מעצבת האופנה הישראלית נילי לוטן, החיה ופועלת בניו יורק, הואשמה ביממה האחרונה בניכוס תרבותי של רקמה פלסטינית בפוסט שפרסם עמוד האינסטגרם המשפיע דיאט פראדה. מאז מבצע הלחימה "שומר החומות", נוקט העמוד – שהחל את דרכו כפלטפורמה לביקורת סביב תעשיית האופנה – עמדות פוליטיות אנטי-ישראליות, כפי שניתן היה ללמוד מפוסטים שפרסם ושעוררו תרעומת רבה בגלל סילוף עובדות שפגעו באמינות הביקורת שהציג.
עכשיו זו לוטן הישראלית, שאחת מלקוחותיה הקבועות היא הדוגמנית ממוצא פלסטיני-הולנדי ג'יג'י חדיד, שעומדת במרכז מחלוקת לאחר שהואשמה בניכוס תרבותי בעקבות חולצה רקומה מדגם Anna. חולצת המריבה הוצגה במספר אתרים של בתי כלבו נחשבים כמו נורדסטורם האמריקאי (שממנו הוסרה בשעות האחרונות) כחולצה עם רקמה פלסטינית. זוהי חולצת כותנה לבנה עם שרוולי פעמון רחבים בסגנון בוהמייני המעוטרת רקמת איקסים בצבע לילך, שתוארה במספר אתרים כ"מחווה לשורשיה של נילי לוטן במזרח התיכון".
במבט ראשון מזכיר העיצוב את החולצות הרוסיות הרקומות שהביאו איתם ארצה בני העליות מסוף המאה ה-19, ובדיאט פראדה באמת התייחסו גם לדמיון לרקמה רומנית. הייתה זו לוטן עצמה שהסבירה בפוסט שפורסם הלילה באינסטגרם כי אכן מדובר ברקמה פלסטינית.
הביקורת של דיאט פראדה התייחסה לכך שבתקופת האינתיפאדה הראשונה שימשו השמלות הפלסטיניות כסמל להתנגדות. אין עוררין על כך כי כל ניכוס תרבותי הוא גם פעולה בעלת משמעות פוליטית. אלא שבמקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – במיוחד בתקופה רגישה לאחר סבב לחימה מדמם – הביקורת סביב לוטן, בת זוגו של הזמר דיוויד ברוזה, מעוררת תחושה של ציד מכשפות אישי ושיח אנטי-ישראלי, תוך קישור להאשמות שהעלה העמוד בדבר טיהור אתני שמבצעת ישראל בפלסטינים.
לוטן עצמה לא התקפלה והביעה את עמדתה בצורה ברורה מאוד. "הרקמה המוצגת על חולצת אנה הפלסטינית נעשתה תוך התחשבות ואהבה רבה לתרבות ולאמנות העם הפלסטיני", הסבירה בפוסט. "חייהם של ישראלים ופלסטינים השתלבו במשך למעלה ממאה שנה ברמות שונות. אנו מעניקים השראה זה לזה ונהנים מהחלפת תרבויות, אוכל, מוזיקה, עיצובים ובגדים. במחקר שעשיתי הודרכתי על ידי חברים פלסטינים קרובים מאוד, שהיו גאים ונרגשים לחלוק את המסורת היפה שלהם. לא לכל דבר 'פלסטיני' או 'ישראלי' יש קונוטציה או כוונה פוליטית, והשימוש שלי במילה פלסטיני נועד רק כדי לתת קרדיט והכרה למקור ההשראה שלי".
זו הפעם השנייה החודש שבה דיאט פראדה מתייחסים לסוגיית ההתנגדות הפלסטינית דרך אופנה. בפעם הקודמת הייתה זו ביקורת סביב צעיף בסגנון כאפיה פלסטינית שנוצר על ידי מותג האופנה לואי ויטון. במקרה של לוטן, ייתכן שאם הייתה מייצרת את החולצה בשיתוף פעולה מעשי עם רוקמות פלסטיניות תוך הצהרה וקרדיט מראש (כפי שנעשה במותג הישראלי-פלסטיני Adish), הייתה נמנעת הביקורת עליה. עם זאת, אפשר לדרוש מדיאט פראדה מחויבות לשיח עמוק יותר בכל הנוגע להשלכות התרבותיות של עבודת היד הפלסטינית וההיסטוריה שלה במזרח התיכון. השיח השטחי ברשתות החברתיות לא מאפשר דיון בעל עומק, והופך את ההתקפה כלפי לוטן לחסרת הקשר או מידתיות.
