שרה קורי בת ה-23 כבר מרגישה מבוגרת מגילה. "עברתי הרבה בחיים", היא אומרת בדרמטיות שדווקא אופיינית בגילאי ה-20. רק לפני חמש שנים וקצת היא החלה את דרכה המקצועית כמקעקעת והפכה מיד לסנסציה, עם רשימת המתנה ארוכה של מספר חודשים ומפורסמים כמו השף אסף גרניט והחברות הטובות מיה דגן ורותם סלע, שהולכים בגאווה עם קעקועים בסגנון מינימליסטי בקווים נקיים, שהפכו לכתב יד המזוהה עם קורי.
דירתה במרכז תל אביב, שבה היא מתגוררת בשנים האחרונות, מרחק מחט מכיכר הבימה, מגלה אישה צעירה בעלת סגנון מובחן: עציצים המכניסים הרבה ירוק לבית, אמנות צעירה התלויה על הקירות, וצבעוניות שמשתלבת בהרמוניה בכל החללים. אפילו אריזת הדגנים הצבעונית שמונחת על השיש במטבח זורקת כתם צבע חי ברצפה האפורה.
15 צפייה בגלריה
"לאחר חמש שנים במקצוע, הבנתי שאני יכולה להיות יותר דיווה, להעניק לעצמי יותר מלרצות אחרים"
(צילום: ענבל מרמרי)
עכשיו היא מוסיפה לסגנון האישי גם רכב מיני קופר חדש, שבו הצטיידה כחלק מהיותה שגרירת המותג. בחשבון האינסטגרם שלה, המונה כמעט 90 אלף עוקבים, אפשר לראות את קורי הצעירה נוהגת בשדרות רוטשילד בתל אביב ברכב עם גג נפתח. מה שנקרא, סיבוב דאווין. במסגרת שיתוף הפעולה עיצבה קורי קולקציית קפסולה של פריטי לבוש בסגנון אופנת רחוב, כמו חליפת טרנינג שחורה עם לוגו המותג וציור של פרח, או אפודה בצבע קאמל עם ציור של שני כלבים – כולם נמכרים באתר שלה, שמזה שנתיים מציע מרצ'נדייז בעיצובה תחת המותג Shin Studio. לצדם נמכרות קולקציות אופנת רחוב בעיצובה לצד שיתופי פעולה נוספים מהעבר וההווה עם אתא, גולף אנד קו ועוד.
הקולקציה של שרה קורי למיני קופר
(קרדיט: גידי פרידן עבור MINI ישראל)
"היה לי חשוב לעשות שיתוף פעולה עם מותג פרימיום שמזוהה עם ערכים של אורבניות ואמנות – לא הייתי עושה את זה, נניח, עם סובארו", היא אומרת על החיבור הנוכחי. "גדלתי במשפחה ללא הרבה אמצעים כלכליים, ובזמן שסביבי בשכונה כולם היו ילדי עשירים עם מיני קופר, סמארט ומרצדס, אני הייתי מגיעה לבית הספר ברגל. או במאזדה", היא מחייכת. "ומיני היה חלום של ילדה שבאה מכלום והשיגה כל מה שהיא רוצה בעשר אצבעות ועבודה קשה. ההורים שלי היו בהלם כשבאתי עם הרכב. צפרתי לאבא שלי מתחת לבית כדי שירד".
אנשים מגיעים אלייך כי את מסמלת דימוי צעיר, אינדיבידואלי ובועט. שיתופי פעולה כאלה ממתגים אותך בצורה מאוד ממוסדת. הלקוחות שלך מתחברים לעולמות המסחריים האלה?
"אני מנסה לא להתרכז במה העוקבים שלי באינסטגרם חושבים או אוהבים, אלא נאמנה למה שאני אוהבת. כמעט כל יום אני מקבלת הזמנה לשיתוף פעולה מסחרי אחר, אבל אני וגיא הסוכן שלי בוחרים אותם בפינצטה. הרבה פעמים הוא מנסה לשכנע אותי שמדובר בהרבה כסף, אבל אם זה לא מתחבר לי – אני מטילה וטו. עד עכשיו עשיתי רק מה שאני אוהבת. הייתי הראשונה בארץ מבין המקעקעים שיצרה מרצ'נדייז, וזה קרה באופן אורגני. כשהקמתי את הסטודיו, חשבתי שיכול להיות נחמד שהמלווה שמגיע עם המקועקע יקנה משהו, או שאנשים שלא מצליחים להשיג תור אצלי בסטודיו ישיגו משהו אחר ממני. הרבה חברים מתחום האופנה עזרו לי, והנה אנחנו כאן".
בין אם חקוקים על הגוף או כהדפס על בגד אופנתי – קעקועים הפכו לאחד הטרנדים הגדולים של העשור החולף. הרבה לפני הקורונה הם היו למגיפה מתפשטת, חוצים מגזר, מין, גזע ולאום. כולם רוצים קעקועים, כולם רוצים נתח משרה קורי. באופן אירוני, מה שלאורך שנים סימל אינדיבידואליות ותוכן הלקוח מעולמות אלטרנטיביים של מלחים, אסירים, מוזיקאים – הפך לטרנד שחוק. תשאלו את מירי בוהדנה, שנלחמה במשך תקופה ארוכה להוריד את הקעקועים שעיטרו את גופה.
15 צפייה בגלריה
"לפני שבוע עשיתי פוני, כדי להראות לאינסטגרם את האני החדש שלי: אני הרווקה, אני השווה"
(צילום: ענבל מרמרי)
גם קורי עצמה מהרהרת בכוונות הטובות של המקועקעים הצעירים. "הרבה אנשים באים אליי כי הם רצו להשיג אותי, לומר 'הייתי אצל שרה ואתם לא'", היא אומרת בכנות. "זה כמו מותג האופנה Supreme (מותג פרימיום המייצר פריטי לבוש במהדורות מוגבלות, א"י), אנשים רוצים להשיג את הבלתי מושג. אתה לא בהכרח אתה רוצה את הטי שירט עם הכיתוב באדום של Supreme".
חולצה של Supreme אפשר להשאיר בארון, קעקוע איתך לכל החיים.
"לך תבין אנשים. אני חושבת שכשבני הדור שלי יהיו הורים – האבא או האמא ללא קעקועים ייחשבו למיוחדים".
הזכרת את Supreme כמותג נחשק ובלתי מושג. את פועלת בצורה דומה: לוקח חודשים להשיג אצלך תור, אם בכלל תסכימי לקבל אותם.
"זה משהו שהתחיל ממקום פרקטי כדי ליצור סדר בלוח הזמנים שלי. אני קובעת תורים חודש קדימה כדי לא ליצור לחץ על הסטודיו, ובאופן טבעי נוצרה רשימת המתנה. אני לא מבינה איך 'הרשימה' הפכה לאיזה שם דבר. זאת התפתחות אורגנית".
טיפחת שם של מקעקעת בלתי מושגת. כמה זמן לוקח לקבוע אצלך תור?
"היום זו כבר בירוקרטיה ויש לי מנהלת שמטפלת בזה", היא צוחקת. "אתה צריך להמתין שתיפתח ההרשמה לתורים ואז להירשם. משם אני בוחרת את מה שאני אוהבת. לאחר חמש שנים במקצוע, הבנתי שאני יכולה להיות יותר דיווה, אגו-שף, ולהעניק לעצמי יותר מאשר לרצות אחרים. אני מקעקעת עד שבעה אנשים ביום, שזה המון עבודה. אבל כל היופי בלהיות פרילנס זה שאני מכתיבה לעצמי מה בא לי: יש חודשים מאווררים יותר, יש חודשים עמוסים, ויש את הקורונה, שהייתי סגורה רוב הזמן והפסדתי המון כסף".
"מסגרות זה פחות התחום שלי"
היא נולדה וגדלה בצפון תל אביב לאם קרמיקאית ומורה בבצלאל, ואב צייר. יש לה אח נוסף בן 25. בגיל 13 כבר חלמה להתקעקע. "הייתי אובססיבית כלפי זה. אולי רציתי להיות מגניבה, 'באד גירל'", היא אומרת. בתגובה, אמהּ ג'קרנדה לקחה אותה למפתן הדלת והצביעה על המרבד בכניסה. "'אם את חוזרת עם קעקוע, את ישנה פה. את לא נכנסת עם זה הביתה', היא איימה עליי. הם היו מאוד אנטי קעקועים", נזכרת קורי. בגיל 17 כבר קעקעה בתמיכת האם ציור עיפרון שצייר אביה, במהלך טיול שורשים משפחתי במקסיקו.
לקעקע החלה במקביל. היא עבדה אז כמוכרת בחנות אמריקן אפרל בדיזנגוף סנטר בתל אביב, בנתה תיק עבודות והחלה לעבוד כמתמחה אצל המקעקע נועם יונה בגבעתיים. לצה"ל לא התגייסה וגם דילגה על שירות לאומי. "האמנתי שאני יכולה לתרום יותר לעולם כמקעקעת", היא אומרת.
"כנערה לא האמנתי שאני יכולה להיות מקעקעת. לא חשבתי שאגיע לזה בכוחות עצמי. בתיכון (קורי למדה בליידי דיוויס ואז באנקורי האקסטרני, א"י) חשבו שאני לוזרית, שלא יצא ממני כלום. אין לי תעודת בגרות, בקושי סיימתי כיתה ד'", היא צוחקת. "מסגרות זה פחות התחום שלי".
מה מביא נערה בת 17 לרצות לקעקע אנשים, ולהרגיש ביטחון לייצר בדיו דימוי שיתקבע לנצח? "היתה לי חוויה טובה בתור מתקעקעת ורציתי להעניק אותה הלאה לאנשים. זה שלבים של פאניקה, היסטריה ואז אופוריה, כמו לידה. אומנם לא חוויתי לידה עדיין, אבל זה כמו קעקוע: יצירה מאפס שנשארת לנצח".
15 צפייה בגלריה
"אני אוהבת ללבוש רחב וגדול, אוהבת להרגיש בנוח. אני לא יכולה לסבול בתוך הבגדים"
(צילום: ענבל מרמרי)
לפני שלוש שנים פתחה את Shin Studio, שלאחרונה עבר למשכנו החדש בנווה צדק. "היה לי חשוב לצאת לדרך עצמאית. לא להיות שכירה ובלי בוס עם זכוכית מגדלת מעליי", היא מסבירה. "אני ההוכחה שאם רוצים מספיק חזק משהו, אפשר לשבור את המחסומים". כיום עובדים איתה בסטודיו שני מקעקעים נוספים ומנהלת סטודיו.
תחום הקעקועים נתפס עד לפני מספר שנים כזירה גברית ומאצ'ואיסטית. תקרת הזכוכית של נשים מקעקעות היתה בגובה של דירת מרתף. כיום פועלות בו מקעקעות ידועות כמו יוטה איצקביץ', נסטיה זלוטין ואחרות. "עד לפני חמש שנים, תחום הקעקועים היה גברי מאוד. לי וליוטה היו הרבה שיחות על זה שהתחום מאצ'ואיסטי מאוד", מודה קורי. "היום אתה יכול לראות הרבה מקעקעות וגם הרבה נשים שבאות להתקעקע – מקעקועים קטנים ועד שרוולים שמכסים את כל היד. זה חלק משינוי רחב שעובר על התחום. הסטודיו שלי, לדוגמה, הוא מקום צבעוני, עם צמחים ואור, מוזיקה של מאק מילר ברקע. גישה פחות מאיימת מהדימוי הישן על סטודיו לקעקועים עם מוזיקת מטאל".
אינסטגרם תרם לזה לא פחות: כולם מתקעקעים, כולם רוצים לייצר דימוי נחשק ברשת.
"הצורך להראות כל הזמן איך התחדשתי, איזה דבר מעניין עשיתי היום, הנה האני החדש. לפני שבוע עשיתי פוני חדש, כדי להראות לאינסטגרם את האני החדש שלי: אני הרווקה (קורי נפרדה לא מזמן מבן זוגה בשמונה השנים האחרונות, א"י), אני הפצצה, אני השווה. קוקו שאנל אמרה A woman who cuts her hair is about to change her life (בתרגום חופשי: אישה שמסתפרת עומדת לשנות את חייה). אני מאמינה בזה מאוד. וזה כיף לשתף אנשים במראה החדש שלך. עכשיו אני בתקופת הארוך והשופע".
והפוני, כמובן, שמרכך במעט את המראה החזק והלא פגיע שלה. את מבנה הגוף הרזה היא מקפידה לטשטש באמצעות בגדים בסגנון אוברסייז שהיא לובשת. רובם של מותגים ישראלים צעירים כמו אדיש או קש, לצד מחלקת הגברים של קוס והרבה בגדי יד שנייה. אופנה היא אהבתה הראשונה. כבר כנערה, היא מספרת, התלבשה בצורה מיוחדת, מאמצת פריטי אוברסייז מארון הבגדים של אביה ופריטי וינטג' מסבתה. "אני אוהבת ללבוש רחב וגדול, אוהבת להרגיש בנוח. אני לא יכולה לסבול בתוך הבגדים. נוחות זאת מילת מפתח אצלי", אומרת קורי.
לאחרונה גם שקלה ברצינות להירשם ללימודים במחלקה לאופנה בשנקר. "נפגשתי עם אחת המרצות, והיא אמרה לי: 'שרה, עזבי את זה שאין לך תעודת בגרות. יש לך עסק ויש קורונה. הדבר האחרון שאת רוצה זה להשלים בגרויות וללמוד ולעבוד מסביב לשעון'", מספרת קורי. "אמרו לי, תנסי שנה הבאה. אני סומכת היום על הצוות שלי, אז אין לי בעיה לעזוב אותם לחצי יום לטובת לימודים".
אז תנסי להירשם בשנה הבאה?
"אני כבר לא בטוחה. כבר עדיף לי ללכת ללמוד ב-F.I.T בניו יורק".
ומה גילינו בארונה?
"המעיל היה שייך לסבתא רבתא שלי, ובשבועיים האחרונים הוא אצלי. אם היה חורף רציני, הייתי לובשת אותו. היום לא הייתי קונה מעיל פרווה חדש, אבל אין לי בעיה מוסרית ללבוש משהו ישן עם היסטוריה משפחתית. יש לי חיבור רגשי אליו".
"פראדה הוא המותג האהוב עליי, וזה תיק הפראדה הראשון שלי מתוך כמה שהגיעו לאחר מכן. הוא עלה לי 600 יורו וזה הפריט הכי יקר שיש לי בארון. עבדתי קשה באותה תקופה והתיק הזה היה סוג של פיצוי. ריגש אותי לדעת שאני יכולה להשיג את המותגים שאני אוהבת".
"אלו נעלי ואנס שצוירו בעבודת יד על ידי נועם יונה כמתנת יום הולדת. הוא צייר לי עליהן את כל הדברים שאני אוהבת".
"קניתי אותו ב-10 יורו בפריז. אני אוהבת מאוד יד שנייה והוא מהמציאות הכי מוצלחות שיש לי בארון. הוא לא יורד ממני והעניק לי השראה לעיצובים שלי".
