". לדברי שאול, מלבד פרסום, שורה ברזומה, גאווה משפחתית וכמה תיוגים באינסטגרם – בעבודה מול מפורסמים אין פרנסה. "כסף לא יוצא מזה ואם אבנה על להתפרנס מלהלביש סלבס, אני לא אגיע רחוק", היא אומרת, "הפרנסה האמיתית היא מלקוחות נאמנות".
עכשיו היא מציגה קולקציית ביכורים לא גדולה במיוחד, אותה היא מעצבת מחדר קטן בדירתה שבמרכז תל אביב, בה היא מתגוררת עם בן זוגה. בקולקציית הביכורים שבה לעסוק בנושאים משפחתיים מתוך רצון לתת מקום והכרה לנשים מזרחיות שנדרשו למצוא את מקומן בחברות מסורתיות ופטריארכליות מצד אחד, והיו נתונות לדיכוי של כור ההיתוך הישראלי מצד שני.
"סבתא שלי מצד אבא, שעלתה לישראל מעירק, רצתה לרכוש השכלה ולא נתנו לה. אמרו לה – לכי לעבוד בניקיון. היא היתה צריכה לעזור בפרנסה של הבית: ניקיון, תפירה, מה שיש", מספרת שאול, "היא מאוד הצטערה על זה. כל הזמן היתה אומרת לי: 'רותם, תלמדי', ואני מרגישה שהיא שמחה שאני מגשימה את עצמי מתוך המקום הזה".
ואיך ז'קלין כהנוב מהמשפחה האמידה במצרים, עם המשרתות שלימדו אותה אנגלית וצרפתית, קשורה לסיפור הזה? אלו שני סיפורים מעט מנוגדים.
"ז'קלין כהנוב ושושנה שבבו, כמו הרבה נשים מזרחיות, לא קיבלו את ההכרה שמגיעה להן בזמן אמת. הן ליוו אותי כהשראה, פרספקטיבה, על איך אני בוחרת את הדברים ואיך אני בוחרת לראות את הדברים. כאישה מזרחית, היו מקומות שהתייחסו אליי ממקום מפלה. הקטינו אותי, קטלגו אותי, אבל אני לא נותנת לזה מקום. להפך, יצרתי בגדים עם נוכחות גדולה, כזו שהייתי רוצה להעניק לאותן נשים. בגד שאי אפשר להתעלם ממנו, כמו שהייתי רוצה שיהיה לסבתא שלי וכמו הגודל התודעתי שהנשים האלו צריכות לקבל".
9 צפייה בגלריה
"האם המחירים הם סוג של הצהרה? כן. אז יגידו ויבקרו, אבל זה המחיר שאני דורשת על היצירה שלי"
(צילום: מיכל חלבין )
בשביל ההעצמה הזאת תצטרכו לשלם לא מעט כסף. כלומר, המון כסף. על אף היותה מעצבת צעירה ולא מוכרת, לשאול אין בעיה לצרף לבגדים תג מחיר גבוה, כזה שעלול לגרום לאנטגוניזם. מחירים לדוגמה: 5,500 שקל למעיל טרנץ' מצמר, 10,000 שקל לחליפת מכנסיים בהדפס פרחים, 3,000 שקל לשמלת משי סאטן בצבע זהב, 9,700 שקל לשמלה מתחרה לבנה שמתאימה גם לכלות – כולם מופיעים באתר המקוון החדש שלה. היא מסבירה את המחירים הגבוהים בכמויות הייצור הקטנות, ההזמנות האישיות והבדים היקרים. ועדיין, מחיריה הגבוהים חריגים אפילו במונחים של שוק המעצבים המקומי, באופן שקשה להצדיק.
"האם המחירים הם סוג של הצהרה? כן. אז יגידו ויבקרו כל הזמן, אבל זה המחיר שאני דורשת על היצירה שלי. אני מעדיפה לעשות את הדברים לפי החזון והדרך שלי", היא אומרת בתגובה. "זה כמו שאמרו לי כשפתחתי את המותג השנה בזמן הקורונה: 'תעשי מסכות, תעשי חליפת טרנינג'. וואלה, אני מעדיפה ללכת לעבוד במאפייה ולהכין פיתות, מאשר לא לעשות את הדברים בדרך שלי. אני שמחה לספר שיש לקוחות שקונות ומזמינות במחירים האלה, ולא בהכרח כלות. זה לא בושה לעשות שמלות כלה, ואם אעשה, זה יהיה בכתב היד שלי".
