הקרקס הגיע לעיר, וזו אינה רק מטאפורה. בשבוע החולף גילה עולם העיצוב מחדש את הקרקס, ביטוי לאסקפיזם, פסטיבל הפסטיבלים. שבוע העיצוב בירושלים נפתח ביום חמישי האחרון תחת התמה "קרקס הבריחה" כמעין קרקס נודד הפעיל לאורך שבוע בחלל בית הנסן בעיר; אמש הייתה זו המחלקה לאופנה בשנקר שהציגה את תצוגת הבוגרים של מחזור 2021 באוהל קרקס שאפיטו ברמת גן. זו בחירה מפתיעה שמסמנת חזרה הביתה, לרמת גן, לאחר שנים ארוכות שבהן הציגה המחלקה הרמת גנית בהאנגר 11 שבתל אביב. יותר מכל, היא מסמנת דרך חדשה שמתווה ראש המחלקה אילן בז'ה, שהקורונה סיפקה לו קבלת פנים "חגיגית" אשתקד והתמודדות עם אתגרים חדשים.
כדי לסכם במשפט אחד את תצוגת הגמר, אנו נדרשים לציטוט של מעצב האופנה דרור קונטנטו בזמן שהותו בתוכנית הריאליטי "האח הגדול": "יש קלאס ויש קרקס". במילים אחרות, לצד פרויקטים עם שפה עיצובית מעניינת בבגדים שאפשר ללבוש ישירות מהמסלול ותפיסה של הזירה האופנתית כמקום לביטוי אישי עם מחשבה גם על הפן המסחרי והפרקטי – היו מי שביקשו למתוח את גבולות הגוף, המגדר והתיאטרליות של הבגדים, יצרו נפחים חדשים לגוף האנושי, הרחיבו, מתחו והאריכו, ביקשו לצאת מתוכו לאחר שנה וחצי של התכנסות פנימה, כפי שהציג הפרויקט החותם Under Construction של לי מארי.
בניגוד לשנים קודמות, התצוגה נערכה בישיבה במעגל סביב הופעה מרהיבה של המוזיקאי יוסי מזרחי, בזמן שאשתו, המוזיקאית נינט טייב, צופה בו מהשורה הראשונה. צורת ישיבה זו אפשרה צפייה מ-360 מעלות במערכות הלבוש של 34 בוגרי המחלקה, שעסקו בנושאים של כאוס, שבטיות, חזרה אל הטבע, נוודות, מגדר נזיל ותלת ממדיות.
נושאים אלה העסיקו את הסטודנטים עוד לפני שנכנסה הקורונה לחיינו, אלא שזו, כך נראה, חידדה סוגיות אלה לאקסטרים. יותר מאשר חדשנות עיצובית, בלטה בתצוגה פרשנות על ציטוטים מתוך האופנה. מבין ל"ד הפרויקטים, רק בודדים הצליחו לספק חמש מערכות לבוש (או יותר) אשר גובשו לכדי אמירה ויזואלית חדה ושילוב בין קונספט, שפה עיצובית ושימוש נבון בטקסטיל.
על המסלול הוצגו עשרה פרויקטים של בגדי גברים, כמעט שליש – מספר שיא כשחושבים על שוק בגדי הגברים בישראל, שדל ממעצבים הפונים לקהל הרחב ולא מייצרים בסטודיו בגדי ערב וחתנים. גל אוזן עם הפרויקט "מחשבה טורדנית", יצר מערכות לבוש בצבעוניות יפהפייה, ורועי ברדס חזר בפרויקט "קמופלאז'" לשירותו הצבאי כתופר מוצרי הסוואה בסיירת מטכ"ל. הוא הציג, בין היתר, מעיל קמופלאז' מרהיב בגזרת אוברסייז מעל בגד גוף ורוד מסריג. פרויקט מוצלח נוסף בגזרה הגברית הוא "טיפת מזל" של דנית אבלגון, שניתחה בעיניים רגישות את הנראות של הזמר המזרחי בשנות ה-70, עם כוכבי דוכני הקסטות כמו חיים משה וזהר ארגוב, שבנראות הטווסית שלהם הקרינו על לבושו של הגבר הישראלי.
צבעוניות ישראלית
את התצוגה פתחה מאיה שריד עם הפרויקט "מקלט לחולם בהקיץ", שבחן את החלל הביתי והיחסים בין הפנים לחוץ, בין האישי לציבורי. הפרויקט "נטושים" של שון רובין, שעלה מיד אחריה, חקר את הנושא של מקומות נטושים שאליהם שבו בעלי החיים והטבע, עם בדים בצבעוניות שנעה בין אבן לזית, שעברו תהליך צביעה של אקו-פרינט ואקו-דיי.
שני הפרויקטים, כל אחד בדרכו, מציעים נקודת מבט שונה על שנת הקורונה (גם אם זו לא מוזכרת בדפי ההסבר שליוו את הבגדים). מעניין היה לראות את הקשר בצבעוניות ובחומרים הטבעיים שבחרו, כמו גם בשפה הלבישה של הבגדים – שיצרו מראה של נוודים בתוך חללי הבית: מהסלון למקרר. אצל שריד, לדוגמה, אפשר היה למצוא שילובי טקסטורות וחיבור ופירוק שיצרה במערכות הלבוש, כמו מעיל טרנץ' שנראה כשמיכה שהורכבה מיריעות בד, שמיכת פוך ביתית שהפכה למעיל, וחצאיות פליסה שהורכבו יחד בהרמוניה מוחלטת.
עין מצוינת לשילובי צבעים הפגינה איה גישורי עם הפרויקט הקיצי והכה-ישראלי "חלק ממני", שאנו מהמרים כי יתחבב במהרה על לא מעט אושיות אינסטגרם מקומיות. לא היינו צריכים לקרוא את ההסבר של גישורי לפרויקט כדי לחוש את טעמה המריר-מתוק של הישראליות שניבטה ממנו. גישורי התמקדה בקיבוץ, שמסמל עבורה את שלב הילדות, הטמעת הערכים והחוקים של החינוך המשותף לצד המסגרת הצבאית והשירות בה, כאשר במשך שבע שנים שירתה בצבא בתפקידי ליבה.
צבעוניות מדויקת ושימוש נכון בטקסטיל ובטכניקות סריגה מרהיבות בלטו גם בשני פרויקטים מעניינים נוספים: פרויקט בגדי הגברים "גיבור" של אפק פאריזת, ו"בחזרה לשורשים" של ריבי אביבי. מלבד היד העיצובית הבטוחה של השניים, ניכר כי הם השכילו לבנות מערכות לבוש הדוקות התומכות גם בקונספט שליווה אותן.
שוברים את הגבולות
בפברואר 2004 השיק המעצב הבריטי הצעיר ג'יילס דיקון את קולקציית הביכורים שלו במסגרת שבוע האופנה בלונדון. לתצוגת הבכורה הוא רתם שתי דוגמניות-על משנות ה-90, שהיה מיודד איתן: אווה הרציגובה ונדיה אורמן. עונה לאחר מכן הוא שלף את הג'וקר: לינדה אוונג'ליסטה בקאמבק מסעיר, שפתחה את תצוגת אביב-קיץ 2005 של המעצב והפכה אותו מיד לכוכב של שבוע האופנה. נדמה כי את כוחן של דוגמניות-על הבין גם הבוגר אבירם פימה, שמתחת לברדסים שיצר הסתתרו שתיים מהדוגמניות הישראליות המצליחות בעולם בשנות ה-90: מיקי ממון ועמית מכטינגר.
עשייתו השאפתנית של פימה התחילה כבר בימים שבהם למד סטיילינג בבית הספר של רון קדמי. לא פלא שפרויקט הגמר שלו, "מנוטרים", מצביע על עבודת סטיילינג חזקה המאפילה על עיצוב הבגדים. לטוב ולרע, פימה יודע לייצר דימוי. הוא הציג אוסף מערכות לבוש עמוסות בציטוטים אופנתיים ומראה של שכבות, שהעין לא הפסיקה לשוטט אחריהן בסקרנות ולנסות לקלף אותן בדמיון, עד כי הן האפילו על החייטות הטובה שהפגין בשילוב צלליות חדשות בהשראת שרטוטים טכניים של מטוסים.
בעוד העודפות והכאוס של פימה נותרו ממושטרים, כמה פרויקטים – ובמרכזם שלושה לקראת תום התצוגה – הציגו ויזואליות כאוטית: Berserk Mode של רן גרבר, "שליטה כאוטית" של רותם יצחקי ו"ומה אם אלוהים היא לסבית" של שיר דני. על אף נקודות המוצא השונות של כל אחד מהפרויקטים, אפשר לזהות תמה מרכזית אחת בין שלושתם: הרצון לשחרור – מגבולות פטריארכליים, מגדריים, חברתיים ופוליטיים. הדרך לשם מלווה בזריעת כאוס ופירוק. רק לאחר מכן אפשר יהיה לחבר, לרפא, לשאוף אל השלם החדש, ומשם הדרך אל ימים אופטימיים של שינוי, הכלה וקבלה, קצרה.
